אני מדבר עתה אל היותר מבוגרים ביניכם, הדור שהכיר את שחקני העבר בצורה יותר אינטימית. אבל כמובן שהדיון פתוח לכולם.

אני – שהכרתי את כולם ושוחחתי עם כולם – כמובן שעם כמה יותר מאשר עם אחרים – מבוב קוזי ואוסקר (ביג O)  רוברטסון, ועד לארי בירד ומייקל ג'ורדן, וקצת פחות עם לברון ג'יימס ודוויין ווייד (כי בתקופתם במיאמי כתבתי מעט, קצת לדה-באזר וקצת יותר לאתר הופס, אבל האמת? די נימאס לי אז להיכנס לחדרי הלבשה ולהידחף בין עתונאים שחייבים היו להוציא כמה מילים משחקנים לוידיאו או תמונה לעתון), אז אני בדיעה ששחקני העבר היו יותר בוגרים, יותר בשלים, יותר 'מוסמכים', והעיקר – לדעתי – יותר 'אחראים', משחקני ההווה.

תנו מבט בתמונה הזאת:

(לארי בירד, ג'ון הבליצ'ק, קווין מקהייל, ביל ראסל, דניס ג'ונסון)

נגד התמונה הזאת:

(רונדו ראז'ון, קנדריק פרקינס, קווין גארנט, ריי אלן, פול פירס)

ואז בתמונה הזאת:

(ג'יילן בראון, ג'ייסון טאטום, קיירי אירוינג, מרכוס סמרט,אל הורפורד, וגורדון הייוארד – חסר מהשחקנים העיקריים – טרי רוזייר)

רוברט פאריש אמר אתמול על הסלטיקס מודל 2008, ועל הסכסוך בין ריי אלן וקווין גארנט ורונדו ראז'ון לSIRIUSXM:

https://twitter.com/SiriusXMNBA/status/1037132522663170049?s=19:

"Those guys went to war together, battled together," Parrish said. "They won that very elusive championship with how difficult that was in itself. And now they’re going to let a little fighting come between a special team. They were able to achieve excellence. And now they’re going to let a little fighting just destroy all that. I think that is very immature and petty."

הוא עוד אמר: שחקנים לא חייבים לאהוב אחד את השני, ובזמני לא היינו חייבים להזמין אחד את השני לדינר – אגב, אלה דברים שכן עשינו – אבל עד היום נשארנו חברים כי בנינו עבר משותף והיינו אחים לנשק. היום? הריב בין אלן ןגארנט (ואחרים) הוא בלתי מובן לשחקנים מהדור שלי.

כשאני ניזכר בשחקני העבר הם זכורים לי כדמויות גדולות מהחיים. כמעט תמיד הרגשתי שהם בוגרים, אחראיים על מה שהם אומרים, ודמויות מיוחדות. כמובן שאני עצמי הייתי יותר צעיר, אבל כבר לא הייתי ילד: הייתי בן 40 ו-50 כששוחחתי עם ביל ראסל, לארי בירד, ד"ר ג'יי, או מייקל ג'ורדן. הרגשתי מין יראת כבוד כששוחחתי לבדי (לפחות רבע שעה) עם מג'יק ג'ונסון כשמכבי ת"א הגיעו ללוס אנג'לס למשחק ראווה נגד הלייקרס והוא ביקש שאסביר לו את כל הבעייה עם ישראל והפלשטינאים ו-'גאזה סטריפ'.

היום – כך נדמה לי – הכל אחרת. מלבד מתי מעט כלברון, פאו גאסול, כריס פול ועוד כמה שניתן לספור ביד אחת, השאר – ואני מדבר על כוכבים כראסל ווסטברוק, קיירי אירוינג, דמיון לילארד, קאווי לינארד, ג'ון וול ועוד – נראים לי אחרים לחלוטין משחקני העבר. כמובן שהגיל הממוצע של השחקנים צעיר בשנה או שנתיים מהתקופה של לארי בירד, אבל זה לא רק הגיל. זוהי הבגרות, האחריות, והאישיות. כוכבי העבר, ושחקני העבר, נראים לי נעלים בכל התכונות האלה מכוכבי ההווה, ושחקני ההווה.