קרלוס בוזר הוא השחקן המעצבן ביותר את יריביו מכל השחקנים האחרים בליגה. עבורם הוא האזעקה במכונית שלא מפסיקה; התקליט המקולקל שמנגן אותו דבר שוב ושוב. הוא לא השחקן המהיר בעולם, לא הזריר בעולם, לא מנתר טוב במיוחד, מגן אישי בינוני במקרה הטוב, והוא תמיד נראה שעיר, מזיע, ומלוכלך.  יש לו את הקרחת המכוערת ביותר בליגה. 

ובכל זאת עבור טים  תיבודו להוציאו מהמשחק של הבולס זה כמו להוציא את האפיפיור מהוותיקן. אני בטוח שכשתיבודו מסתכל על הוידיאו של המשחק ורואה מה קרלוס בוזר עושה, השערות הצדדיות בקרחת שלו נעמדות כמסמרים צדדיים. אבל תיבודו, וכל שחקני הבולס, יודעים שהוא השחקן החשוב ביותר בקבוצה. לפחות עד שדריק רוז יחזור. הוא כמו הגייזר "OLD FAITHFUL" בילוסטון פרק. שקט, לא נשמע, לא בכותרות. אבל כל 20 דקות פורץ לשמיים. אצל בוזר זה כשיש משחק. לפתע הוא הכל: המגן, הרע, השרירן, הקולע מ-4-6  מטר באמינות, הלוקח את הריבאונדים החשובים, ולא נותן לאף קרימינל בליגה להיות JUNK YARD DOG גדול ממנו. אגיד לכם בפשטות מי הוא קרלוס בוזר: אילו הלכתי לבדי בסמטה חשוכה באיסט הארלם והייתי יכול לבחור איזה בן לווייה שהייתי רוצה מהליגה, הייתי בוחר בקרלוס. מטה וורלד פיס – סליחה, כבר לא, אבל כשהיה רון ארטסט – היה השני.

כשהוא הגיע לבולס הוא היה זורק במשחק אחד מספיק לבנים לבנות בניין של 3 קומות. אבל עכשיו? היכן היו הבולס בלעדיו העונה? יותר נכון, היכן הם היו בלעדיו בסיבוב הראשון נגד הנטס? "הוא השחקן החשוב ביותר שלי בקבוצה. בלעדיו לא היינו בשום מקום", אמר תיבודו הבוקר לספורט סנטר לפני המשחק הששי הערב בבית, משחק בו שיקגו – מובילה 2-3 – יכולה וצריכה לסגור עניין. ללא רוז, עם קירק היינריך בסימן שאלה להערב, ועם יואקים נואה עם PLANTAR FASCIITIS, קרלוס בוזר היה העמוד המחזיק ותומך בכל הקבוצה.

בוזר שיחק ב-79 משחקים העונה, קלע בממוצע 16.2 עם 9.8 ריב', ובפלייאוף הממוצעים עלו ל-18.2 ו-10.8. ממוצעים טובים מאד בהחלט. אבל בוזר הוא השחקן מס' 1 בליגה שתרומתו לקבוצה גדולה יותר ממספריו הסטטיטיים. כמעט כל שחקן אחר בךיגה שווה את מספריו, וכמה שווים פחות (קווין מרטין הזכרנו?). קרלוס שווה יותר, הרבה יותר ממספריו. הוא הרוח, הנשמה, וה-GUTS של השוורים. הוא השור עם הבולבול הגדול ביותר בעדר, והוא המלך בלי שיהיה מלך.

מה שיש  לבוזר, והוא לא מקבל על כך קרדיט מספיק, היא קליעה רצחנית מחצי מרחק. מהצד של הסל – נניח 4-6 מטרים – ומשני צידי קו הפאול – הוא רוצח: 69%  ממרחקים של 16 עד 24 רגלים נגד הנטס בפלייאוף הזה.  "אני אוהב להיות CHICAGO MAN. אני אוהב את אגם מישיגן, אני אוהב לגור כאן, אוהב את חברי קבוצתי, אוהב את צוות המאמנים ואוהב את ההנהלה. מה יש בשיקגו לא לאהוב?", הוא אמר לא מזמן ליו אס איי טודיי. לכן כל הדיבורים על טרייד ואמנסטי עליו הם שטותיים. זה כמו להוריד גלגל ממכונית. זה לקחת את השחקן החשוב בקבוצה ולהגיד לו שלום.

מה שבוזר מחסיר במהירות הוא ממלא בזריקה רכה  ועדינה – אמנם אחת המכוערות בליגה –  שאפילו אם לא נכנסת בסוויש, היא מקפצת על החישוק בעדינות מדהימה לשחקן קשה כמוהו, והעדינות שבזריקתו גורמת לכדור לקפץ על החישוק בעדינות, ולהיכנס ברוב המקרים במקום זריקות של אחרים הפוגעות בחישוק ועפות בריבאונד עד קו הפאול.

הוא לא המגן האישי הטוב בליגה, אך מה שהוא מחסיר שם הוא מחזיר בריבאונדים ופאולים קשים. השחקן האחרון שיריב רוצה לפגוש בהתנגשות 'ראש-בראש' הוא בוזר. כי הוא נראה כזה כאילו הגולגולת שלו ממולאת במלט יצוק ולא בשר, דם, ועצמות. קרלוס לעולם לא ישכב אן ייפצע בהתנגשות; זה תמיד היריב. לך תיכנס בחומת סין. גוד לאק.

ומה יתרונו הסודי? HE AGITATES PEOPLE. מעצבן, מסית, מרגיז אותם. גם בפאקה-פאקה שהיום ידוע כאחד העוקצניים ביותר בכל הליגה, ובעוד דבר אחר.

-"מה הוא 'הדבר האחר'? הוא נשאל.

-"תראה. אני לא מהמוכשרים בליגה. אז יש לי סוד המאפשר לי לגבור על רוב יריבי. אבל זה סוד שאף אחד מלבדי לא יודע, ואני לא עומד לגלות אותו לך. זה מה שמשאיר אותי בליגה!"