עשור הכדורסל הגדול מכולם

בשנת 2013 ה-'אינסיידר' ערך שאלון בין עשרות אלפי גולשיו.  התבקשנו לדרג את העשור מ-1 (הטוב ביותר) עד 6 (הגרוע ביותר) מכמה היבטים, והמספר הנמוך ביותר ייזכה את העשור בתואר "העשור הגדול מכולם". בסוף האתגר הזה (אחרי ראש השנה) אפרסם את תוצאות גולשי 'אינסיידר'. הבחירות שלי כתובות להלן:

1. טיב המשחק

2. תחרותיות

3. סטאר פאוור

4. אתלטיות

5. בידור

העשורים בשאלון הם שנות ה-60, ה-70, ה-80, ה-90, ה-2000 עד 2010. האתגר הוא לדרג את העשורים האלה, אבל בנוסף אני מוסיף לאתגר  לדרג את העשור הזה שעדיין לא ניגמר (אבל מאומה לא ישתנה עד סופו) כדי שנראה כיצד הוא עומד מול העשורים האחרים.

כמובן שבתגובות תוכלו לתת את ציוניכם ולהתנצח איתי על כמה ציונים שנתתי, ובנוסף האתגר הוא לדרג גם את שנות 2010 – 2018 לפי דרגת הציונים של 'האינסיידר'.

הנה בחירותי (וכמובן שאני גאה לציין שאני חזיתי בכל העשורים אישית משנת 1961 ואילך, אבל כידוע על טעם וריח אין להתווכח!):

שנות ה-60

1. טיב המשחק (2)

המשחק של שנות ה-60 היה תערובת מוזרה של שחקנים ענקים ומצויינים בסנטר ושחקנים נמוכים ולא מהירים במיוחד כמעט בכל שאר העמדות. לא היה עשור אחר עם סנטרים מעולים וגבוהים כמו בעשור ה-60': וויין אמברי. ג'וני "רד" קר. קלייד לובלוט. וויליס ריד. נייט "THE GREAT" ת'רמונד. ג'רי לוקאס (שבניקס עם וויליס ריד עבר לשחק פאור-פורוורד), ווילט "BELLS" בלמי. ביל ראסל. ווילט צ'מברליין. המשחק אז היה הרבה יותר 'קבוצתי' מאשר היום בעיקר לפני שניכנס חוק 24 השניות. נגד אישית שיחקו 'שמיניות'. הפיק-אנד-רול היה אז המצאה חדשה שבוב קוזי עם ביל ראסל הפך לאומנות. הפוינט גארדים של אז – בוב קוזי, סלטר מרטין, נייט ארצ'יבלד וכל האחרים – ידעו שתפקידם להכניס כדור לסנטר כאופציה ראשונה, אחרי סידרת תרגילים. זה היה משחק הרבה יותר פיזי ואלים מהיום  (ג'רי ווסט שבר אפו 7 פעמים בכניסות לסל!) בגלל החוקים המתירים של אז, אבל המסירות והתרגילים היו הרבה יותר קרובים לכדורסל האירופאי שאתם מכירים, ולעין הבוחנת המשחק נראה מתוכנן ומתוכנת הרבה יותר מהיום.

2. תחרותיות (6)

בשנות ה-60 היתה קבוצה אחת: הסלטיקס.  היא זכתה באותו עשור ב-9 אליפויות, דבר שהיום נשמע כסיפור דמיוני. יריבתה היחידה היתה הפילדלפיה סיקסרס עם ווילט צ'מברליין שאכן זכתה באליפות היחידה ב-1967 עם צ'מברליין, בילי קנינגהאם, האל גריר, צ'ט וולקר, לושיוס ג'קסון, וואלי ג'ונס.  רבים מעכברי ה-NBA הזקנים שראו וחוו הכל יישבעו לכם עד הסנט האחרון שלהם שזאת היתה הקבוצה הגדולה ביותר שאי-פעם עלתה על הפארקט. אני חזיתי בה כמה פעמים, והזקנים הללו (אני עדיין צעיר!) אולי צודקים: ווילט היה בשיאו; קנינגהאם היה לפנתר הלבן החדש. צ'ט וולקר היה באותה עונה המייקל ג'ורדן של הליגה, לושיוס ג'קסון – לא היה אז טוב ממנו, והאל גריר וואלי ג'ונס היו שני הפוינט גארדים השחורים החדשים עם מהירות, חדירה, ושכל בראש, מהשטאנצה של אייזיה תומאס. זאת היתה קבוצה אידיאלית שבעונה הבאה כבר הובילה 3-1 בגמר נגד הסלטיקס, וכשהסלטיקס בראשות ביל ראסל עשו קאם-בק לא יאומן, זאת היתה מכת מוות ל-PSYCHIC של הקבוצה והיא לא הצליחה להשתקם ממנה. שנה אח"כ בא הטרייד של צ'מברליין ללייקרס, וכך כמו שקבוצת 1967 עלתה ופרחה לשיא השיאים, כך היא נעלמה והתפרקה לגורמים שנתיים אחרי שנת האליפות.

