הטור של לס לוויקאנד – פיל ג'קסון משווה בין מייקל לקובי בספר חדש

 

הערה של מנחם לס: הספר החדש של פיל ג'קסון ייצא למדפים רק ב-MEMORIAL DAY (בסוף השבוע הבא). אני מתנצל על הביטויים הרבים מהרגיל באנגלית כי רציתי להישאר נאמן כמה שיותר לביטוייו המדוייקים של פיל ג'קסון. אני מתרכז הפעם רק בפרק בו הוא כותב על ההשוואה בין מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט.

הזן מסטר סוף-סוף ניכנע. אחרי שנים על גבי שנים בו הוא סרב להשוות בין מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט, הוא עושה זאת סוף-סוף בספרו "ELEVEN RINGS – THE SOURCE OF SUCCESS". זהו מין ספר זכרונות יותר מהכל, שניכתב כשפיל מדבר, ויו דלייני כותב. הוא לא משווה ביניהם כמו שהוא מפריד ביניהם. "מייקל היה יותר כריזמטי ויותר חברתי. "הוא אהב להיות חלק מהעדר, בעוד קובי אהב להתבודד ולשמור על פרטיותו בתוך הריבוע שבנה מסביבו. מייקל אהב לבלות עם חברי הקבוצה, אנשי הבטחון, לשחק איתם קלפים, לעשן סיגר, 'AND SHOOT THE BREEZE'" (לקשקש). הוא ממשיך: "קובי אוהב לבודד את עצמו ואינני מוחצן כמו מייקל. אני כמעט בטוח שהעובדה שלא הלך למכללה משפיעה עד היום על התנהגותו. הוא הגיעה לליגה בגיל 18 והיה לו חוסר נסיון בהתנהגות חברתית. אז האיסולציה מהאחרים היתה מין קו הגנה מפני סוג חיים וסוג אנשים שהוא לא היה רגיל להם, ולשכמותם. אולי גם מין רגש נחיתות חברתית בגלל גילו. אבל ככל שהוא התבגר הוא גם השתנה ונעשה טיפוס יותר פתוח וחברתי, וניסה לדובב חברי קבוצה על עניינים שלא קשורים לכדורסל, וזה הוא עשה במיוחד במשחקי חוץ".

ג'קסון ממשיך: "מייקל היה יותר לבבי ועליז והיתה לו כריזמה מקסימה ומושכת. כולם רצו להיות לידו ובחברתו. עם קובי האווירה היתה תמיד יותר רצינית 'ומפחידה'. עם מייקל האווירה שהוא שידר היתה חברית וידידותית כשכל שחקן חדש מרגיש כמעט מיד נעים בחברתו, וקרוב לכוכב. עם קובי שהיה הרבה יותר מנוקר, אנשים נדקרו ונעלבו לא -פעם לפני שזכו להתקרב אליו. מייקל היה 'פרפר' חברתי בעוד שקובי היה RECLUSE (מתבודד) חברתי".

בקשר לכדורסל, ג'קסון טוען שמייקל היה שחקן הגנה יותר טוב. HE WAS MUCH TOUGHER. הוא היה הרבה יותר חזק. HE WAS MORE INTIMIDATING. מייקל יכול היה לשבור כל SCREEN, ואם הוא החליט TO SHUT DOWN שחקן זה או אחר, השחקן הזה היה מחוסל. ז"א כשהוא החליט רק לשתק את השחקן מבלי לעזור בהגנה קבוצתית. אם הוא החליט שמישהו לא קולע נגדו, המישהו הזה לא קולע".

