בפליאוף, כמו שכבר סיפרתי, עושים הפנינג של כדורסל לפני המשחק. באופן מטאפורי הגיע גשם זלעפות, שטף את הכל, וההפנינג בוטל. אם היו אומרים שהגשם היה ירוק, זה לא היה מפתיע איש.

נכנסתי לאולם שקט, מעט האנשים שהיו על המגרש וביציעים ישבו בשקט או דיברו בקולות מהוסים. רוזייר ובראון מתחממים ואז הבמאי שם את פיל קולינס כדי לבדוק את הסאונד באולם. אני תוהה אם הוא בדיכאון ורוצה שנבכה כולנו

דוריס ברוק VS רייצ'ל ניקולס

שני הטאלנטיות של ESPN נמצאות על הפרקט, ומייצגות הפכים. רייצ'ל ניקולס מסתובבת באולם, מתיישבת ליד ג'יילן בראון לכמה דקות של שיחה. אחר כך, בדרך לעמדת השידור שלה, עוצרת רגע כדי לטפוח לטרי רוזייר על השכם ולהחליף איתו הלצה. היא מקליטה קטע קצר מול המצלמות, וחוזרת לדבר עם כל מי שהיא חושבת שחשוב מספיק. שלא תתבלבלו, היא עושה את העבודה שלה.

מצד שני, יש את דוריס ברוק, עם סגנון אחר של מקצוענות. היא כמעט ולא זזה מהעמדה שלה. עושה חזרות בסיזיפיות, כותבת, מתכוננת וגם כשהיא לוקחת הפסקה היא עושה את זה במקום. לדוריס יש לי פינה חמה בלב, מאז שויתרה על שידור משחק גמר NBA, כדי שקרייג סיגר, המתחרה שלה שגסס מסרטון, ישדר לראשונה בחייו גמר NBA. מקסימה.

תופעה

לרוב בחימום של השחקנים, הם זורקים לסל, תרגילי תנועה בלי כדור, קבלת כדור וזריקה, אבל לא בבוסטון. ג'רום אלן, עוזר מאמן בוסטון סלטיקס, עולה לחימום עם חולצה של סקרי טרי (Scary Terry). והוא ואותו טרי מתחילים לשחק אחד על אחד, כמו בשכונה. תוך כדי הם מתווכחים כמו ילדים אם היה צעדים או לא, אם היתה עבירה או לא. כשג'רום מנסה לעלות לסל, טרי בלי בושה תופס לו את החולצה. ככה זה בקבוצה של ילדים, עושים חיים. הצלחתי לתפוס רק את הסוף.

הנונשלנט והמצחיק

לו נכנס למסיבת העיתונאים בחליפת שלושה חלקים, עם גישה נונשלנטית כאילו אין לו דאגות בעולם, והוא לא מפגר 2:0 בגמר המזרח. העיתונאים משתעממים ממנו ואחרי ארבע שאלות הוא הולך.

בראד סטיבנס, לעומת זאת, מפתיע אותי. הוא מרגש כשהוא מדבר על האישפוז של ביל ראסל. הוא מאוד מצחיק כשעיתונאי שואל אותו מה הוא חושב על הסרטון שבו קובי מנתח את המשחק של טיטום. הוא עונה שהוא ליקרס ושלא צריך להאמין לו.

רבע 1: 32:17 למקומיים, הקבס באו חדים מאוד.

בפעם המי יודע כמה העונה, בוסטון פותחת חלש בהתקפה. ההגנה הטובה שלהם וטרי רוז'יר משאירים אותם במרחק סביר. הקבס, מושכים את ביינס והורפורד מחוץ לצבע, ומנסים לתקוף את הפוסט בלי הרבה הצלחה. את עיקר הנזק הם עושים דוקא בזריקות מרחוק. 9:4 למקומיים אחרי 5 דקות של משחק. והקהל, ביחס למשחקים קודמים, מאוד מנומנם.

הקבוצות חוזרות מפסק זמן וקליבלנד רצים ל 8 מהירות.

5:33 לסיום הרבע, כשהתוצאה 20 לקבס מול 4 לרוזייר. סטיבנסון מוציא את השחקן היחיד בקבוצה שלו שקלע סל. לא ברור לי מה הוא חשב לעצמו.

הרבע היה אמור להסתיים לפחות 20+ לקליבלנד, אבל מסתיים רק 15+

רבע 2: 61:41 למקומיים, לו קורא הופס ישראל

אחרי שכתבו באתר שלנו הרבה על חוסר היכולת של הזקנים של הקבס לעמוד בקצב של הילדים הירוקים, לו נותן דקות משמעותיות לנאנס ג'וניור (9 דקות מצוינות) ולקלארקסון (6 דקות לא רעות).

קליבלנד ממשיכים להיות חדים מאוד ובוסטון נלחמים ולא יותר. באחד מההפסקות הבימאי מראה כמה מאוהדי בוסטון יושבים מבועסים באולם.

הרבע נגמר, וביציע העיתונאים מדברים על זה שכלום לא גמור, כי בוסטון תמיד חוזרים למשחק ברבע השלישי. אנחנו גם מדברים על זה שלברון קלע 19 נקודות בשקט מבלי ששמנו לב.

רבע 3: 87:63, הציפיות מתנפצות על סלעי המציאות

אחרי מופע של אקרובט עם כלב, חוזרים לשחק. נדבר קצת על השופטים, הם היו מצויינים כל המשחק. שלטו במתרחש, תפסו את העבירות הקטנות, שרקו עבירות לכולם ללא הבדל, כולל למלך.

אחרי חצי רבע, ההפרש עדין 21+, אבל בוסטון משחקים כאילו הם מאמינים. ציפיות זה רגש שיכול להיות מטעה. ציפו שברבע השלישי בוסטון יופיעו למשחק ויצמצמו את הפער. כנראה שגם שחקני בוסטון האמינו בקסם הזה. 3:45 לסיום הרבע, ב-25+, מוריס המתוסכל עושה שלוש עבירות בדקה, כאשר אחת מהם טכנית.

24+ בסיום הרבע

רבע 4: 116:86, לברון נח

ברבע הזה אני מוצא את עצמי מעריך את בוסטון. הם במינוס 30, 9 דקות לסיום המשחק. בקליבלנד כל מטאטא יורה, בבוסטון חושך. אין אחד באולם ובעולם שחושב שיש להם סיכוי. חלק מהעיתונאים מקפלים את המחשבים שלהם, חצי אולם כבר ריק, וגם אני מתחיל לעשות חישובים מה המרחק שלי מהמלון.

ובוסטן בשלהם. ממשיכים להלחם, לרוץ, לסחוט עבירות, ולהחטיא הרבה.

לברון מסתפק ב 8 נקודות בכל המחצית השנייה.

במסיבת העיתונאים סטיבנס נראה לי קצת בהלם, הוא כבר לא מספק בדיחות. הוא מקפיד לא לדבר על הקבוצה שלו, ולתת את הקרדיט לקליבלנד. נחכה ונראה מה הוא מכין לכולנו בעוד יומיים.