לפעמים, קורה בדיוק מה שאתה מצפה שיקרה.

לפעמים, הופעה בלתי הגיונית בטיבה של שחקן כלשהו פשוט לא חוזרת על עצמה משחק אחרי משחק.

לפעמים, בעיות שהיו ברורות כשמש במשחק הקודם מקבלות תשומת לב ומתוקנות (ריבאונד הגנה, משחק מסירות במקום בידודים).

לפעמים, תצוגות נפל של קלעי אדיר מפנות את מקומן ליעילות התקפית קלינית במשחק הבא.

לפעמים, מה שחשבת מראש ש"צריך לקרות" אכן קורה – ואז התחושה היא שדברים חזרו על מקומם בשלום. שיש סדר בעולם. שקבוצה של 73 נצחונות פלוס הסקורר הטוב בעולם לא מפסידה להרכב טלאים שהשתחל למקום הרביעי (!!) בקונפרנס הפחות איכותי מבין השניים. שהמנטרה הקבועה שאנחנו ממלמלים, לפיה שחקן אחד לא יכול לנצח קבוצה שלמה, מקבלת חיזוק נוסף.

המשחק הזה התנהל לפי כל הכללים הידועים והלא כתובים: קליבלנד תבוא להראות שהיא לא נשברה ממשחק 1, יהיה לנו משחק צמוד יחסית עד הרבע השלישי בואכה תחילת הרביעי, ואז תגיע הריצה האחרונה שממנה לקליבלנד כבר לא יהיה כוח לחזור. כולם, כולל כולם, עקבו אחר התסריט, ואפילו נתנו לנו "בונוס" בדמות הגיבור הטוב והאמיץ שמנצח ומושיע את ה"טובים" ומובילם בבטחה לשערי היתרון הבלתי מחיק 0:2. מה הבעיה היחידה בזה: זה יותר מדי מ-ש-ע-מ-ם!! צפייה במשחק הזכירה לי משחקים רנדומליים בליגת העל של ילדותי, עת מכבי תל אביב הייתה מגיעה לטיול השבועי שלה מול אחת הקבוצות הקטנות, החמושות באיזה מילטון ואגנר, דיוויד אנקראם או טוני דאוסן. מדי פעם הכישרון התורן היה מקשה עליה בערך 30 דקות, ואז המכבש הצהוב-כחול היה ממשיך בשלו עד לניצחון הצפוי, וכניסה לנוהל קרב לקראת המשחק "האמיתי" ביום חמישי. הבעיה היא שכאן זהו הגמר, זהו ה"יום חמישי" של קבוצת העל – והוא נראה כמו משחק מכור מראש.

אז מה צריך לקרות כדי שזה לא יימשך? קודם כל, קליבלנד צריכה להאמין. כרגע נראה שהם כבויים, ונכנסים למוד של "הפסד בכבוד" תוך הסתפקות במדליית הכסף המכובדת. הדרך של לברון להעיר את החבר'ה שלו צריכה להגיע דרך האגו, דרך הכעס, דרך העלבון. לפני שלוש שנים בלאט הצליח להכניס סוג של slum-dog mentality לקבוצה הזו, ששרטה ונשכה כל מה שזז. כרגע הם נותנים לדריימונד גרין to bully them, ועומדים בצד ומתלוננים. כי למרות כל היופי וה- finesse של הווריורס, הם עדיין הקבוצה הקשוחה והפיזית יותר כרגע על המגרש. הם עדיין אלו שדוחפים, שמעיפים, שאגרסיביים יותר. ואתם יודעים מה המדד הכי טוב ומובהק לזה, התלונות על השיפוט שמגיעות בעיקר מכיוון קליבלנד. אז המטרה כאן, וזה בניגוד גמור ל"אני מאמין" של לברון (ולכן זה יהיה קשה לביצוע), היא לנצח לאו דווקא בכדורסל, אלא בכדורסל אגרסיבי, כמו שכל קבוצה מעוטת כישרון מנסה לעשות (ע"ע הדטרויטים למיניהם). המטרה כאן היא לעלות ובפוזשן הראשון לתת חסימה שתפיל את המגן לרצפה, ואז לעבור מעליו בזלזול סטייל אייברסון מעל המאמן הנוכחי. המטרה כאן היא לטעת פחד בלב היריב, לגרום לו להבין שחדירות נגמרות בקיר בטון (מה הטלפון של קוז'יקרו באמת?), שאין דבר כזה סל ופאול – יש רק פאול, ובהצלחה מהעונשין (למרות שהם טובים משם). קנדריק פרקינס קצת התחיל עם זה, אבל הוא לא משחק כמעט. אולי שווה לנסות אותו קצת, כי כל שאר הקאבס נראים "ילדים טובים אקרון", ולא נראה שבקטע שלהם להתלכלך קצת. לקבוצת היילייטס כמו הווריורס זה יכול לעשות משהו ולערער את הביטחון. זה יכול לגרום להם להתקפל ולהשתבלל. אולי. זה בכל מקרה שווה ניסוי, כי בכדורסל רגיל יש לקאבס יותר מדי בעיות, שמיכה קצרה מדי, ושעון חול שהולך ואוזל.