אבל זה לא אומר שקובי היה (הוא) מגן חלש. "קובי בילה שעות ללמוד את הטריקים של מייקל בהגנה. אבל קובי נטה לסמוך יותר על גמישותו ו'הרגשתו' ולכן לקח יותר סיכונים ממייקל, וזה פגע במשחק ההגנתי שלו. קובי נטה להמר הרבה יותר ממייקל בהגנה, וזה פגע בו לעתים!".. לפי ג'קסון מייקל היה גם שחקן התקפי יותר טוב ויותר יעיל מקובי. "למייקל היה גוף בנוי כפלדה. לא היתה בו טיפת שומן, רק שרירים, והוא היה רחב הרבה יותר מקובי. זה איפשר לו לשחק בדינמיות גדולה יותר, ועם יותר תנופה וכוח. אבל אולי ההבדל הגדול בין שניהם היתה הסבלנות של מייקל. מייקל 'חיכה' שהמשחק יבוא אליו והוא לא הכריח דברים. קובי הוא יותר חסר סבלנות ואם המשחק לא 'בא אליו' הוא רוצה 'להכריח' את המשחק שיבוא אליו. מייקל רק לעתים רחוקות ניסה TO OVER-REACH (להגזים) ביכולתו ועשה רק דברים שהוא ידע שהוא יודע לעשותם בהצלחה. קובי  נטה 'TO FORCE THE ACTION' ('להכריח דברים') ו-TO OVER-PLAY  (להגזים)  ביכולתו, ובמיוחד כשהמשחק לא הלך כרצונו".

היה עוד הבדל גדול ביניהם שאותו קלטתי מזמן וכתבתי עליו כמה פעמים. גם ג'קסון כתב דברים דומים: "כשלמייקל משהו לא הולך, הוא מוותר והולך לעשות את הדבר הבא. אם הוא זורק שתיים-שלוש זריקות מרחוק והן לא ניכנסות, הוא מוותר ועובר לדבר הבא: כניסה לסל, או תשומת לב רבה יותר לאסיסטים, או לריבאונדים. כשלקובי לא הולך משהו, הוא מתעקש וממשיך לנסות עד שהמזל יתהפך. אם קובי מחמיץ 3 זריקות, הוא ינסה עוד ועוד ועוד, עד שהכדור יתחיל להיכנס. מייקל הבין שלפעמים זה פשוט לא היום שלו. קובי התעקש שאין דבר כזה; הוא לא היה מוכן להיכנע ליום קליעה גרוע, וניסה לגבור על המצב בכוח".

אבל ההבדל הגדול ביותר בין השניים, לדעת ג'קסון, היה 'מנהיגות'.

"האופי היותר CONGENIAL (סימפטי, נעים) של ג'ורדן עשה ממנו מנהיג טבעי. השחקנים רצו לקבל ממייקל מילה טובה וטפיחה על הכתף. אני משוכנע שהשנים בצפון קרולינה פיתחו את כושר מנהיגותו. לממיקל היתה עוד תכונה שרק ליחידי סגולה יש: הוא היה מסוגל להיות קשה מאד עם חבריו לקבוצה, והם במקום לכעוס וליעלב, כל מה שהם רצו זה לשחק יותר טוב. לכן לדעתי לא היה שחקן אחר בכל תולדות הליגה שהצליח להרים את רמת חבריו לקבוצה כפי שעשה מייקל. זוהי מתנה נהדרת למאמן כששחקנים רוצים לספק את כוכב הקבוצה ע"י שהם עושים את מלאכתם באמונה. מייקל הצליח לבקר את חבריו מבלי להעליב אותם!". בקשר לקובי הוא אומר: "באשמתו או לא, קובי מצא את עצמו בכל מיני מצבים קונטורוברטיאלים. מצבים שנויי מחלוקת ללא הפסקה ממש, ובהרבה מקרים השחקנים 'לקחו צד' בסיכסוך. קובי היה פעמים רבות במצבי כעס, ובצורה כזאת המנהיגות נפגעת. קובי לא יכול היה להסתיר את כעסו כששחקן זה או אחר פישל, אבל לא כמו עם מייקל, השחקנים לא קיבלו את קובי PISSED OFF כמו שקיבלו את מייקל PISSED OFF כי אצל מייקל כעבור 10 שניות הוא שכח ועבר לדבר הבא, בעוד שאצל קובי הכעס היה יכול להימשך ימים ושבועות. אצל קובי היתה מין פגיעה יחד עם הביקורת, דבר שלא חשתי עם מייקל".

