קושיות ליום הכיפורים התשע"ט / מתן גילור

מעתיק את ההקדמה מהשנים הקודמות:

ברור לי שחלק ניכר מהקוראים אינו נוהג לגלוש בכיפור, ולכן אני מפרסם קצת לפני, אבל הרעיון הוא לאפשר דיון גם במהלך שעות הצום למי שאינו צם או צם ובכל זאת משתמש באמצעים אלקטרוניים אלו ואחרים.

והפעם שאלות על 2 שיטות הכרעה בטניס ובכדורגל:

  1. בטניס קיימת בעיתיות וגם חוסר אחידות בשיטת ההכרעה בין ארבעת טורנירי הגראנד סלאם. בעוד במלבורן, רולאן גרוס ווימבלדון המערכה החמישית מוכרעת רק אם למישהו יש 2 משחקונים לפחות יותר מיריבו (כמובן לפחות 6 משחקונים), בפלשינג מדו שיטת ההכרעה גם של המערכה החמישית היא שובר שוויון. השאלה היא – מה עדיף? מחד גיסא ישנן פארסות כמו של איזנר ומאהו או אפילו גמר כמו פדרר ורודיק. שעות על גבי שעות של שמירה על ההגשות עד שהעניין כבר מעלה גיחוך. מאידך גיסא, יש משהו קצת "זול" בלהכריע משחק כמו ג'וקוביץ' נגד נדאל השנה בווימבלדון בשובר שוויון. מסוג המשחקים שלפחות אני הרגשתי שצריכים להיות מוכרעים על שבירה ולא על מיני שבירה. כמובן שאפשר לנסות גם מצבי ביניים. 3 דוגמאות שחשבתי עליהן לפתרון ביניים:
  • יהיה שובר שוויון אבל הוא יהיה רק במצב של 12:12. כלומר, אם המערכה החמישית ארכה כמו שתי מערכות, אז אולי אפשר לשים בצד חלק מהסופרטיביות, כדי למנוע קרקס.
  • החל ממצב של 6:6 (או 12:12 למהדרין) תהיה הגשה בודדת לכל נקודה, מה שיפחית את יעילות ההגשות ויגדיל את הסיכוי לשבירה. הבעיה היא שזו שיטת הכרעה שמוטת לטובת שחקני הראלי על פני שחקני ההגשה.
  • החל ממצב של 6:6 (או 12:12) משחקון יוכל להיות מוכרע על חודה של נקודה. הווה אומר שבמצב של 40:40 מי שיזכה בנקודה יזכה במשחקון. זה יעשה שני דברים: גם יגביר את הסיכוי לשיברה וגם יקצר משחקונים. חשבו על כמה פעמים, דווקא במצבים הללו, ראיתם משחקונים שהולכים ל-3 או 4 או 5 פעמים שוויון.

    לסיכום – האם הייתם מעדיפים שהמערכה החמישית תהיה מוכרעת אך ורק במאצעות שבירה או ששובר שוויון במצב של 6:6 מועדף עליהם? ואולי בכלל אחד הפתרונות שלי?

 

  1. בכנס שכלל את מרבית מאמני הקבוצות הגדולות אירופה נדונה שוב שיטת ההכרעה של שערי חוץ במפגש אשר כולל שני משחקים. החיסרון בשיטה ברור. למעשה, יש פה משחק אחד שבמקום 90 אורך 120 דקות. מדוע, אם כן, ששער אחד יהיה שווה יותר משער אחר? חלק מהסיבות האפשריות להלן:
  • בממוצע, קבוצות לוקחות יותר סיכונים במשחק הבית, כיוון שבממוצע התוצאות של קבוצה בביתה עדיפות. מתן יתרון שלער חוץ נותן אינסנטיב לקבוצת החוץ להיות התקפית ולא להסתגר.
  • העומס הגופני על שחקן גדורגל בעת הנוכחית גדול מאד. קל וחמר כשלמפעלים המקומיים נוסף מפעל אירופאי. ככל שהגוף עייף יותר תוספת שולית של כל דקה נוספת מגדילה את פוטנציאל הנזק. ביטול שיטת שערי החוץ תגביר את כמות ההארכות מה שיגדיל את העומס על השחקנים.
  • וגם אם נניח את העומס בצד, הדבר יגדיל את כמות המקרים בהם ההכרעה תתבצע בבעיטות עונשין. לא בטוח בכלל שזו שיטה הוגנת יותר. קל וחמר כשבכ-60% מהמקרים מנצחת הקבוצה שבועטת ראשונה. הווה אומר, שישנו משקל מהותי להגרלה. (בהערת אגב אזכיר שכבר הראיתי באתר בעבר שסטטיסטית, בהגרלה עיוורת אשר כוללת את שיטת שערי החוץ, אין חשיבות לסדר המשחקים.) בגביע האנגלי למשל יתרון שערי חוץ נכנס לתוקפו רק בהארכה. כלומר, הוא לא מונע הארכה, אבל מונע פנדלים.

