בורא עולם / גרשון רוקח

 

חלקו הראשון של הפוסט הוא סיכום מתומצת ושטחי של תיאוריות עמוקות ומרתקות, מקווה מאוד שלא חטאתי להן ולכם בצורה שבה תיארתי אותן.

כשהחל זיגמונד פרויד לפתח את תורת הפסיכואנליזה, הטיפול בילדים בחדר הטיפול נראה רחוק ומשונה. פרויד לא פיקפק בחשיבותן של שנות הילדות ופיתח תיאוריה התפתחותית מוכרת. עם זאת, את חדר הטיפולים השאיר פרויד למטופלים מבוגרים יותר. כאשר טיפל פרויד בהנס הקטן, ילד צעיר שסבל מפוביה מסוסים, בלי להיכנס יותר מדי למסגרת הטיפול פרויד טיפל בהנס דרך אביו, פרויד לא ראה חשיבות במפגש עם הילד והאמין שדרך המפגש עם ההורה, יוכל להגיע לתובנה הנכונה לגבי התפתחות הפוביה אצל הנס וכיצד עליו לרפאה.

הגישה הזו של פרויד (ובמידה מסוימת גם של אנה פרויד, שהשתמשה במשחק בטיפול בצורה שונה מזו שאני עומד לתאר), עמדה בניגוד לעמדה של מלאני קליין, מי שהיתה ועודה נחשבת לאחת ההוגות המקוריות של הפסיכואנליזה ומפתחת תיאוריית יחסי האובייקט. קליין, ראתה במשחק הצצה משמעותית לעולמו הפנימי של הילד. קליין האמינה שהמשחק עבור הילד, מהווה את מה שהאסוציאציות החופשיות (טכניקה פסיכואנליטית שפיתח פרויד) הן עבור המבוגר. כלומר, המשחק בסיטואציה הטיפולית מהווה הצצה לעולמו הפנימי והבלתי מודע של הילד. תפקידו של האנליסט, הוא להעלות את התכנים שמביא הילד, לעשות פרשנות לאותם תכנים ולהעביר אותה לילד. חלק מהפרשנויות של קליין תישמענה לנו לא מותאמות לילדים ולעיתים אפילו גרוע מכך. לדוגמה.- "כשטרודה זרקה איש צעצוע מן העגלה והתעללה בו, קליין מיד פירשה שהיא רוצה להיפטר מהפניס של אביה, כשרות ציירה כוס מלאה בכדורים קטנים, אחרי שסגרה את תיק אחותה בכדי ששום דבר לא יישפך ממנו, קליין אמרה לה שהכדרים בכוס והמטבעות בארנק הם ילדים ברחם אמה, אותם רות רוצה לנעול פנימה כדי שלא יהיו לה יותר מדי אחים ואחיות". דבריה של קליין עשויים לגרום לחלקנו לנוע  באי נוחות, עם זאת, העיקרון של הדברים של קליין ברור ובמידה מסוימת די אינטואיטיבי, כאשר ילד משחק במשחק דמיוני, העולם שממנו מובאים התכנים הוא עולמו הפנימי. כאשר יש דמות במשחק שחוששת מדבר מסוים, אפשר להניח שהחשש הזה קיים באיזשהו אופן בעולמו הפנימי של הילד. כאשר דמות מסוימת מגלה תוקפנות, פירוש הדבר שהילד עסוק בתוקפנות הפנימית שלו, בחשש מהתפרצות אותה תוקפנות וכן על זה הדרך. גם אם לא נדע מה הפרשנות המדויקת לאותן התנהגויות משחקיות, וגם אם נסתייג מהפרשנות מרחיקת הלכת של קליין, קל מאוד להסכים על כך שהן מביאות לידי ביטוי תכנים פנימיים של הילד.

