ערב טוב לכולם. אחרי שהמטאוריט (לברון) הכחיד את הדינוזאורים והסיקסרס השיגו ניצחון ראשון על בוסטון אשתקד (במה שיכול להיות אחד מההימורים הסבירים ביותר לקאמבק של קבוצה מ-3-0 ואמרתי את זה גם ב-3-0), הלילה אנחנו לוקחים את כשרונינו כאוהדי כורסא, אל המערב.

כמובן שגם השעות קופצות שתיים קדימה – המשחק הראשון ב-3:00 והשני ב-5:30 – מקווה שזה מקל על המתעוררים.

בואו נתחיל.

3:00 יוסטון רוקטס (1) – יוטה ג'אז (5) – יוסטון מובילה 3-1

כתלמיד כיתה י"ב שנמצא בתקופה הלחוצה ביותר בשנה – תקופת הבגרויות הנפלאות – לצפות ולקום בשעות לא שעות במשחקים זו משימה לא פשוטה. גם כתלמיד שאינו מוגדר כשקדן – בלשון המעטה – לנסות לעשות מתמטיקה אחרי שבלילה התעוררתי למשחק זו משימה לא מאוד אפשרית. לכן, פעמים רבות כשאני רוצה להציג את התזה שלי לגבי המשחקים, אני נתקל בקושי; אף על פי שאני מקפיד לצפות במרבית ה"full highlights" של המשחקים, ובכל המשחקים שעליהם אני כותב, זה לא מספיק בכלל. ההחטאות של קבוצה מספרות לא פחות מהקליעות.

כל ההקדמה הזו באה דווקא בכדי להגיד דבר הפוך; גם בסדרה הזו וגם בסדרה השניה שמשוחקת הערב, הצלחתי לתפוס כמות גדולה יחסית של משחק ישיר. לכן, אנסה לתת את מסקנותיי שבאו אך ורק מהעיניים שלי ולא מאף כתבה ואף דף סטטיסטיקה. אם אני מחטיא לחלוטין את הטבעת, אשמח לשמוע את דעתכם.

מה אני ראיתי בסדרה הזו? ראיתי שגם כשיוטה לוקחת את ההובלה ואפילו בפער – למשל במשחק השני, אותו הג'אז ניצחו – הם לא הצליחו באמת להשתוות לרוקטס. ללא ריקי רוביו, הג'אז נראים מאוד מוגבלים בהתקפה, במיוחד בדקות ההכרעה. בעוד שבצד הטקסני גם הארדן, גם פול ואפילו אריק גורדון יכולים ליצור לקבוצתם את היתרון שמאפשר – בסופו של דבר או באופו ישיר – זריקה בדרגת קושי נמוכה או בינונית, הג'אז נתקעים בהתקפות רבות. דונובין מיטשל הוא עדיין לא הארדן וגם אם היה, הוא יוצר כמעט בבלעדיות ברבע הרביעי. ברבעים האחרים גם ג'ו אינגלס מצליח ליצור לקבוצתו פחות או יותר, אך זה עדיין לא משתווה ליכולות ההתקפיות הנהדרות בצד השני.

אתעכב מעט יותר על המשחק השני, גם מכיוון שראיתי אותו בשלמותו וגם מכיוון שהוא היה זה שהג'אז יצאו ממנו מנצחים. גם במחצית הראשונה – בה הם החזיקו ביתרון משמעותי – נראה היה שהמשחק משוחק בצורה שיוסטון מרוצה ממנה; הרוקטס הגיעו לזריקות לא פחות מהג'אז, אם לא יותר. זה פשוט היה עניין של כדורים שנכנסו לצד אחד ולצד השני לא. כשהקאמבק – הצפוי מבחינתי – התרחש ברבע השלישי, ציפיתי שיוסטון תברח עם המשחק. גם בסוף יצאתי משוכנע שהרוקטס יסיימו את הסדרה ב-6 משחקים מקסימום. בכל זאת, לא כל יום ג'ו אינגלס קולע 7 מ-9 משלוש ובצד השני זריקות טובות מוחטאות.

עוד משהו שאתעכב עליו הוא המצ'אפ בין הסנטרים. קאפלה מראה בסדרה הזו, כמו גם בסדרה הקודמת – שהוא כוכב אמיתי. היכולת שלו להיות כל כך משמעותי בהגנה ולסיים כל כדור שמגיע אליו בהתקפה היא בדיוק מה שהרוקטס צריכה והוא ממשיך את העונה הסדירה המעולה שלו לפלייאוף מעולה ביותר.

בניגוד לקאפלה, אני מאוכזב מרודי גובר. חוץ מחוסר אקטיביות בולט בהתקפה, לטעמי הוא אינו יכול להיות שחקן ההגנה של השנה. בכדורסל המודרני, אין זה מספיק לעמוד בצבע ולחסום ולהפריע לזריקות בצבע. שלא תבינו לא נכון, זו תכונה מצוינת לסנטר הגנתי. עם זאת, גבוה שלא יודע להחליף – לפחות עד שמחליפים חזרה – בפיק-אנד-רול ולתזז עם הגארדים, זמנו בליגה כמומחה הגנתי מוגבל. אולי זו הפציעה, אולי זה פשוט המצ'אפ עם הגארדים הספציפיים של הרוקטס, אך רודי גובר לא מצליח לשמור מספיק טוב בפיק אנד רול, ולא פעם ולא פעמיים הרבי ו-CP3 מנצלים זאת. בצד השני לעומת זאת, נכון שלא הייתי חותם על משחק שלם של קפלה על מיטשל, אך המצב טוב בהרבה והסנטר מצליח להאט את הגארדים של הג'אז בצורה טובה בהרבה.