ג'קסון טוען שקובי נייסה וניסה להשתפר, אבל לקח לו זמן רב. "משך זמן רב הוא TALKED A GOOD GAME אבל האמת הקרה של מנהיגות לא היתה בעורקיו כפי שזה היה אצל מייקל. מייקל כנראה נולד להנהגה. קובי היה צריך ללמוד זאת, וזה לקח הרבה, הרבה זמן". אבל ג'קסון מחמיא לקובי על ההשתפרות הרבה שחלה מעונת 2008-9 כשהוא הפך למחמיא יותר, וגם "הפסיק עם צוויי  ה-'GIVE ME THE DAMN BALL', קריאת הקרב שלו משך שנים על גבי שנים"!

ג'קסון כותב שקובי הפך בשלוש-ארבע שנים אחרונות להיות הרבה יותר חברתי, מבין, רגוע, ופחות קטרן ומבקר. הוא סוף-סוף הבין ששאר שחקני הקבוצה אינם טובים כמוהו, דבר שמייקל הבין מהרגע הראשון. קובי החל להזמין שחקן זה או אחר לדינר, לנהל שיחה של 'אחד-על-אחד'."השחקנים הפכו סוף-סוף לפרטנרים שלו, ולא נושאי הנשק שלו."

"זה לקח לו הרבה שנים ללמוד, אבל בסופו של דבר הוא למד. בסוף אותה עונת 2008-9 זכינו באליפות כשכל הקבוצה נראית רגועה ומאושרת יותר.  האדם שהושפע ביותר מהגישה החדשה של קובי היה פאו גאסול שסוף-סוף 'ניפתח' אף הוא והפסיק לשחק עם פחד מסויים שמא הוא עושה דברים שקובי לא אוהב".

לפי ג'קסון זה היה "THE MOMENT OF TRIUMPH!". רגע הנצחון. ג'קסון טוען שזה היה הרגע של 'TOTAL RECONCILIATION"  (רגע הפיוס).  זה כבר לא היה 'נצחון' או 'הפסד' של קובי, אלא "נצחון או הפסד של כולם יחד, כקבוצה". "זהנ הוריד מיד את המתח והקבוצה היתה רגועה כפי שלא היתה כבר שנים".

"המבט של אושר ו-JOY בעיניו של קובי היו שווים הכל. כל הכאב וה-PAIN עכשיו נראו כתשלום מועט מאד בהשוואה לרגש ההישג המשותף של כולם. סוף-סוף קובי הפך לחלק מהקבוצה, ולא הכוכב העומד מצידה ומשקיף מלמעלה על מה קורה.".

ופיל ג'קסון מסיים:

"OUR JOURNEY TOGETHER WAS WORTH IT!"

 

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. המשפט האחרון של פיל ג'קסון מסכם למעשה הכל: בקשר ליחסיו עם קובי: היה קשה. דרך יסורים לא קלה, אבל בסופו של דבר הכל היה כד'אי עם קובי!

  2. אני מת על קובי
    לפני עשור ואחרי האליפות השלישית שלו בגיל 24 , חשבתי שאולי יגיע רחוק יותר ממייקל
    ההבדל הגדול בינהם הוא בהגנה ,קובי עוד יכול לעשות מוב או קליעה ברמה של מייקל , אבל בהגנה קובי קצת אוברייטד , הוא נבחר המון פעמים לחמישיית ההגנה וזה מעט מוגזם.
    מייקל היה אחד מהמגינים הגדולים ביותר איי פעם.
    לגבי ההבדלים במנהיגות זה לא מפתיע בכלל , הקשר לקולג' מעניין מאוד
    מייקל יותר נערץ מקובי ואין על כך עוררין

    תודה רבה על הפוסט , זה נראה כמו ספר חובה

  3. מייקל היה גם שחקן התקפה הרבה יותר טוב. כל הסטטיסטיקות שלו מלבד הבדל זעיר באחוזים מהקו לטובת קובי, הן טובות יותר משמעותית, וההבדלים גדלים ככל שהשלב מתקדם יותר בפלייאוף.