דונלד ויניקוט נחשב גם הוא לאחד התיאורטיקנים המשפיעים בתחום הטיפול בילדים. בדומה לקליין, ויניקוט האמין שלמשחק יש ערך עצמי, שלא רק לצורך יצירת הקשר בין האנליסט לילד. עם זאת, המבט שהעניק ויניקוט למשחק היה שונה מזה של קליין וחדשני במידה רבה. ויניקוט טען שעצם היכולת לשחק היא היא המטרה של הטיפול, מבלי להתייחס לתכנים אותם מעלה הילד. המחשבה החדשנית הזו מתבססת על ההנחה שמשחק הוא ביטוי לרווחה נפשית. המשחק מהווה בעצם את היכולת של הילד לצאת ולהתרחק מן העולם הממשי וליצור עולם עצמאי. עבור ויניקוט, הסכנה ההתפתחותית הגדולה ביותר היא התפתחות של "עצמי כוזב", תודעה והתנהגות שבה העצמי מוגדר על פי דרישות וציפיות הסביבה. במקרה כזה, כך על פי ויניקוט, לא תתפתח היכולת לשחק, כיוון שהמשחק דורש עבודה עם העולם הפנימי, כזו שמשתחררת מכבלי הממשי והקונקרטי. אם הילד רגיל להיות מוגדר על ידי מה שמצופה ממנו להיות, הוא לא יוכל לברוא עולם המושתת על עולמו הפנימי, כיוון שזה מעולם לא קיבל ביטוי. למעשה, ויניקוט מאמין שהמשחק (וטכניקות טיפוליות אחרות של יצירה) מאפשרות לילד להתחבר ולגעת בעולמו הפנימי, משחק הוא בעצם האפשרות לברוא עולם חלופי (יש מקום לפרשנות לתכנים שעולים, אבל גם היא צריכה להיות תוצר של עבודה פנימית של המטופל והמטפל).

*

אז כדורסל הוא לא משחק במובן הקלאסי של הפסיכולוגיה (באנגלית ישנה הבחנה בין play לבין game), הוא משחק עם חוקים ברורים ושמידת היצירתיות בבניית המשחק מוגבלת מאוד. עם זאת, אחד הדברים האהובים עליי הוא לנסות לנתח התנהגות או סגנון משחק של שחקנים באופן דומה לזה שהתיאורטיקנים הגדולים יתארו בה משחק של ילד. הניתוח הוא לרוב די פשטני ואני אוהב לכנותו  בתור 'פסאודו-פסיכולוגיה', גם בלי להיות פרופסור לפסיכולוגיה, אפשר ללמוד לא מעט על קובי בראיינט או קווין גארנט מהדרך שבה הם משחקים. הכוונה לא רק לניתוח התנהגותי, אלא לניסיון להבין מה הם המקורות הנפשיים של אותן התנהגויות. לנסות ללמוד לא רק מ6,000 הזריקות שקובי לקח במשחק הפרישה שלו מה האופי שלו, אלא לנסות להבין מה בהיסטוריה שלו גרם למבנה האישיות הזה. לראות את "הצ'וקרים" של כל הדורות ולהבין לא רק שהם נלחצים, אלא מה במבנה האישיות שלהם מביא אותם לרמת הלחץ. הניסיון הזה דורש, מן הסתם, עיסוק בביוגרפיה, צפיה והאזנה לראיונות ובעיקר המון דימיון. לניתוח הזה של השחקנים אני קורא ניתוח קלייניאני (על שמה של מלאני קליין), אני מנסה, דרך ההתנהגות הנצפית ללמוד משהו על המניעים הפנימיים. חשוב להגדיר, שעיקר העבודה של קליין התמקדה בניסיון להתמודד עם התכנים שעולים מהמשחק (בדרך כלל משחק דמיוני עם בובות) ופחות באיך הילד משחק. במובן הזה, הכדורסל, בשל המימד המובנה שלו (בדומה פחות או יותר לכל משחק כדור או קופסא), לא מאפשר העלאת תכנים בצורה הגלויה ביותר, אך מאפשר, כך אני רואה את זה, ביטוי לעולמו הפנימי של הפרט. אני מאמין שזה קורה בעיקר בשל המימד התחרותי שמעמיד את עולמו הפנימי והדימוי העצמי תחת מתקפה תמידית. המתקפה הזו, בעיניי, למעשה גורמת לשחקן לבטא משהו עמוק יותר מריאיון שלאחר המשחק או ישיבה באולפן ממוזג, בדומה אולי לחלום או אסוציאציות חופשיות. פסיכולוגיה בגרוש? לגמרי. מידת ההנאה? רבה מאוד.