כפי שהבנתם, אני מאמין שכבר היום הרוקטס יסיימו סיפור. יוטה קבוצה מצוינת, עם עתיד קרוב אופטימי ביותר – במיוחד אם יתחזקו בקיץ – אך בשביל הפלייאוף הנוכחי, במיוחד לאור פציעתו של רוביו שהקל מאוד על דונובן מיטשל (נתן לו להיות הסקורר ולא הרכז) – זה לא יספיק.

יוסטון בדו ספרתי. 

5:30 גולדן סטייט ווריורס (2) – ניו-אורלינס פליקאנס (6) – גולדן סטייט מובילה 3-1

זה פשוט נראה קל מידי. פשוט מידי. אם הלכתם לשירותים או לשתות משהו, או אולי חזרתם ממקלחת קרה במחצית בכמה דקות איחור – יכול להיות שההפרש קפץ ב-10 נק' לטובת הלוחמים. יכול להיות שגם אם בהיתם במרקע ולא עזבתם אותו אפילו בשביל לשלשל איזו תגובה בתיבת הדואר של הבלוג החי, ההפרש קפץ פתאום ל-25. הווריורס כמו הווריורס – היכולת של הקבוצה לרצוח משחקים ב-3 דקות היא יכולת שאין לה אך ורע בליגה והיא מאפיינת את הקבוצה הזו במשך כל שנותיה האחרונות בפסגה.

גם במשחק האחרון בין הקבוצות קרה דבר דומה. כל מטאטא ירה בזמן הנכון, גם אם דוראנט לקח את הקבוצה על כתפיו; קארי קלע בזמנים הנכונים, תומפסון התחיל טוב ונחלש התקפית בהמשך, גרין נתן האסטל פלייס טובים (אבל בחייאת, תקלע את השלשות האלו!) ואפילו ה"עוכר ישראל הראשי", קווין קוק, הראה למה הוא נשאר בקבוצה עם 13 נק' ללא החטאה מהשתיים.

עדיין, גם במשחק שמרבית הזמן הקבוצה הייתה תלויה בדוראנט, זה הרגיש כאילו כל אחד מהשחקים יכול פתאום לייצר מומנטום משום דבר – גם הגנתי – ולהצעיד את הקבוצה במהירות קדימה.

עכשיו נדבר על דוראנט; חוץ מיום נהדר שהיה לפורוורד וכמובן כישרונו הבלתי מוטל בספק, היו עוד שני דברים שעזרו לו לקלוע 38 נק' ב-36 דק'. ראשית, אין ספק שתשומת הלב שמושך אליו קארי עוזרת לו. גם כשהגארד מחלק שני אסיסטים בלבד, וקולע באחוזים בינוניים (שיפר אותם בסוף), אין ספק שהשמירה שהוא מושך אליו והתנועה הרבה שהוא מייצר עם ובלי הכדור משחררים את דוראנט. שנית כל, הגימיק של הולידיי על דוראנט הוא בעייתי.

אם הייתי חייב לבחור גארד מתחת ל-1.95 מטר שישמור על דוראנט, אין ספק שהולידיי היה אחת הבחירות הראשונות שלי, אך בכל זאת. לא הייתי רוצה להגיע אל הבחירה הזו. הולידיי בנוי היטב; יש לו ידיים ארוכות, יש לו פלג גוף עליון מוצק מאוד ועבודת רגליים טובה. בגלל הדברים האלה, הוא הצליח להישאר עם KD מרבית הזמן. אך דוראנט, שנושק ל-2.10 מטר, מוציא את הזריקה מגובה שאליו הולידיי לא באמת יכול להגיע אליו. אפילו שהוא השתמש בטריק הידוע (והשנוא עלי באופן אישי) של לחסום את שדה הראייה של דוראנט עם ידו, לא נראה שזה עובד.

לנסות דברים זה טוב, אבל במקום אלווין ג'נטרי הייתי זורק על דוראנט את ערימת הפורוורדים שלי, ומשאיר להולידיי את קארי או תומפסון.

במקרה – הסביר – שזה משחקה האחרון של ניו אורלינס בפלייאוף, צריך להוריד בפניה את הכובע. הם טיטאו! את הקבוצה מהמקום השלישי במערב. נכון שפורטלנד הייתה חלשה באותה התקופה ולילארד לא הצליח להגיע לפלייאוף, אך זה לא מבטל כהוא זה את ההישג של השקנאים. גם מול הווריורס, הרגיש שהם נותנים פייט וגם ניצחון שלהם הערב לא יפיל אותי מהכיסא.  הוא סתם יפתיע אותי מעט.

הלוחמים ב-20. זו דעתי.