באופן כמעט תמידי אנשים מעדיפים אנדרדוגס. אותו אדם/בע"ח/דמות מצוירת/קבוצה שצומח מכלום, מגיע ללא אף סיכוי ומצליח כנגד כל הסיכויים. כזה הוא סיפורו של אייברסון, "התשובה".

סיפורנו מתחיל ב-7 ביוני, בהמפטון שבוירג'יניה. נערה בת 15 יולדת את אלן איזייל אייברסון. מי שעתיד להתנשא לגובה של 1.83 מ', ולעשות צרות לכל שחקן כדורסל אותו פגש בקריירה שלו.

ביתו של אלן לא היה בית אופטימי במיוחד. הביוב עלה על גדותיו בתוך הבית, אמו של אלן נאלצה לעבוד במקצוע העתיק בעולם על מנת לממן את בני הבית, ואוכל, חשמל ומים גם כן היו מצרך נדיר בבית המשפחה. אלן עצמו הושפע מכך כמובן. הוא לא ממש הצטיין בלימודיו (בלשון המעטה), הרבה להסתובב ברחובות ובאופן כללי ענה על כל סטראוטיפ של ילד צעיר בשכונה מפוקפקת עליו אתם יכולים לחשוב.

אלן הצעיר בכלל לא פגש בכדורסל בילדותו. הוא העדיף את המשחק עם הכדור מעור החזיר – הפוטבול. הוא העביר שעות תוך שהוא משחק עם חבריו, ואמו היא זו ששכנעה אותו להתחיל לשחק גם עם הכדור הכתום. לאחר זמן מה אלן כבר הגיע לרמת מומחיות בשני ענפי הספורט הללו. הוא שיחק כקוורטרבק (ומאוחר יותר כראנינג בק) בפוטבול, וכרכז בכדורסל, הוביל את שתי נבחרות בית הספר לזכייה באליפויות המקומיות, ונראה היה שהנער נמוך הקומה סוף סוף מצא את נחלתו ומנוחתו. אלא שאז, כמו בכל סיפור סינדרלה טוב, הגיע הסיבוך בעלילה. בגיל 17, תוך שאייברסון כבר מעורר עניין אצל לא מעט מכללות עקב יכולותיו הגבוהות אותן הראה בתיכון, אייברסון היה מעורב בקטטה גדולה. לאחר הקטטה נעצר אלן והואשם בכך שהוא הכה עם כיסא ראשה של נערה שהייתה מעורבת.

אלן טען לאורך כל הדרך לחפותו, אך ללא הועיל. הוא נשפט ל-15 שנות מאסר עם 5 שנים על תנאי. אבל, כמו תמיד, הגלגל הסתובב ולאחר ארבעה חודשים בלבד נוקו כל האשמותיו של אייברסון והוא יצא לחופשי. ארבעת החודשים בבית הסוהר פגעו באייברסון, וחלק מאותן המכללות שהביעו בו עניין החליטו "למשוך" את הצעתן. בסופו של דבר, אייברסון השלים את שנתו האחרונה בתיכון, ונרשם אל מכללת ג'ורג'טאון.

תקופתו בקולג':

בשתי עונותיו בקולג' אייברסון היה השחקן המשמעותי ביותר של ג'ורג'טאון במגרש. הוא סיים עם ממוצעים של 23 נק', 4.6 אס', 3.6 ריב' ו-3.3 חט' למשחק, תוך שהוא קולע ביותר מ-50% לשלוש. אלן הצליח להוביל את ג'ורג'טאון אל הסוויט 16 בשנתו הראשונה, ואל הטופ 8 בשנתו השנייה. לאחר שתי עונות אייברסון החליט כי הוא מוכן להמשיך הלאה ולהתקדם אל הקריירה המקצוענית שלו, ונרשם אל דראפט ה-NBA.