"אני יכול להעביר משחק שלם רק בלהסתכל על הפנים של מאנו משחק. זה בית ספר לאיך צריך להתנהל בחיים. פתוח, נקי, קולט ומעבד. אין עבר. אין עתיד. יש רק התמקדות ברגע הזה" (מאנו דה מאן, פוסט פרידה)

ואז הגיע מאנו, מאנו ג'ינובילי הוא השחקן הראשון שגרם לי לחשוב על משחק הכדורסל בצורה שבה ויניקוט מתעסק במשחק. כשמאנו שיחק כדורסל הוא עסק בליצור, לברוא, היתה תחושה שמאנו נמצא באיזשהו מרחב מעברי, כזה שבו הוא יוצר, משנה ומשחק עם הצורה של הכדורסל שאנחנו מכירים, ממש כמו שויניקוט מתאר משחק של ילד. כשהסתכלתי על מאנו הרגשתי שיש ילד שבא לנסות כל מיני דברים, שבא למתוח את החוקים של הכדורסל, ההיגיון והפיזיקה. העולם הדמיוני הזה, גרם לי לחשוב שמאנו מרגיש כמעט כל יכול (אומניפוטנטיות בשפה הטיפולית) כשהוא משחק. זו לא היתה תחושה שנובעת מאיזו שחצנות אתלטית טיפוסית, מאנו הרגיש כל יכול, כי הוא ידע שהוא הוא היוצר של מה שקורה עכשיו. הוא כבר לא כפוף לחוקים חיצוניים או להגבלות של הסביבה, הוא זה שמחליט, יוצר ומשנה את המשחק אליו הוא נכנס.

רבים מהשחקנים ששיחקו עם מאנו או נגדו מתארים את היותו חסר פחד, בעיניי חוסר הפחד נובע בדיוק מהנקודה הזו, מאנו פשוט הלך צעד אחד מעבר למגבלות פיזיות או אתלטיות, ממש כמו שילד מדמיין במשחק איך הוא עף או שמתבגר מדמיין כיצד הוא כובש את ליבה של מלכת הכיתה. אלא שבניגוד לילד שיכול לבחור האם הבובה אותה הוא מחזיק תהיה עקרת בית ממוצעת, גיבורת על עם יכולות לא אנושיות או דמות רעה שרוצה לפגוע בסובבים אותה, מאנו שיחק במשחק של חוקים והצליח לברוא לעצמו עולם בתוך מסגרת נוקשה עם השלכות קבוצתיות וכלכליות שיש לכל צעד.
מאנו היה תחרותי עד אימה, כולם מספרים את זה, יש אינספור תיאורים כיצד מאנו הגיע לספטמבר וכשכולם בהילוך ראשון הוא כבר בהילוך רביעי. כמה קשה הוא לקח את אותה עבירה על דירק נוביצקי במשחק 7 של גמר המערב ב2006, עד שחבריו לקבוצה ממש דאגו לו (סיפורים דומים יש גם על ההפסד לפאו של דיאן בודירוגה בגמר היורוליג של 2002).  בדרך כלל תחרותיות מתקשרת אצלנו לערך עצמי ולפגיעות שלו במקרה של הפסד. זה ניתוח פשטני, אבל אני מאמין שברבים מהמקרים הוא נוגע במידה מסוימת בנקודה. אצל מאנו אני מרגיש שהתחרותיות באה ממקום אחר, מאנו הרגיש במשחק כאילו הוא יוצר את העולם ואת המציאות, כאילו אין דבר שלא אפשרי. בעולם של מאנו, הוא יכול לחשוב ולנסות הכל, אבל בעולם האמיתי לא הדימיון של מאנו קובע מי ינצח, אלא אינספור פרמטרים שונים. ההתנגשות בין העולם שמאנו ברא לבין העולם האמיתי שבו לפעמים מפסידים, היתה קשה למאנו. הכדורסל של מאנו הגיע ממחוזות הפנטזיה של הנפש, ובפנטזיה לא מפסידים אליפות בגלל החטאת עונשין, ריבאונד התקפה ושלשה מהפינה.