3. סטאר פאוור (3)

היה זה עשור עם כמה כוכבי-על כביל ראסל, צ'מברליין, ג'רי ווסט, אוסקאר רוברטסון, גייל גודריץ', בוב פטיט, אלג'ין ביילור, ביילי האוול, סם וקייסי ג'ונס, וויליס ריד, נייט ארצ'יבלד, ג'ון הבליצ'ק, בוב קוזי – אולי כיחידה מצומצמת הכוכבים הגדולים מכל העשורים האחרים – וכיחידה מצומצמת הייתי נותן להם דרוג של "1", אבל הסך הכל הכללי מוריד אותם למקום שלישי כי הדרג השני של השחקנים לא היה טוב כמו היום למשל.

4. אתלטיות (6)

מכל כוכבי-העל שציינתי את שמותם ב-3, היו למעשה רק ארבעה  אתלטי על – צ'מברלין , אלג'ין ביילור, ארצ'יבלד, ואוסקאר "ביג O" רוברטסון. בימים ההם "יכולת כדורסלנית" ו-"ידע" היו חשובים לא פחות מאתלטיות, וזה היה עשור כזה, מלא כוכבים כשרמן,  בוב קוזי, בוב פטיט, ביילי האוול, תום היינסון, דון נלסון, ארצ'י גוארין – שהיו כוכבי כדורסל של ממש אבל אתלטים בינוניים לחלוטין, אולי גם בגלל שכה הרבה היו לבנים.

5. בידור (6)

כמה מבדר ללכת למדיסון סקוור גארדן 'הישן' ולראות את הסלטיקס מנצחת את הניקס בעוד 20 הפרש? המשחק הראשון שלי שם היה כזה בידור ושוק עבורי שלא הצלחתי להירדם כל הלילה מרוב התרגשות והתפעלות, במיוחד אחרי שסיימתי לכתוב את מאמר הכדורסל הראשון שלי לעתון 'חדשות הספורט' (מבלי שהתבקשתי ומבלי שהם ידעו מי אני) תחת הכותרת "חזיתי הערב בכדורסל מעולם אחר", שיצר את הניבון 'כדורסל מעולם אחר'. אבל אחרי שניים או שלושה משחקים העסק החל להפוך לשעמום, ומשחק בין הניקס לסנט לואיס רויאלס למשל היה שעמום אחד גדול, מלבד ההזדמנות לחזות בבוב פטיט הגדול, אולי הפאור פורוורד הגדול מכולם.

ס"ה ניקוד לעשור: 23

************************

שנות ה-70

1. טיב המשחק (6)

זה היה העשור שאיים לרסק את הליגה. "COKE LEAGUE" היה הכינוי של הליגה אז שהיתה מלאה באירועים שליליים: שימוש בסמים, פשיטות רגל של בעלי קבוצות, העברות שחקנים בלתי הגיוניות, שביתות, ביטול משחקים, ומה לא. הקומיסיונר לארי בראון עשה כמיטב יכולתו – ולדעתי הוא לא היה קומיסיונר רע בניגוד לדעות הרווחות – אבל אולי הוא לא היה חזק מספיק בזמן שהליגה זקוקה היתה ליד ברזל.

קשה לדבר על סגנון משחק מסויים, או TREND מסויים של שנות ה-70. זה היה יותר סמורגסבורג של כדורסל בו הכל הולך, וכל עונה פתאום צפה ועולה אלופה חדשה, ובהרבה מקרים רק בגלל שחקן אחד. בעשור הזה אף אלופה לא הצליחה להגן על תוארה: זה התחיל עם הניקס ב-1970, אח"כ האלופות התחלפו כקרונות ברכבת: מילווקי באקס, לייקרס, ניקס, סלטיקס, גולדן סטייט ווריורס, סלטיקס, פורטלנד, וושינגטון בולטס, וסיאטל סופרסוניקס.

הקבוצות היחידות הזכורות כמיוחדות היו הניקס של 1970 ו-1973 ששיחקו משחק קבוצתי נפלא בהיעדר כוכב-על אמיתי בקבוצה מלבד וולט פרייזר. ב-1970 היו איתו ביל בראדלי, וויליס ריד,  דיק ברנט, דייב דבושר, קייסי ראסל – ובואו לא נשכח את פיל ג'קסון – קבוצה בינונית לחלוטין מבחינת 'סטאר פאוור' אבל עם מאמן קטן יהודי, רד הולצמן, שפיתח איתם משחק קבוצתי יוצא מין הכלל – משחק קבוצתי שמאז ועד היום לא נראה כמוהו ב-NBA. ב-1973 נוספו ג'רי לוקאס ואירל מונרו, אבל ריד היה בערוב יומו. הולצמן הצליח להפוך את ארל מונרו – השחקן האינדיבידואלי והקוסם הגדול מבולטימור בולטס – לאשכרה שחקן קבוצתי, והקבוצה הזאת של 1973 שיחקה את הכדורסל החכם ביותר מאז ומתמיד ב-NBA.

