בס"ד

זו שעולה וזו שיורדת

(על המטוטלת הבלתי נגמרת של ה-NBA)

מאת איתם מלמד

השנה לא ראיתי את שני משחקי חצי הגמר ריאל-באיירן כמחאה, מחאה שקטה שרק אני הייתי שותף לה, על שאנו נאלצים לראות את שתי הקבוצות האלו נפגשות שוב. אותו דבר אפשר להגיד על ריאל-יובנטוס, בארסה- פריז סן ז'רמן ועוד דוגמאות רבות. ובכלל, אותם קבוצות בדיוק מגיעות למעמדים האלו שנה אחרי שנה, ורק לעיתים נדירות קבוצות נוספות מצטרפות לחבורה האקסקלוסיבית הזו (סיטי בזכות הכסף או אתלטיקו בזכות סימאונה). וטעם הלוואי שמתלווה לכל משחק חצי גמר כזה רק הולך וגובר.

לעומת זו, בליגה הנפלאה שלנו יש גיוון גדול. הדראפט ותקרת השכר מונעות מאימפריות לשלוט לנצח. (לא רואה את גולדן סטייט שורדת ליותר משלוש שנים, וגם היא יוצאת דופן) אם כבר הפוך, ככל שקבוצתך גרועה יותר בעונה זו הסיכוי שלך להיות טוב בעוד ארבע שנים רק גובר. לדוגמא, בעונת 2012 גולדן סטייט וקליבלנד דורגו במקום ה- 13 בקונפרנס שלהם. ב2014-  מילווקי הייתה הקבוצה הגרועה בליגה  וב- 2015  מיניסוטה, שני קבוצות שעתידם נראה מעולה נכון – ל2018. וכל זה ללא להזכיר את פילדלפיה ועונת 10 הניצחונות.

שיטה זו יוצרת גיוון ומתח, אוהדים ממשכים לדבוק בקבוצתם בידיעה שהגלגל תמיד יכול להתהפך (אלא אם כן אתה אוהד שארלוט או סקרמנטו…) וליגה בה 30 הקבוצות לא משתנות כל כך זקוקה למתח כזה.

אך החיסרון של שיטה זו זועק לכל אדם שהחל לעקוב אחרי הליגה. מרק קיובן אפילו לא טרח להסתיר זאת כשאמר: "אמרתי לשחקני: 'תראו להפסיד זו האופציה הכי טובה מבחינתנו'".

ההבדל בין ליגת האלופות לליגה שלנו הוביל אותי לשאלה הפשוטה, מה עדיף? והאם יש דרך לשלב את שתי השיטות (כלומר, ליצור גיוון ועלייה ונפילה של אימפריות בצורה כל כך משמעותית, מבלי לגרום לקבוצות לרצות להפסיד). אשמח לשמוע את דעתכם בנושא (ובכלל התגובות באתר הם דבר נפלא).

לעניות דעתי, התשובה כאן איננה פרקטית אלא מהותית, ואולי נוגעת בקצה בהבדל שבין המשחקים ובסיבה שאנו כל כך נהנים לקחת חלק בהם (מקווה שלא פתחתי נושא גדול מדי).

אני יודע שקולמוסים רבים נשברו על סיבת האהבה והאהדה הגדולה למשחקים הללו, ואני לא מתיימר לתת תשובה טובה או מדויקת יותר, אלא רק להציג את חוויתי כאדם שנהנה לשחק ולעקוב.

בכיתה י' קיבלנו מטלה לכתוב מאמר דעה באיזה נושא שנבחר, אני כתבתי על כדורגל, ועל החוויה שהמשחק מייצר אצלנו. אחסוך ממכם 2 עמודים שלמים  של ילד בן 15 ואסכם את טענתי במאמר זה: הכדורגל הוא העולם הבלתי מושג, הדמיוני. כולנו מייחלים לשינוי פתאומי בחיינו, לגאולה שתבוא מן השמיים. (נגדי לוטו) והכדורגל מציע כניסה לעולם כזה, בו בעיטה אחת מוצלחת משנה את התמונה כולה. בשנייה אחת אתה הופך מלוזר לקינג, "קונה עולמו בשעה אחת". כפי שאמר ביל שאנקלי, המנהל האגדי של ליברפול: "יש אנשים שטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזו, אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מכך". (לא מדויק ב100% אבל ציטוט נפלא).

הכדורסל, לעומתו, הוא משחק מורכב בהרבה באופיו ומהותו, ואי אפשר "לתמללו" לנקודה. אני רוצה להצביע על נקודה אחת מסוימת.

הכדורסל דורש מאדם להיות אדם שלם, וורסטילי (במיוחד בכיוון הנוכחי שהליגה הולכת אליו). כוכב כדורסל צריך לדעת לקלוע מכל הטווחים ולהצטיין בשני צדי המגרש. בניגוד מוחלט לכדורגל, שבו תפקיד הבלם להגן ותו לא (אלא אם כן שימך ראמוס או כל בלם במונדיאל המשוגע שקיבלנו). ארסנל היכולות של אולסטאר צריך להיות שלם, רק תשאלו את ריקי רוביו.

המשחק מציב תמונת מראה מסוימת לחיינו. עבודה, משפחה, לימודים, חברים. החיים מלאים, וכולנו רוצים לדייק ולהצליח במשימותינו, לשמור על חיים נורמליים ומאוזנים, ולחדור פנימה ללב יקירנו. רוצים להצטיין בכל תחומי החיים.

הכדורסל מבטא את הרצון העמוק שלנו לחיים שלמים, ולשם אנחנו מנסים להגיע כל חיינו.

גם בתהליך "הבנייה מחדש" יש משהו מאותה החוויה: היכולת להתחיל שוב הכל מהתחלה, ההזדמנות הנוספת לבנות הכל מאפס והפעם בצורה מדויקת ונכונה, שובים את ליבנו. היווצרות תופעה זו בכדורסל איננה מקרית, היא חלק ממהותו של המשחק (בניגוד לכדורגל).

ואם בשביל זה צריך לספוג משחקים כמו ברוקלין נגד אטלנטה –  נו שויין.