גם הכנות של מאנו מגיעה משם, מאנו כל כך מחובר לעולם הפנימי שלו כשהוא משחק, שהוא פשוט לא יכול לספר לנו בולשיט על המשחק. כשמאנו מסיים את משחק 6 בגמר ההוא מול מיאמי ואומר שהוא לא יודע אם נצליח להתאושש מזה, הוא לא נכנס בכלל לעולם של מלחמה פסיכולוגית ולהרדים את ההיט. הוא פשוט אומר את שהוא שהוא חושב ומרגיש, הוא לא יכול אחרת. כדורסל בשביל ג'ינובילי הוא המקום לייצר ולברוא דברים מהעולם הפנימי שלך, מניפולציות תקשורתיות פשוט לא יכולות להתקיים במקום כל כך פנימי.

הדבר המדהים בעיניי הוא שמאנו במידה מסוימת באמת ברא את המשחק שהוא שיחק. הדקות של הספרס עם מאנו על המגרש היו הדקות האסתטיות ביותר של הקבוצה הזו לאורך השנים (תוך כדי הכתיבה ראיתי נתון שמציב את ג'ינובילי במקום הרביעי במדד פלוס-מינוס ב22 השנים האחרונות, כאשר כל מי שלפניו שיחק הרבה יותר דקות). אלה היו דקות שבהן גם הטיאגו ספליטרים והגארי נילים של העולם פתאום נראו כמו מכונות כדורסל משוכללות. לא תמיד מאנו היה מעורב במהלכים האלה, אבל הייתה תחושה כאילו הוא יצר אותם בראש שלו, ואם כדי שזה יקרה במציאות אוברטו צריך למסור מסירה שהוא לא ידע שקיימת בארסנל שלו זה פשוט יקרה. הדקות המשותפות של מאנו ובוריס דיאו בפלייאוף 2014 היו בדיוק תמצית היצירה וחוסר ההיגיון, כאילו כל מה שעובר לשניים האלה בראש פשוט קרה במציאות, פשוט כי זה מה שהם מדמיינים (כתבתי על זה פעם פה…).

לפני שנה, כשחששתי שהרגע הזה יקרה, יצרתי רשימה של עשרת הרגעים הגדולים של מאנו, אז היה שם את הזהב האולימפי, הסל נגד פיניקס, ההטבעה במשחק 5 של 2014 והקאמבק המשוגע במשחק מספר 3 של חצי גמר היורוליג ב2001, אבל למקום הראשון הכנסתי את הרגע ההוא עם העטלף. אני זוכר שג'ינובילי תפס את העטלף, זו טיפת המאנו המזוקקת ביותר שטעמתי בחיי, זה היה חסר היגיון, לא צפוי וילדותי ברמה מדאיגה. אבל כל מי שראה את מאנו משחק ידע שזה פשוט לא יכול היה להיות אחרת, שכשמו ילד קטן שמנסה לתפוס את בועת הסבון שהוא יצר, מאנו ינסה לתפוס את העטלף שנכנס לעולם המיוחד אותו מאנו יצר.

אז תודה על רגעים מגוונים, מפתיעים ומלאי ווינריות, תודה על רגעים קשים, דמעות ואיבודי כדור חסרי היגיון. ובעיקר גדולה על מה שאתה, בורא עולם.

מנחם לס

בעל האתר ועורך ראשי

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. שעיה

    29 אוג 2018 07:30:55

    וואו. מאמר מעניין מאוד. תודה שהזכרת את הדקות של מאנו ודיאו. כצופה, הרגשתי שהם נמצאים מחוץ לגוף שלהם ומנהלים את המגרש מבחוץ. זה היה עילאי. אתגעגע למאנו.