אז מה לדעתכם עדיף? להמשיך עם שיטת שערי החוץ, לבטלה או לעבור למודל הגביע האנגלי?

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. אני בעד שוברי השוויון בטניס. אם תיקח כל מיני קרלוביצ׳ים (בשיאם) שיש להם מכות הגשה פסיכיות ושום דבר מעבר לזה, אזי הסיכוי לשבירה מולם במשחקוון שלם הוא קטן מאד. לכן הסיכוי לקרקס כזה של 18 משחקונים במערכה עם שחקנים כאלה הוא גדול. שובר שוויון מונע בדיוק את זה.
    בגלל זה אני גם בעד שיטת שערי החוץ. ראינו שהארכות כמעט לא מוסיפות כלום להכרעות, ומגיעים איתם הרבה לפנדלים. משחק נוסף הוא די בדיחה בלוזים הצפופים של היום. שיטת שערי החוץ היא לפיכך בעיניי פתרון סביר ביותר.

  2. מתעב שוברי שוויון. הרעיון של שובר שוויון "פנדלים", רק אחרי 12:12, נהדר.
    גם מודל שערי החוץ בנוסח האנגלי (רק מההארכה של משחק הגומלין) מוצלח. חוק שערי החוץ הוא כורח, הוא מעוות את המשחק, לכן ראוי לצמצם את השימוש בו כמה שאפשר. עדיין זוכר את הגמר האירופי בין מילאן ואינטר, ששוחק פעמיים בסן-סירו, והוכרע בגלל "יתרון שערי חוץ" שיא הגיחוך.

    1. צ"ל "חצי הגמר האירופי", 2003.
      המשחק הראשון "הביתי" של מילאן הסתיים 0-0, ומשחק הגומלין "הביתי" של אינטר הסתיים 1-1. מילאן עלתה לגמר בזכות "שער החוץ".

  3. מעדיף את השובר שוויון הקלאסי בטניס, לא חושב שצריך לשנות אותו. ב-6-6 הולכים למשחקיון אחד שסוגר הכל.
    בכדורגל אני לא אוהב את שיטת שערי החוץ, מרגיש לי לא לעניין ש-2 קבוצות הבקיעו אותה כמות ואחת עפה כי לא הבקיעה במגרש הנכון.אמנם פנדלים לא שיטה הכי הוגנת, אבל לאבטוח אם יש משהו יותר הגיוני

  4. ההצעה לגבי "שובר שוויון" מעולה, ותוכל לעזור בשמירה על בריאות השחקנים (תגביל אותם למעשה למשחק של עד כ-6 מערכות שלמות).

    לגבי הכדורגל – אני בעד שמירה על הקיים.
    אני חושב שזו שיטה די יעילה, שעוזרת בקיזוז היתרון שניתן לקבוצה הביתית בהגרלה (מתוך ההנחה שעדיף לארח את המשחק השני).

  5. שובר שיוויון ב12-12 רעיון טוב ומדויק.
    לגביי הכדורגל אני בעד שיטת שערי חוץ אבל הייתי מוסיף שכאשר מסתיים 0-0 אף קבוצה לא תקבל נקודה. בתקווה שזה ייתן לנו יותר שערים ומשחק יותר פתוח.

  6. בטניס, הרעיון של לעבור לשובר שיוויון במצב של 12:12 נשמע בהחלט מעניין ועדיף בעיני על ההצעות האחרות שהועלו

    בכדורגל, אף פעם לא הבנתי למה בועטים את הפנדלים אחרי ההארכה. למה לא לבעוט לפני? בעיטה לכל קבוצה עד שיש קבוצה מנצחת ורק אז לשחק את ההארכה כשקבוצה אחת חייבת לנצח ולשנייה מספיק תיקו. גם יבטיח הארכות מרתקות, גם לא יהיו שחקנים שיהיו "אשמים" בהפסד בגלל החמצת פנדל, גם תהיה מנצחת ברורה – בקיצור הרבה יותר ספורטיבי מהשיטה הקיימת.