  4. לא נמאס כבר לעשות את ההשוואות האלה, שאפי׳ ג׳קסון התחיל עם זה? קובי עכשיו פצוע, כנראה יפרוש עוד שנה שנתיים, ואז זה יהיה יותר ענייני. כל ההשוואות האלה כבר מעייפות!

    אבל עם כבר משווים..
    קובי לא מנהיג. לקחת את הכדור ולזרוק, לא הופך אותך למנהיג. אבל לפעמים ההתעקשות שלו להמשיך לזרוק משתלמת, לפעמים לא. (6 מ-24 משחק 7 גמר NBA)
    קובי מגן מעולה! אבל מוגבל.

    1. כשאתה תכתוב את ספרך הבא, תהיה חופשי לחלוטין לכתוב על כל מה שבא לך. זה מה שג'קסון עשה, ולכן כתבתי סיכום קצר. נמאס לך? אל תקנה את הספר.

  5. אבל אם כבר משווים… בא'. אם כבר משווים מבינים מיד שאין לזה טעם, מייקל נעלה עליו בכל תחום של המשחק. באמת נראה ספר פצצה.

      1. התייחסתי למה שדרור כתב (שמייקל עולה על קובי בכל אספקט של המשחק) – אני רואה מספר אספקטים שהייתי נותן להם לפחות ניקוד שווה כמו הובלת כדור, ראיית משחק, אסיסטים.
        עד כמה שניתן לכמת דברים כאלה…

      2. מנחם – אני מוותיקי מעריציך ואוהב גם את המקצועיות שלך, גם את רוח השטות, גם את השמ"זניקיות (תשאל בקיבוץ גבת למה הכוונה) וגם מתרגז מזה שאנשים כאן משתלחים בך בחוסר נימוס.

        מצד שני – לא נעים לקרוא תגובות אגרסיביות סתם. אפשר לחלוק עליך (או על פיל ג'), אפשר לחשוב אחרת ובוודאי טוב שתורמים לדיון דיעות שונות. למיטב הבנתי, משפט כמו "אני לא חושב שלמייקל למשל היה ג'מפשוט מרחוק כמו של קובי" לא מצדיק תגובה רגזנית.

        (ואני דווקא חושב של-MJ היה גם היה ג'מפשוט מרחוק יותר טוב משל קובי).

  6. אמיר אתה צודק לגמרי. טכנית הוא אולי אפילו טוב ממייקל, קלעי טוב יותר, אבל בקלאץ' ג'ורדן גדול עליו ואני חושב שגם בתור אסיסטר הוא היה טוב ממנו.

  7. יש מצב – לי קצת קשה להשוות במדויק אבל לפי הדעות שאני שומע ממומחים ופרשנים ג'ורדן הוא הכי טוב אי פעם.

    אצלי באופן אישי קובי הוא השחקן שהכי מצית את הדימיון וסוחף ושבזכותו אני רואה יותר אנ.בי.איי ממה שבדרך כלל.

    תכונה אחת שמייחדת לדעתי את שניהם אם לתאר במילה אחת – יצירתיות!
    ובכמה מילים: אתה פשוט לא יודע מאיפה זה יבוא לך וכל פעם מופתע מחדש.

  8. אני ראיתי את שניהם מספיק פעמים לקבוע ללא היסוס שמייקל היה טוב מקובי בכל פרמטר אפשרי, מלבד – אולי – בזריקה מדאונטאןן, אם כי האחוזים של שניהם שווים בערך. מייקל היה אתלט הרבה יותר טוב, הרבה יותר חזק, עם ניתור יותר טוב, וכל הסטטיסטיקות של מייקל טובות משמעותית מאלה של לברון, וההבדלים גדלים ככל שהפלייאוף מתקדם. ג'קסון יותר מדי עדין, ומאחר והיחסים עם קובי מאד השתפרו והוא לא רצה לפגוע בו, הוא הסביר את עליונות מייקל בעדינות מוגזמת.