אבל הניקס של 1970 ו-1973 היתה מין יוצא מין הכלל. הבאקס של 1971 היתה קבוצה של שחקן אחד – לו אלסינדור. הלייקרס של 1972 היתה ג'רי ווסט  וגייל ג'ודריץ' – עם ווילט צ'מברליין כבר בירידה גדולה – ואו, כמעט שכחתי, פט ריילי! ב-1974 סלטיקס בינונית עם שני הכוכבים ג'ון הבליצ'ק ודייב קאונס ניצחה יריבות עוד יותר בינוניות.  ב-1975 גולדן סטייט בינונית עם שני כוכבים – ריק בארי וג'מל ווילקס – גברה על וושינגטון בולטס. ב-1976 אותה סלטיקס בינונית שצורף אליה צעיר מצויין – ג'ו-ג'ו ווייט – ניצחה בגמר פיניקס עוד יותר בינונית. ב-1977 פורטלנד טריילבלייזרס עם רק שני אול-סטארים – ביל וולטון ומוריס לוקאס – זכתה באליפות, אולי הקבוצה האלמונית ביותר מכל האלופות בזכרוני עם שחקנים כליונל הולינס, בוב גרוס ודייב טוורזיק בחמישייה. ב-1978  וושינגטון בולטס היתה הקבוצה השנייה באלמוניותה מכל האלופות כשהיא משחקת בעיקר עם 6 שחקנים – אלווין הייז,  בוב דנדרידג',  קווין גרבי, מיץ' קופצ'אק,  תום הנדרסון ווס אנסלד – כשרק אלווין הייז שהיה כבר בן 32 נחשב כמין סופר-סטאר, ווס אנסלד הוא לכל היותר בין חמשת הסנטרים הטובים בליגה של אז. ב-1979 האלופה היתה סיאטל סוניקס עם עוד שחקן בדרגה מתחת כוכב-על  – גאס ויליאמס – ואיתו עובדי אדמה כג'ק סיקמה (אולי הלבן עם הניתור הטוב מכולם!), דניס  ג'ונסון (שנה לפני שהם בטפשותם העבירו בטרייד לסלטיקס),  פרדי בראון ולוני שלטון – הקבוצה השלישית באלמוניותה להיות אלופה!

בקיצור, מיש-מאש של אלופות, כל עונה אלופה בגלל משהו אחר, בלבול אחד שלם בליגה שהיא ללא כיוון, ללא כוכבי-על שימשכו אותה לכיוון מסויים, וללא הכוונה מלמעלה, ממשרדי הקומיסיונר.

2. תחרותיות (5)

מה שכן היה קצת בעשור זה היא תחרותיות. מעונה לעונה לא היתה ממש פייבוריטית. כל אלופה נפלה בעונה אחרי שזכתה באליפות. לכל קבוצה כמעט היה צ'אנס. אבל מצד שני התחרותיות לא היתה מרתקת כי היא התפזרה בין יותר מדי קבוצות. לא היה TREND מסויים לעקוב אחריו. לתחרותיות חייב שיהיה כיוון מסויים, או ביאס מיוחד. כשהכל מפוזר בין כולם, עצמת התחרותיות מתפזרת בין יותר מדי קבוצות, וזה פוגע בגורם הציפייה וההמתח.

3. סטאר פאוור (6)

הבעייה של העשור הזה היתה חוסר סופר-סופר כוכב, וכן פציעות לכוכבי-על. ביל וולטון פרח ונעלם. אותו דבר ריק  בארי. לו אלסינדור – שהפך לקרים עבדול ג'אבר עדיין לא התבגר מספיק לקחת אליפות עם הלייקרס אחרי שלקח אותה במילווקי עם אוסקאר רוברטסון המזדקן. וולט פריידר לא הצליח להתעלות ממש אחרי האליפות של 1973, ודייב קאונס היה כוכב נמוך מדי שלא הצליח לקחת אליפויות רצופות בסלטיקס. בכל עשור ישנם כוכבי-על ב-NBA – איך לא? – אבל לדעתי, ולזכרוני, בשנות ה-70 לא זכור לי שהייתי "הולך למשחק לראות את…" כפי שבשנות ה-80 "הייתי הולך למשחק לראות את לארי בירד או מג'יק", או בשנות ה-90 כש-"הייתי הולך לראות את מייקל".