      1. יפה. קצת בעיה להיכנס למאמר המקורי שעליו אתה מתבסס בבלוג בגלל חומת תשלו (מעניין אם בפיפא ובאופא קראו), אבל ממה שאני מבין היתרונות עולים על החסרונות. הייתי מציע בעיטה לכל קבוצה ב SUDDEN DEATH במקום 5 בעיטות כדי להתגבר על נושא ההתקררות של השחקנים.

  7. דיון מאוד מעניין.
    תומך ברעיון של שובר שוויון ממצב של 12 משחקונים לכל (או מספר קרוב לזה). משחקים ארוכים במיוחד הם חוויה מעניינית עבור הצופים אבל כשמעורבים בהם שני מגישים "כבדים", הם הופכים להיות מעיקים מעט. מה גם, כמו שהזכירו, צריך לקחת בחשבון את ההשפעה של אורך המשחק על יכולת התאוששותם לקראת הסיבוב הבא ובכלל.

    באשר לשערי החוץ. תומך בשמירת המצב על כנו. חושב שחוק שערי הקיים עוזר לפעמים למועדונים הקטנים יותר, שגם כך שיטות הבתים של ליגת האלופות והליגה האירופית, היא לרעתן. חוק שערי החוץ מאפשר בכל זאת קצת יותר "מקריות" (אם אפשר להגדיר זאת כך) לעומת החוק שהציעו באסיפת המאמנים.
    היבט נוסף הוא שכאשר המשחק מגיע להארכה, היתרון יהיה לרוב של הקבוצה הבכירה יותר, ששחקניה בכושר גופני טוב יותר ויהיה לה עומק רב יותר על הספסל (אם נותרו לה חילופים עד אז).

  8. 1. אני בעד להחיל את השיטה של מלבורן, רולאן גארוס ווימבלדון על הפלאשינג מדו אבל רק במשחק הגמר.
    בשאר השלבים יש להחיל שובר שיוויון במערכה החמישית בכל המייג'ורס.

    סיבה: נניח ששחקן מנצח משחק במערכה החמישית בתוצאה 38-40 אחרי 10 שעות משחק ואמור להתייצב לגמר אחרי יום וחצי. יש כאן הטיה ברורה ליריב שיגיע פחות מותש.
    מצד שני, בגמר הבעיה הזאת נעלמת, הצופים מקבלים מותחן מארץ המותחנים והמשחק מוכרע על כל האלמנטים של כישרון, רצון, כושר גופני ויכולת מנטלית באופן הכי אינטנסיבי ודרמטי שיש. מה רע?

    2. מאד אהבתי את השיטה מהגביע האנגלי

  9. טניס: הרעיון של הגשה בודדת נשמע מעולה. הייתי מיישם אותו על כל המשחק, וכך יתרון המגיש יקטן והמשחק יתקצר.
    כדורגל: הייתי משאיר את המצב כשהתנאים ידועים מראש, ואין הגרלות.

    1. לקחת ממישהו את היתרון היחסי שלו זה לא הדבר ההוגן ביותר שאפשר לחשטב עליו.
      הרי לא היית מקבל רעיון לתת שלוש הגשות ובכך להקטין את סיכויי השחקן שחי על הראלי'ס

      1. אני חושב שהראליס יותר יפים לצפיה, ומעדיף ששחקנים שרק מפציצים סרבים ולא יודעים לשחק ראלים, לא יהיו בצמרת. כמובן שזאת רק דעתי.

        1. מסכים לחלוטין וזאת גם דעתי ועדיין זה לא יהיה הוגן לקחת מהמפציצים את היתרון היחסי שלהם.
          הגשה היא חלק אינטגרלי ומאד חשוב של המשחק

  10. בטניס אין לי דיעה. בכדורגל מעדיף שהמצב ישאר עם יתרון שערי החוץ – זה מוסיף עניין ומונע מקבוצת החוץ להתבצר.

  11. מסכים עם הצורך להקטין את ערכם של שערי החוץ. שיטת הגביע האנגלי נראית לי נכונה.
    בעיטת הפנדלים לפני ההארכה תגרום להגדלת זמן המשחק בהרבה יותר מדי. עד שיתארגנו, ועד שיבעטו, ועד שיתארגנו להתחיל את ההארכה – זה יותר מדי זמן

כתיבת תגובה

סגירת תפריט