    1. אם כבר לברון…מה שבטוח לברון חזק יותר מג'ורדן ואפילו אתלט טוב יותר, ריבאונדר טוב יותר ומחלק אס' טוב יותר. יש לו הרבה יתרונות על מייקל ככל שיורדים לפרטים, מעניין מה נחשוב על לברון בעוד 5-6 שנים. יש מצב שנחשוב שהוא עולה על מייקל!!!

  9. מבחינתי, גם אם יבוא שחקן שייקח 7 טבעות ויעמיד מחדש את ממוצעי צ'מברלין וראסל, הוא לא יוכל לטעון לכתר עד שלא יעלה למשחק מכריע בגמר הפלייאוף, בחוץ, עם 38 מעלות חום, שני שליש מת, ויקלע 38 נקודות בלתי אפשריות. כשראיתי את המשחק החמישי נגד יוטה כבר הייתי חסיד ג'ורדן מושבע. אחרי אותו משחק הפכתי למסיונר.

  10. הכי עצוב שקובי בחיים לא יוערך כפי שהוא היה צריך להיות מוערך.

    אני כבר רואה איך שיפרוש יתחילו כל חגיגות המלעיזים, סיכומי הקריירה שבמקום להבליט כמה ענק היה ינסו להוציא אותו הכי גרוע שאפשר.

    בכל זאת מדובר באחד מ-5-6 השחקנים הגדולים ביותר ששיחקו את המשחק. הצרה הגדולה ביותר שלו שהוא כנראה היה השחקן שהכי התקרב אי פעם למייקל ברמתו ועוד לחשוב שהוא עושה את זה כבר פאקינג 17 שנה בליגה!! 17 שנה בליגה, לא להאמין.

    עד היום אני קורא לא מעט פרשנים שממש מפקפקים בקובי ברמות שאי אפשר להאמין בכלל.

    1. מצטער אבל האהדה שלך לקובי מוגזמת. קודם כל הוא לא שיחק ברמות הגבוהות ביותר לאורך כל הקריירה, אפשר להגיד כמו שפיל אמר שבאזור שנת 2009 היתה לו קפיצה ברמה, שנעלמה אחרי 2-3 שנים עקב איבוד אתלטיות. גם לפני כן כמובן שהיה שחקן מעולה אבל לא באותה הרמה. השנים הראשונות של קובי היו שנים של התחשלות הותבגרות עם הרבה פוטנציאל ולא הרבה מעבר. אם אתה אוהד אמיתי של הלייקרס איך אתה לא שואל את עצמך כמה אליפויות היו יכולים לצבור ואיזו שושלת היתה אם קובי היה מסתדר עם שאק מרגע שהגיע. בסיבה שמפקפקים בקובי לדעתי היא שכמו שהוא הצטיין כשחקן, כחבר לקבוצה וכאדם היו לו כל כך הרבה תכונות שליליות שהופכות אותו לדמות שנויה במחלוקת. בעיני הוא מסמל את כוכבי הנבא המודרניים המרוכזים בעצמם והמחשיבים את עצמם גדולים מהקבוצה. ממשיך דרכו המובהק ביותר בעניין הוא חברו לקבוצה דוויט.
      גם בשנה האחרונה הוא היה השחקן הטוב ביותר בקבוצה כושלת כאשר מלבד יכולתו האישית הנוכחות שלו כווטרן מנוסה במשחק ובחדר ההלבשה לא עזרה (אם לא הפריעה) לניצול הפוטנציאל של הסגל.
      בתור מי שלא אוהב את הלייקרס כאשר ראיינו את קובי בתחילת השנה והוא אמר שזאת הקבוצה שלו אחרי שחשב על זה שמחתי כי ידעתי שהם לא הולכים השנה לשום מקום עם גישה כזאת, מה שהתברר כנכון.