4.  אתלטיות (5)

כמו בכל דבר, ברור שב-NBA תמיד יהיו אתלטי-על. אבל העשור ה-70 לא הביא לעולם אתלטי-על מיוחדים. אלג'ין ביילור וטייני ארצ'יבלד היו בירידה, וד"ר ג'יי  ושאר הפנתרים היו ב-ABA ברוב שנות העשור: בנוסף לדוקטור היו שם  ב-ABA דייויד ת'ומפסון – אולי האתלט השני בעשור אחרי הדוקטור – 'איש הקרח' גרווין, קוני האוקינס,  ג'ק סיקמה, דן איזל – יחד עם סיקמה אחד האתלטים הלבנים הגדולים שהיו ב-NBA (או ב-ABA) – ג'ורג' מגינס, וכל השאר.

5. בידור (5)

הבידור היחיד של רוב שנות ה-70 היה ב-ABA שם היו הסופר-מנתרים, ושם היה "DUNK COUNTRY,  USA". ה-NBA הבינה זאת ומיהרה לבלוע את ליגת ה-ABA ב-1977. הבידור היחיד של רוב שנות ה-70 עבורי היה ליהנות מהניקס של 1970 עד בערך 1975 שבה באה הנפילה הגדולה, וליהנות מאלופות NBA מוזרות שבקושי ידעתי מי משחק עבורן.

ס"ה  ניקוד לעשור: 27

************************

 שנות ה-80

1. טיב המשחק (1)

שנות ה-80 הביאו איתן חידושים מאין כמותם למשחק. לא הייתי אומר שהכל קרה בגלל לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, אבל הם היו, לפחות, נושאי הדגל של המשחק החדש ב-NBA. חוק 24 השניות כבר קיים, קשת ה-3 שניות כבר קיימת, ומה שקרה עם מג'יק וארי הוא שהם היו הראשונים ליצור מין 'טוטאל בסקטבול', כפי שבשנות ה-70 קרויף וההולנדים יצרו טוטאל סוקר. לארי היה הראשון שהביא את המושג "פוינט פורוורד": למעשה פאור-פורוורד – או סמול פורוורד, הדבר לא כתוב על מצחו – המרכז מעמדתו את משחק קבוצתו ומהווה את נקודת הציר סביבה מתפתח המשחק. בגלל שלארי שיחק במשך משחק אחד את כל התפקידים, הוא היה הראשון לבטל למעשה את הגדרת התפקיד לשחקן מסויים. כשהוא היה עם הגב לסל עם הפוסט-אפ המפורסם שלו הוא היה למעשה סנטר; כשפרץ מהכנףלעוד אופנסיב הריבאונד הוא היה פאוור פורוורד. וכשהוא שילשל שלשות, הוא היה סמול פורוורד וגם שוטינג גארד. וכשהוא החליט לצאת החוצה ולשחק בראש הקשת הוא היה פוינט גארד.

מג'יק עשה אותו דבר מעמדתו כפוינט גארד. הוא היה הענק הראשון (9'6) לשחק כמוביל כדור, אבל בעת המשחק הוא היה בכל מקום ועשה הכל.

הם גם היו נושאי הדגל של שני סגנונות משחק שונים: השואו-טיים של הלייקרס עם הטרנזישיון-גיים שכמוהו לא ראינו אף פעם לפני, ומולו המשחק הנוקשה, מעט חורק, של חיל הרגלים מבוסטון, משחק המבוסס על מלחמה תחת הסלים עם פרונט-ליין שלא היה כמוהו עד אז, ולא היה כמוהו מאז – לארי, רוברט פאריש, וקווין מקהייל. הלייקרס והסלטיקס היוו דוגמא לשאר הליגה לבחור איזה סוג משחק מתאים לה, ומה שקרה מאז היא מין התבוללות של המשחק הכולל גם שואו טיים וגם מלחמת חורמה תחת הסלים.

הגאוניות של מג'יק ושל לארי בירד – שני מוסרי כדור ששינו את פני המשחק – השפיעה על כל הליגה, ורמתה השתפרה ועלתה עם השנים בגלל השניים ובגלל השליטה הכמעט מחלטת של הלייקרס (4 אליפויות) והסלטיקס (3 אליפויות) משך העשור כששאר הקבוצות מנסות לחקות את השתיים. היתה זו שליטה מחלטת של הקבוצה הזוהרת מהמערב עם מג'יק, ביירון סקוט, מייקל קופר, אייסי גרין, קרים עבדול ג'אבר,  ג'יימס וורת'י, ג'מל וילקס, קורט רמביס, בוב מקאדו, וכל האחרים, ועובדי הפלחה מהמזרח עם ה-'פרונט-ליין' שהזכרתי שלא היה כמותו, ואיתם דניס ג'ונסון, דני איינג', ביל וולטון, פיט מרביץ',  ג'ים פקסון,  רג'י לואיס, וכל השאר.

באמצע העשור הופיע "ONE TRICK PONY" בשם פילדלפיה 1983-4 שלקחה אליפות עם אחת מהקבוצות הגדולות ביותר שחוברו יחד אי-פעם, ובמקום להמשיך, הקבוצה התפרקה: אני מדבר על האלו]ה מעיר 'אחוות האחים' שמוזס מלון הבטיח "פו-פו- אנד פו" נגד כל קבוצה, והוא טעה רק באחד (1-4 על מילווקי): הוא עצמו, מוזס, ואיתו ד"ר ג'יי, קלינט ריצ'רדסון, בובי ג'ונס, מוריס צ'יקס, אנדרו טוני, מייק אייברוני…איך נתנו לקבוצה כזאת להתפרק?.

2. תחרותיות (1)

כשיש לך שתי מגה-קבוצות כמו הלייקרס והסלטיקס משני צידי ארה"ב, ועם שתי תרבויות משחק שונות, כל עולם הכדורסל היה מחולק: לא משנה מי היתה הקבוצה שלך, הדבר שבאמת חיכית לו היה המאבק בין הסלטיקס ללייקרס, בין לארי ומג'יק. ולא היה אפס: אני זוכר עשרות משחקים ממש מהשנים ההן בהן הייתי טס לבוסטון קבוע ב-"AIR BUS" (משדה התעופה לגארדיה היית ניכנס למטוס לבוסטון, משלם $39, קונה כרטיס כמו באוטובוס, וכל 20 דקות היה ממריא מטוס כזה), והבוסטון גארדן היה ביתי השלישי אחרי המדיסון סקוור גארדן, ביתי, ואז הבוסטון גארדן.

3. סטאר פאוור (1)

בנוסף ל-5 סופר סטארים בסלטיקס ובלייקרס, זה היה העשור של מוזס מלון, ד"ר ג'יי, צ'ארלס בארקלי (שהקריירה שלו חצוייה בין שני עשורים, ה-80 וה-90), ביל וולטון, מייקל ג'ורדן (חצי 80 וחצי 90), אייזיה תומאס (חצי-חצי, אבל  הרבה יותר  ב-80)' האקים אולג'ואן, אדריאן דנטלי, מרק אגווייר, רלף סמפסון, מייקל ריי ריצ'רדסון, סידני מונקריף, אלכס אינגליש, ג'ורג' גרווין, דומיניק וילקינס, ג'ק סיקמה, ג'ו דומארס, והרבה אחרים. גם עשור ה-90 וגם עשור ה-200 וה-2010 גידלו כוכבי-על, אבל לא ברמה של בירד, מג'יק, מוזס מלון, ד"ר ג'יי, אולג'ואן, וילקינס, ו-2/3  אייזיה תומאס, וחצי ג'ורדן ובארקלי.

4. אתלטיות (1)

אמת המידה היחידה שישנה לי היא אליפויות הדאנק: מה שד"ר ג'יי, מייקל, דומיניק וילקינס, ונאנס עשו, איש לא הצליח לשחזר. אותי בממוצע האתלטיות של העשורים הבאים היתה עליונה, אבל אילו השווית את 5 או 10 הראשונים, עשור ה-80 היה מסיים בראש.

5. בידור (2)

הבידור הרציני היה בשיאו עם הלייקרס נגד הסלטיקס. אבל מה שעשה מעשור זה עשור מבדר היה ההתחלה של ה-'פקה-פקה' ברמות. לארי בירד היה אחד האורגינלים. באמצע העשור הגיע צ'ארלס בארקלי, ואז הכדורסל לעולם לא יחזור למה שהיה. אבל ברמות בידור, העשור הזה לוקח מקום שני יחיד לעשות אחר.

ס"ה ניקוד לעשור ה-80 : 6

************************************

שנות ה-90

 1. טיב המשחק (2)

מעולם לא היה עשור שניתן לומר עליו "זה היה העשור של…" כפי שאפשר לומר על העשור ה-90 שהוא היה "העשור של מייקל ג'ורדן", ולא רק בכדורסל. אם שנות ה-80 היו 'העשור של מג'יק ולארי', אז העשור של שנות ה-90 היה עשורו של מייקל. הוא הוביל את הבולס לשש אליפויות – ובאף סידרה לא הירשה משחק שביעי – ואילולא פרש לבייסבול, שיקגו בולס היתה זוכה ב-8 (אולי אפילו 9!) אליפויות. מה שהיה כה מיוחד בשליטתו של מייקל היתה העובדה שהוא עשה את השטיק שלו בעשור בו – כקבוצה מצומצמת – היו ארבעת הביג-מן הטובים אי פעם: האכים אולג'ואן, פטריק יואינג, דייויד רובינסון, ושאקיל או'ניל. בשנות ה-60 היו יותר סנטרים מצויינים (כתריסר, ואת שמותם כתבתי), אבל לא היו ארבעת סנטרי-על כמו הארבעה האלה. ובכל זאת מייקל, כמו בהצגה גוליבר בארץ הגמדים, יצא ל- "TO SLEW THE GIANTS ".