1.83 שמשחק כאילו היה 2.06:

אייברסון נכנס אל הליגה בסערה. הוא סיים את עונתו הראשונה עם ממוצעים של 23.5 נק', 7.5 אס', 4.1 ריב' ו-2.1 חט' למשחק. כמובן שהנתונים הללו נתנו לו את תואר רוקי העונה, וגם במשחק הרוקיז בסופ"ש האולסטאר הוא זכה ב-MVP. ואולם, מה שאייברסון באמת הביא היה רוח הלחימה. הוא נכנס לקווי מסירות, נלחם על המגרש, והיה בכל מקום. עונה לאחר מכן הוא אמנם ירד מעט בממוצעיו, אך מיסד את עצמו כאחד מהשחקנים היותר מבטיחים בליגה. אייברסון הוכיח שלא רק על המגרש הוא bad boy, כשנתפס בשנותיו המוקדמות כשהחזיק בביתו מריחואנה ונשק (לא חוקי כמובן). נוסף על כך, הוא נתפס נוהג במהירות מופרזת, ולאחר כל הדברים הללו, נשפט לעבודות שירות.

אייברסון התעשר במהרה, בין אם זה מהחוזה שלו עם פילי, או מהסכמי חסות. לאחד שהיה רגיל לעוני, כל הכסף הזה היה זר. הוא החל לקנות בתים, מכוניות, תכשיטים ושעונים בקצב מסחרר. ולאט לאט החל לעצב את זהותו כפנים של הליגה לאחר פרישתו (השנייה) של MJ ב-1999.

אייברסון המשיך להשתפר על אף אופיו הבעייתי, ומיסד את עצמו כאחד מהשחקנים הקשוחים והלוחמניים ביותר בליגה. הסיקסרס הייתה אחת הקבוצות היותר מלהיבות שניתן היה לראות באותה התקופה, ונראה היה שסיפור החיים של הילד הצנום סוף סוף מגיע לשיאו הצפוי.

השיא אכן הגיע, ואת עונת 2000-01 אייברסון לא ישכח. השחקן המוכשר חווה עונת שיא במהלכה זכה בפרס השחקן המצטיין, והצליח להוביל את קבוצתו אל גמר הליגה, שם הפסידו ללייקרס של קובי בראיינט ושאקיל אוניל.

במשך 3 עונות אחרי אותה העונה אייברסון שמר על רמה גבוהה, שיחק כדורסל נהדר והוכיח שמקומו נמצא בטופ ההיסטורי של הליגה.

הרס עצמי שהשפיע באופן דרסטי על הקריירה:

ואז הגיעה הירידה: ההרס העצמי של אייברסון השתלט עליו. דמות האב של אייברסון, לארי בראון, עזבה את הקבוצה והוא ירד באופן ניכר ברמתו, הסתבך לא מעט מחוץ למגרש, החל לעבור בין קבוצות בקצב מסחרר, ונראה היה שהשיא של הכוכב עבר, והוא עומד למבחן.

אייברסון התמכר להימורים והחל לבזבז את כספו ללא כל פיקוח על הכמות היוצאת והכמות הנכנסת. השחקן המוכשר נכנע ליצרו, והחל לפקוד בתי קזינו באופן תכוף יותר ויותר. השיא היה בביקורו של אייברסון ב"טאג' מאהל" (קזינו מוכר) של לא אחר מנשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ. אייברסון נכנס אל הקזינו לאחר משחק בין פילדלפיה לבובקטס, המיר 10,000$ לז'יטונים, והדילר בטעות חילק לו סכום גדול מדי. כשהדילר עלה על הטעות, וביקש מאייברסון להחזיר את החלק הנותר מהסכום, אייברסון התעצבן והתחוללה מהומה גדולה במקום. המקרה נסגר בין אייברסון לקזינו, אך זה ממש לא היה המקרה האחרון בו אייברסון מסתבך.

בסוף שנת 2006 (מה שהיווה גם את סוף דרכו בפילי), אייברסון איחר בלא פחות משעה ורבע (!) אל משחק בית של פילדלפיה, וגם במשחק עצמו לא נראה במיטבו, וזאת לאחר מס' לא קטן של שמועות על חוסר שביעות בפילי מהתנהלותו של הכוכב השנוי במחלוקת. בנוסף, דווח שאייברסון לא ממש מעוניין להישאר בקבוצה. למרות שאייברסון דחה את כל הטענות, בקשת הטרייד (והשביתה של השחקן) אכן הגיעה, ובשנת 2007 אייברסון עבר אל הדנבר נאגטס.