  11. מרתק, תודה רבה.
    קראתי בעיון, המסקנה שלי – אין מקום להשוואה בכלל – קובי אפס בכל תחום על יד מייקל.

  12. K-700 אולי אתה קורא יותר מדי טוקבקים – אבל גם מחוץ ל-LA יש לקובי הרבה מאוד אוהדים בקרב השחקנים, מאמנים ואנשים מהתעשייה. הרבה יגדירו אותו כ-"מייקל ג'ורדן" של זמנו.

    חוץ מזה הרבה דברים נמדדים בפרספקטיבה של זמן – לדעתי מה שהוא עושה כיום בגילו (כולל העונה הקודמת שבמו ידיו הביא את הלייקרס לפלייאוף בכחותיו אחרונים) ושהוא עדיין נחשב בין ה-3-4 שחקנים הטובים בעולם, יחשב לזכותו.

    לגבי אליפויות נוספות עם שאק – אין ספק שלקובי יש אחריות במצב שנוצר ואם הם היו מסתדרים יש מצב לעוד אליפות או שתיים אבל קובי רצה לעשות את זה בדרכו לטוב או לרע ולא הסתכל לאחור.

  13. בקצרה:
    מייקל ג'ורדן היה הכי טוב בלנצח את המשחק. קליעות, חסימות, מסירות הוא פשוט עשה מה שצריך שהכדור ייכנס לטבעת בשבילך הבולס.

    הנה משחק שלו נגד השחקן השני הכי טוב בעולם (מג'יק) בלעשות את הפעולה הנכונה בשביל לנצח את המשחק

    http://www.youtube.com/watch?v=d-EPCcRRtLY

  14. כן,קטע מעולה,תמיד מראים קטעים מהשנים היותר מאוחרות שלו ולא זכרתי כמה שהוא היה מהיר, שחקן ענק שהביא לפריצת דרך בסגנון המשחק בנ.ב.א.
    באופן חד משמעי מג'יק היה השחקן השני בטיבו בהיסטוריה של המשחק המודרני,תראו את המספרים המדהימים שלו ותבינו.
    יש עוד מספר שחקנים עד שמגיעים לקובי שעצם ההשוואה עם ג'ורדן עושה לו כבוד ועושה רושם כמו המצאה של מחלקת יחסי הציבור של הנ.ב.א, כך עושים היום גם עם לברון שאולי יום אחד יגיע אבל עדיין הוא רחוק רחוק, בטח בקטע המנטלי.

  15. ביכולת ליצור נקודות קובי מתקרב למייקל, אבל כשאני מנסה לחשוב על משחקים גדולים של קובי בפלייאוף, אולי חוץ מהמשחק נגד פיניקס אין משהו על שמו, אבל כשאני חושב על ג׳ורדן יש כל כך הרבה שזה לא מצדיק השוואה עדיין

  16. עם כל הכבוד למנהיגות של ג'ורדן המנהיג הכי גדול בתולדות הליגה היה ונשאר מג'יק ג'ונסון שהנהיג בחיוך וקשיחות והעלה את רמת השחקנים שלידו יותר מכל אחד אחר. אני חושב שאם לא הייתה נכפת עליו הפרישה ב-91 שלושת האליפויות הראשונות של ג'ורדן לא היו נראות אותו הדבר, איפשהו ב-92-3-4 הלייקרס היו חוזרים ונותנים פייט לבולס של אז.

  17. אני חושב שכולם ללא יוצא מהכלל שוכחים שמייקל היה מחןץ לליגה כמה פעמים , פעמיים שבר את הרגל ונעדר מהמשחק פעיל ובאופן מצטבר כמעט שתי עונות. לאחר מכן מייקל פרש לעונה וחצי . אם נחשב את הממוצעים שלו ונוסיף אותם לסטיסטיקה שלו בוודאי שאף אחד לא היה מגיע אליו בשום פרמטר והוא היה עובר את כארים עבדול ג'אבר כקלע הגדול בהיסטוריה של הנ.ב.א

כתיבת תגובה

סגירת תפריט