למרות הענקים המצויינים, מייקל הפך את הליגה ל-PERIMETER ORIENTED LEAGUE. היתה לו עזרה: קלייד דרקסלר, ג'ון סטוקטון, מרק פרייס, אייזיה תומאס, ג'ו דומארס, רוד סטריקלנד, פני הרדאוויי, טים הרדאוויי, כריס מאלין,  קווין ג'ונסון, גארי פייטון, סם קאסל, ויסלחו לי אלה שברחו לי מהראש. הקומיסיונר דייויד סטרן שמשנת 1985 רכב על הגל "מג'יק-בירד" המשיך בשיווק הליגה כגאון, הרייטינג עלה לשיאים חדשים, והסידרה בין הבולס ליוטה ג'אז הניבה רייטינג של 18.7, שרק משחק גמר המכללות בין מישיגן סטייט עם מג'יק לבין אינדיאנה סטייט עם לארי בירד, הניב רייטינג גבוה יותר.

2. תחרותיות (2)

אילולא מייקל היה זה העשור התחרותי מכולם, והעובדה היא ש-11 קבוצות שונות הופיעו בגמר, ואם לא היה מייקל, מי יודע כמה עוד קבוצות היו ניכנסות במקום ה-6 של הבולס. הלייקרס החלה להיבנות מסביב שאקיל וקובי בריאנט; הניקס היתה קבוצה מאיימת מאד עם יואינג, ג'ון סטארקס, לארי ג'ונסון, צ'ארלס אוקלי, מרק ג'קסון ואחריו אלן יוסטון, אנטוני מייסון, ושאר 'החיות'. סן אנטוניו ספארס החלה להיבנות עם שני מגדליה האדמירל דוויד רובינסון וטים דנקן, יוטה ג'אז הראתה לעולם את הפיק-אנד-רול הטוב שנראה עד אז, או מאז, עם קרל מלון וג'ון סטוקטון, ואליהם הצטרפו הפיור שוטר ג'ף הורנסאק, עם אנטואן קאר, ביירון ראסל, והענק גרג אוסטרטג, אחד הסנטרים האנדרייטדד מכולם. אפילו פיניקס סאנס עם צ'ארלס בארקלי, דני איינג', קווין ג'ונסון, דן מאירלי, ג'ו דומאס, אייסי גרין,  ג'ו קליין, ודני מנינג, סיאטל סוניקס עם שון קמפ, גארי פייטון, דלף שרמפף, קנדל גיל, סם פרקימס, נייט מקמילן, מייקל קייג', ריקי פירס, ווינסנט אסקיו, או פורטלנד  עם קליפורד רובינסון, רוד סטריקלנד, קלייד דרקסלר, טרי פורטר, באק ויליאמס, הארווי גראנט, וג'רום קרסי היתה קבוצה מלאת כוכבים בנוייה לאליפות. ומול כולם עמד השמוק הזה מייקל ג'ורדן וגבר על כולם.  אולי כשמישהו ינסה בעתיד להשוות את לברון או קובי אליו, שיקרא קטע זה. עד כדי כך מייקל שלט במשחק של אז.

3. סטאר פאוור (1)

אין צורך לחזור על השמות. ארבעת הסנטרים שלא היו כמוהם; פאור פורוורדים כקרל מלון וצ'ארלס בארקלי. סמול פורוורדים כסקוטי פיפין, כריס מאלין, ומיץ' ריצ'מונד. שוטינג גארדס כמייקל, קלייד דרקסלר, ורג'י מילר, ופוינט גארדים כג'ון סטוקטון, מרק פרייס, פני וטים הראדוויי, גארי פייטון וסם קאסל. בעשור ה-90 הופיעה ה-'דרים טים'. לא אטעה בהרבה אם אסכם שמעשור זה ניתן בקלות לבחור את "נבחרת העולם" אילו היתה צריכה להתמודד עם נבחרת המאדים על גורל היוניברס.

4.  אתלטיות (2)

אני מאמין שהעשור הבא הביא עמו אתלטים עליונים על אתלטי העשור הזה.

5. בידור (1)

העשור הזה הביא עימו בידור, טריידים בומבסטיים, מריבות מתוקשרות, ומה לא. הפאקה פאקה הגיעה לשיא השיאים: שים את צ'ארלס בארקלי, מייקל ג'ורדן, שאקיל או'ניל, רג'י מילר, גארי פייטון, וסם קאסל באותו TICKET ויש לך את תוכנית הקומדיה וההומור "SATURDAY NIGHT LIFE" שלא היתה כמוה. היה זה העשור הבומבסטי בו הודיע מג'יק שהוא נושא את הנגיף HIV; העשור בו מייקל גרם לשוק בכל הליגה כשהודיע שהוא פורש לבייסבול;  העשור שנתן לנו את הדרים טים האורגינלית שלא היתה ולא תהיה אחרת במקומה, עם כל הכיף של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הרייטינג של הכדורסל היה בשיאו, ואם ב-1990 ה-NBA קיבלה 56 מיליון עבור שידור משחקיה ע"י NBA, ב-1999 היא כבר קיבלה עבור אותו חוזה 880 מיליון דולארים. אולם הכדורסל הפך המקום להיות בו. "ליגת הקוקאין" מתה, ובמקומה באה ליגה חדשה שכוכביה הם מגה-כוכבים, שווי-הופלה ככוכבי הרוק הגדולים ביותר.

ס"ה  ניקוד לעשור: 8

*****************************

שנת ה-2000 עד 2010

1. טיב המשחק (3)

תריסר השנים האחרונות היוו מין סמורגסבורג של כדורסל. הספארס של 2005 ו-2007,  והסלטיקס של 2008 הראו ניצוצות של משחק קבוצתי, אם-כי אוהדי הספארס יכולים לצווח "משחק קבוצתי" כמה שהם רוצים, זה עדיין היה נצחון של טים דנקן וטוני פרקר. נצחונות הלייקרס מ-2000 עד 2003 היו אשכרה שאקיל אוניל עם עזרה מקובי, מיאמי ב-2006  היתה דוויין ווייד עם עזרה משאקיל, ומיאמי ב-2012 היתה לברון, עם עזרה ערב אחד מצ'אלמרס, ערב אחד מדוויין או כריס בוש, וערב אחד ממייק מילר. במילים אחרות כדורסל המבוסס על שחקן אחד העושה בידוד, וקולע בעצמו. אפילו מייקל בעשור הקודם השתמש ביתר שחקני קבוצתו הרבה יותר מאשר עושים כוכבי היום. זה לא חייב להיות לברון! דוויין ווייד עושה אותו ISOLATION, וכן כריס בוש. בדאלאס נוביצקי השתמש בבידוד ברוב זריקותיו. בלייקרס זה נראה יותר מאשר בכל קבוצה אחרת: קובי עושה את השטיק שלו בזמן שהאחרים עומדים ומסתכלים.

אני לא יודע אם זה טוב או רע. כנראה אם זה היה 'רע' לא היו עושים זאת. הצרה היא שקובי הוא כזה שחקן עליון שהוא מצליח לשחרר לעצמו זריקה, או הוא למד להשתמש בפיידאוויי שלו בצורה כה יעילה שמה שנראה לנו כזריקה 'בלתי אפשרית' היא אפשרית מאד עבורו. אותו דבר קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק, כריס פול, ושאר כוכבי הליגה. המשחק – בגדול – הפך הרבה יותר לכדורסל של "בידודים" מאשר אי-פעם בעבר, ואולי זה יעיל, אך מכוער ומשעמם לציפייה.

המשחק של היום הפך לאתלטי הרבה יותר, אך בגלל החוקים המעדיפים את ההגנה, הרבה מהכוח והאגרסיביות של העבר נעלמה, ובמקומה ישנם הרבה יותר ריחופים ועלי-הופים. זה הכל עניין של טעם: אני תמיד העדפתי את הפיזיות והאגרסיביות של הניקס משנות ה-90 עם סטארקס, מייסון, אוקלי ושות', או הבד בויז של דטרויט עם אייזיה, למבייר, דומארס, ריק מהורן, דניס רודמן, וויני ג'ונסון, טרי רולינס ושאר 'הרעים' על "כדורסל השנות" של היום.

2. תחרותיות (2)

היתה 'תקופת הלייקרס' בתחילת העשור של 2000, ובאמצע העשור היתה מין תקופה של הספארס (שתי אליפויות, עם מיאמי באמצע), אבל למעשה בתריסר השנים האחרונות היו כמה קבוצות שהיו יכולות לנצח: הלייקרס, הספארס, הסלטיקס, ההיט, ועתה גם הבולס, הקליפרס, דנבר, ממפיס ומי יודע, אולי גם הניקס והפייסרס. הקולקטיב ברגנינג (ההסכם הקיבוצי) מתחיל להשפיע: אני רואה קבוצות כגון הקינגס, הויזרדס, הווריורס, ואפילו המג'יק, ההורנטס, הרוקטס, והסאנס, שתוך 3-4 שנים תהוונה יריב שווה לגדולות. הליגה הופכת לשוויונית ותחרותית יותר, והעתיד  נראה וורוד יותר ויותר מבחינת תחרות בליגה. אני לא מאמין שאי פעם נראה יותר קבוצה דומיננטית כמו הסלטיקס בשנות ה-60, הלייקרס והסלטיקס בשנות ה-80, או הבולס בשנות ה-90.