  2. נתן

    29 אוג 2018 07:36:17

    תודה על המאמר.
    לגבי הפתיחה, נראה ששלושת התאוריות מבוססות על הנחות ומסקנות נכונות, ויש מקום לשלושתן בעבודה עם ילדים ומבוגרים.

  3. סקוטי פ.

    29 אוג 2018 08:06:47

    מעניין תודה, כמה נחמד לקרוא על ארבעה אנשים מעוררי השראה במארמר אחד (פרויד, קליין, וויניקוט וג'ינובולי כמובן).

  5. ינון יבור

    29 אוג 2018 08:35:33

    נפלא גרשון. תודה.

    מתוך המאמר שלך מתחזקת התחושה ש(לפחות לגביך, גם קצת לגביי), מאנו היה סוג של ניאו, איזשהו גליץ' במטריקס הזה המתקרא משחק כדורסל עם חוקים ותקנות. ובתוך המטריקס הזה הוא פעל כבתוך שלו, לעיתים מציית לחוקים, לעיתים מתעלם מהם, לעיתים מייצר אותם. ובניגוד לסרט, נראה שהוא תמיד ידע שהוא הוא ה chosen one, בלי צורך באישור מצד נביאה כלשהי או מורפיאוס (בעצם, אולי פופוביץ הוא מורפיאוס)

  6. אסף

    29 אוג 2018 08:41:46

    מאמר מרתק גרשון, תודה רבה על החיבור המעניין שעשית כאן .
    מאנו בעיקר ובניגוד ללא מעט שחקנים היה אומן לא צפוי, אף פעם לא ידעת מה יעשה בעוד מהלך קדימה. בעיניי הוא גם בין הבודדים שראית שבאמת נהנים על המגרש בכל רגע נתון.

  7. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    29 אוג 2018 08:58:58

    נפלא גרשון, פשוט נפלא. ניתוח מעמיק ומקורי ומעשיר.

    אצטט את גיא רוזן שאמר שמאנו מזכיר לו את אסטריקס הגאלי – פנטזיה לילדים שגיבורה (נמוך הקומה, כמו ילד) משנה את חוקי המשחק ההיסטוריים ומפליא מכותיו באימפריה הרומית האימתנית (מיאמי 2014?)

  9. אחד העם

    29 אוג 2018 10:22:12

    התחושה שאני הייתי מקבל היא שמאנו רואה את המשחק מתקרת האולם.
    היכולת להבחין בקווי מסירה מהעמדה בה המוסר נמצא היא מוגבלת ואיכשהו גם לי כאוהד כורסא שרואה את המגרש דרך המצלמות (שנותנות זווית ראייה הרבה יותר רחבה משחק לשחקן) ותמיד מתעצבן למה ההוא לא עשה כך וכך, לא זכור שהרגשתי שאני רואה יותר טוב ממאנו שנמצא שם למטה .

  10. אחד העם

    29 אוג 2018 10:26:41

    ואגב דיאו
    הוא ומאנו באמת קומבינצייה הזויה של חוכמת משחק (למרות שמפריע לי מאד הצורך של דיאו לוותר על כל כך הרבה זריקות טובות בשביל עוד מסירה, זה מינוס גם בנקודות וגם בהיותו "איום" ממספר אלמנטים מה שגורם להגנה לתת מטר ולצופף קווי מסירה)

  11. amitlahev

    29 אוג 2018 10:52:12

    מעניין מאוד. תודה רבה!
    יש במאנו שילוב מיוחד של ילדותיות וקשיחות שגרמה לו להוציא את הרעיונות שלו מהכוח אל הפועל. זה מה שגרם לו להצליח.

  15. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

    29 אוג 2018 13:26:07

    יופי של פוסט. מאנו עיקם את חוקי הפיסיקה – הכדור שהוא היה מוסר בין הרגליים של היריב הגיע ליעדו בצורה פילאית.
    ואז הגיעו השטויות האדירות שלו שאי אפשר היה להבין מהיכן הגיעו, והיום אנחנו יודעים שזה היה כשל של המרחב-זמן שגרם למסירה של מאנו שלא להגיע ליעדה

  19. חגי "התותח" ניסני

    29 אוג 2018 17:25:39

    תודה גרשון.
    אני למדתי בדרך הקשה שמאוד מאוד קשה לנתח ולהשליך בין תכונות שונות באישיות עד כמה המנגנונים השונים הם אוטונומיים ועד כמה אפקט ההילה הוא מתעתע. בעולם הספורט מסי הוא דוגמה מצוינת לכך – שחקן העושה רושם של צנוע אבל כנראה שגדלה שם מפלצת בפנים.