אבל גם בדנבר אייברסון לא הצליח לשנות את מצבו לטובה. הסכמי החסות הופסקו, הקנסות הלכו ותפחו, ומספר בעיות המשמעת הלך וגדל. לצד כל אלו, האופי הבזבזני של אייברסון לא פחת. הוא המשיך לבזבז עוד ועוד מכספו, המשיך לעשות טעויות שעלו לו במוניטין שצבר בעמל כה רב, והמשיך להמאיס את עצמו על רוב אנשי המקצוע בקבוצה.

אייברסון שוב הועבר, הפעם אל דטריוט. כמובן שאת ההופעות שלו על הפרקט הוא עשה כמו תמיד, כשהוא מלהטט, חודר, קולע וזורע פחד בכל שחקן יריב. אך משהו היה כבוי בשחקן. לקראת סוף העונה נשיא דטרויט דאז, דומארס, הודיע שהשחקן לא ימשיך לשחק עקב פציעה לא פשוטה בגב. אייברסון הבין את הרמז, וחיפש התחלה חדשה בממפיס.

אבל גם בממפיס המזל לא האיר לו פנים. אייברסון שיחק רק שלושה משחקים לפני שעזב את הקבוצה (הסכמה הדדית על פרידה). האופי של השחקן הכל כך מוכשר וכל כך חסר המזל הזה, הרס את מורשתו. עוד באותה העונה אייברסון לא התייאש, והחליט לנסות את מזלו בפילדלפיה. הוא שיחק שם עד סוף פברואר, כשהוא הציג את אייברסון הישן והטוב. אותו אחד שאוהדי הליגה כל כך התגעגעו אליו. אך אז, בתו לקתה בבעיות בריאותיות, ואייברסון החליט שהמשפחה מעל לכל. הוא עזב את פילי במטרה ללכת לטפל בה. לאחר אותו המעבר אייברסון כבר לא חזר ל-NBA.

סוף דבר:

אייברסון שיחק עוד שתי עונות בבשיקטאש, ואז העביר שנתיים ללא קבוצה לפני שפרש באופן רשמי ממשחק פעיל. ההרס העצמי של אייברסון פגע בו בצורה ניכרת, וב-2013 התגלה כי הכוכב נותר חסר כל. הוא הפסיד את כל כספו בהימורים, קנסות ותביעות נגדו (ביניהן גם תביעה של גרושתו בגין חטיפת ילדיהם!).

אבל, לא הכל שחור. ממש לא מזמן, בשנת 2016, אייברסון הודיע כי הוא חוזר לעסקים! אמנם לא כשחקן NBA, אך כן כאחד מהמקימים (והמאמנים) בטורניר ה-BIG 3 המפורסם. אייברסון חזר לקדמת הבמה, זכה לאהדת הקהל לה כל כך התגעגע, ונראה ששוב חייו חזרו למסלול הנכון.

בעיניי, נער בן 17 שלא זכה לראות את אייברסון משחק "בלייב", וצפה בעיקר במשחקים בשידור חוזר ובהיילייטס שלו ביוטיוב תוך קריאה אודות הקריירה שלו מלא מעט מקורות, אייברסון היווה באופן מושלם את הסלוגן "אתה יכול להוציא את בן האדם מהשכונה, אך לעולם לא תוכל להוציא את השכונה מבן האדם". לו אייברסון היה מתגבר על אופיו הבעייתי, לו הוא היה מקשיב לאנשים שרק רצו בטובתו, סביר להניח שהכתבה הזו הייתה הרבה יותר אופטימית. שחקן כמו אייברסון, כישרון חד פעמי, עם אופי יוצא דופן, אמור היה להיזכר כאחד מהגדולים ששיחקו את המשחק, ולא כאחד שאיבד את כל רכושו וכל שנותר לו הם רק זיכרונות הקריירה שלו. Farewell, Legend.