3. סטאר פאור (3)

כוכבי העשור הגדולים היו טים דנקן, קובי בריאנט, שקיל או'ניל, ועתה לברון. מעט מתחתם דוויין ווייד, טוני פרקר, וקווין דוראנט. מתחתם כמה וכמה ברמה של נוביצקי, כרמלו אנטוני, כריס פול, ראסל ווסטברוק, וכאלה. אבל אלה אינם כוכבים בסדר גודל של מג'יק, לארי בירד, או קארים משנות ה-80, או מייקל, סטוקטון, דרקסלר, קרל מלון, או אייזיה תומאס משנות ה-90. אולי בסך הכל הכללי רמת השחקנים היום עליונה בגלל אתלטיות עדיפה, אבל כשמדובר ב-STAR POWER, העשור הזה הוא רק שלישי בדרוג.

4. אתלטיות (2)

שוב, הסך הכל אולי הוא נומרו אונו, אבל מלבד בלייק גריפין אין לעשור הזה את האתלטים הנהדרים, היוצאים מין הכלל – אפילו שמספרם היה מועט – כגון הדוקטור ג'יי, דומיניק, 'איש הקרח', מייקל, דרקסלר, או אפילו שון קמפ של העבר.

5. בידור (6)

הקומיסיונר הוציא את כל ה-FUN מהמשחק עם קודים של לבוש, פאולים טכניים על פרצופים שעושים לשופטים, הלחץ התמידי של הליגה על "התנהגות הולמת", וכו'. גם ההתקהלות של סופר-סטארים בקבוצות מסויימות כפי שקרה במיאמי עם השלישייה הגדולה, בניקס עם כרמלו, סטודמאייר, וצ'נדלר, ובלייקרס עם קובי, סטיב נאש, ודווייט האוארד, גרמה לחלחלה ושנאה בקרב המוני אוהדים. להמונים פשוט נישבר מה-NBA והאלהת הכוכבים שבה. גם המשכורות שפרצו כל גבול בתחילת העשור של 2000 הבריחו אנשים מהמשחק כששמעו שישנם שחקנים המרוויחים במשחק אחד מה שהם מרוויחים בשנת עבודה.  ההודעה הצבורית בטיווי של לברון שהוא "מביא את הכשרון שלו לסאות' ביץ'" גרמה לחלחלה ממש בין אוהדי הכדורסל שהפכו אותו לאוייב הציבור מס' 1 והאדם הבזוי והשנוא ב-NBA. אבל ישנה בעייה כשהוא גם הטוב ביותר מכולם.

דבר נוסף שגרם למשבר גדול בין אוהדי הקבוצות הוא המעבר החופשי-חופשי של שחקנים מקבוצה לקבוצה: סטיב נאש בגד בכל אוהדיו בפיניקס; לברון בכל אוהדיו בקאבס; סטודמאייר בכל אוהדיו בסאנס, וריי אלן בכל אוהדיו בסלטיקס. ישנם רק מעטים כפול סירס שהפכו לסמל המועדון וימותו בקלוב בו הם משחקים לפני שיעזבו. גם קובי עמד לעזוב אם לא הביאו לו את האוארד ונאש. כמו בכדורגל העולמי, אין דבר כזה יותר הנקרא "מסורת" או "נאמנות" לקבוצה. הדבר היחיד המדבר הוא הכסף, והכדורסל אינו יחיד כלל וכלל בכך. זה הסיפור בכל העולם ומלואו.

ס"ה ניקוד לעשור ה-2000 עד 2010: 16

*********************************************************

בחירותי:

העשור מס' 1 בכדורסל: עשור ה-80 עם 6 נק' 

העשור מס' 2 בכדורסל: עשור ה-90 עם 8 נק'

העשור מס' 3 בכדורסל: עשור ה-2000 עד 2010 עם 16 נק'

העשור מס' 4 בכדורסל: עשור ה-60 עם 23 נק'

העשור מס' 5 בכדורסל: עשור ה-70 עם 27 נק'

(את העשור הששי (2010-2018) אכניס בתגובות, כמו כל אחד מכם!)

***************************

האתגר:

מה הציונים שלכם לששת העשורים (כמובן שהסברים קצרים יתקבלו ברצון)

שנת 2010 – 2018 ???