  20. Ip

    29 אוג 2018 20:31:53

    גרשון, תודה על הטור הנהדר הזה.
    אנחנו חיים בתקופה שבה הספורטא הוא כל כך מקצועני, שלפעמים קשה לזכור שפעם היה שם ילד שפשוט אהב לשחק כדורסל. אין דבר יותר כיף מלראות את השחקנים שאיפשהו נשארו ילדים שנהנים מהמשחק, ומאנו היה הדוגמה אולי הכי טובה לזה.

  21. דרור

    29 אוג 2018 20:58:16

    פוסט יפיפה. הליגה איבדה מבחינתי 80% מהאסתטיקה שלה. צריך להרים כבר עכשיו קמפיין #מאנו לביג שלוש (או איך שלא קוראים לליגת 3*3 הזו). ניחוש שלי, הוא יקלע שם סלים בנגיחה, בזריקת הכדור מאחורי הגב, ישחק משחק שלם רק בימין, אולי יתחיל לזרוק הוקשוט. הכל אפשרי אצלו. גרשון/יאיר, בקשה לי אליכם, אם אפשרי לשלוח קישור לסיפורים שהוזכרו (מאנו אחרי העבירה ב-2006 ואחרי ההדחה ביורוליג ) זה ישמח אותי מאוד. תודה.

    1. גרשון רוקח

      29 אוג 2018 21:46:05

      זה מתוך הכתבה של זאק לואו שסמיילי תירגם הבוקר. אני זוכר עוד לפחות כתבה אחת שעסקה בנושא הזה, אני מקווה למצוא אותה מאוחר יותר.

      Every Spur wanted to win, but no one suffered losses harder than Ginobili — especially when he felt at fault. After Sanchez's team, Panathinaikos, beat Ginobili's in the 2002 Euroleague final, Ginobili didn't leave his house for a week, Sanchez remembers. In Game 7 of the 2006 Western Conference semifinals against Dallas, Ginobili carried San Antonio to a 3-point lead in the waning seconds before inexplicably fouling Dirk Nowitzki on a layup; Nowitzki tied the game, the Mavs won in overtime and Ginobili was inconsolable. He felt he had cost Michael Finley and Fabricio Oberto, the Golden Generation center who signed in San Antonio largely because of Ginobili, their best shot at an NBA title.

      Duncan was so worried, he contacted Malik Rose, a former Spur and close friend of Ginobili's, and asked Rose to call and check on him. "I don't say this lightly, but we all told each other: We have to stick with Manu," said Sean Marks, the Nets GM and a Spurs reserve that season. "We had to talk him off the ledge. We had everyone calling, texting, trying to hang out with him."

      He moped all summer. "I don't think I've ever seen a person so hard on himself," Buford said. "He is maybe the greatest competitor that we have ever witnessed here."

  26. הציפור הנדירה

    6 ספט 2018 16:46:57

    מאנו היה שני לפטרו בעמדה 2 בין השחקנים הזרים.
    נבחרת הזרים שלי –
    חמישייה: נאש, פטרוביץ', קירילנקו, נוביצקי והחלום.
    ספסל: פארקר, מאנו, קוקוץ', יאניס, שראמפף, סאבוניס, דיבאץ', סמיתס.
    לגבי קירילנקו, מי שלא יודע, הוא החוסם הטוב ביותר בכל הזמנים בעמדה 3, כן טוב יותר מד"ר ג'יי, והיחיד בעמדה ששווה לפחות שתי חסימות למשחק, אלא שהפציעות פגעו בנתוניו. וכן הוא המגוון ביותר ושחקן ההגנה הטוב ביותר מבין האירופים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט