שלושה, מי יודע? / עידו יצחקי

אחרי כמה שנים בהן הבחירה למאמן העונה הייתה צפוייה למדי, נדמה שהשנה ישנם שלושה מאמנים ראויים לחלוטין לזכות בפרס. האם זה יהיה מייק ד'אנטוני שומביל את יוסטון לעונה היסטורית? דוויין קייסי שמוליך את טורונטו לפסגת המזרח? או אולי בראד סטיבנס שממשיך לעשות קסמים בבוסטון?

עונת 18\2017 בNBA הייתה אחת מהעונות המפתיעות ביותר בשנים האחרונות. לאחר אוף סיזן שכלל מעבר של עשרות סופרסטארים מקבוצה לקבוצה, ניתן היה לנחש בבירור שהסטטוס קוו בצמרות הקונפרס יישמר. המרקם של גולדן סטייט לא נפגע ושמר על צורתו, בעוד בצד המזרחי, קליבלנד שהחליפה את קיירי באייזאה ובקראודר יכולה היתה להמשיך גם היא לצעוד בקלילות אל עבר פסגת המזרח כשהיא מתחמשת בדווין וויד ודירק רוז, אבל הם עזבו בינתיים את הקבוצה. כוכבי המזרח נדדו למערב (כרמלו, פול ג'ורג', באטלר) כשמנגד, גורדון היוורד היה הסופרסטאר היחיד ש"חצה את הכביש" למזרח.  וכך, ערב פתיחת העונה, נראה היה שדבר לא הולך להשתנות.התחושה הייתה ששוב נקבל סדרת גמר מרתקת אך צפוייה בין סטף ללברון, וששום מעבר של כוכב לא יכול באמת לערער את ההגמוניה ששררה בליגה.

"מאמן הוא התפקיד האכזר ביותר בעולם הספורט" אומרת הקלישאה. זה נכון אולי לענפי הספורט אחרים, ונשמע בעיקר כתירוץ למאמני כדורגל ישראלים מפוטרים. אני חושב שמאמן טוב הוא הכלי החשוב ביותר בעולם הכדורסל, ובNBA בפרט. לדעתי עמדת המאמן בענף הכדורסל היא החשובה ביותר ביחס לשאר ענפי הספורט הקבוצתיים (אולי מלבד פוטבול). מאמן אחראי לשיטת משחק, תרגילים התקפיים והגנתיים, גיבוש של חדר ההלבשה, חלוקת דקות בצורה הוגנת וכו'. "להיות מאמן זה כמו להיות טייס קרב" אמר דיוויד בלאט בזמן תקופתו בקליבלנד. על אף שהרשת הסתלבטה עליו באותה תקופה, יש בכך הרבה היגיון. להיות מאמן זה באמת תפקיד לא פשוט בכלל, ולכן מי שמצליח בו צריך לזכות להרבה יותר הכרה.

תואר מאמן העונה מחולק לרוב לאחד משני קרים:  הראשון שבהם הוא מאמן שמוביל קבוצה לעונה היסטורית וגדולה, שטביעת האצבע שלו בה הייתה גדולה, ולרוב זה די ברור מאליו שהוא יזכה בתואר. השני הוא מאמן שמוביל קבוצה מהמקום של האנדרדוג לקדמת הבמה, ומציג שיפור ניכר מהעונה שעברה, לאו דווקא מדובר בקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר, או זו שמשחקת כדורסל הכי מרשים אלא קבוצה שבה המאמן מצליח לעלות מעל ומעבר לציפיות.

העונה לדעתי יש שלושה מאמנים הראויים לפרס הנחשק: מייק ד'אונטני, דווין קייסי ובראד סטיבנס

מייק ד'אנטוני: מאמן העונה של 2017 זכה בקיץ לחיזוק משמעותי בדמות כריס פול. נדמה היה שכל תוצאה שהיא ירידה מהמאזן של העונה שעברה תיחשב לכישלון מוחץ. לאחר שבעונה שעברה הרוקטס חוו עונה סדירה פנטסטית, שכללה גם סגנון משחק ייחודי ומהיר ושימוש יעיל ונכון של ד'אנטוני בהארדן, יוסטון איכזבה כשהפסידה 4-2 לספרס בחצי גמר המערב. העונה הזו זה כבר סיפור אחר, יוסטון הפכה להיות מפלצת התקפית, והיא כמעט ובלתי ניתנת לעצירה. כבר שנים מדברים על כך שסטיב קר וסטף קרי הפכו את הליגה, ושהשלשות הם כיום הנשק הקטלני ביותר. יוסטון וקואוץ' ד'אנטוני לקחו את זה לסיפור אחר. השליטה של יוסטון מחוץ לקשת ביחס לשאר קבוצות הליגה הוא פשוט מדהים: 41% מסך כל הנקודות העונה של הרוקטס הגיעו משלשות, כשהם קולעים 15.5 כאלו בממוצע למשחק. ניתן היה לצפות שזה מגיע באחוזי קליעה טובים מבחוץ, אך לא כך הדבר. 15.5 השלשות הללו מגיעות כתוצאה מיותר מ42 שלשות שהקבוצה הזו זורקת למשחק מדובר בנתון הגבוה ביותר בהיסטוריה של המשחק! אף קבוצה מעולם לא זרקה כ"כ הרבה שלשות בעונה אחת. ועוד לחשוב שעד לפני 30 שנה קבוצות היו זורקות רק שלשה אחת במשחק… זה כבר הוכח במחקרים רבים שזריקת שלשה הופכת להיות יעליה הרבה יותר מזריקה ל2 מחוץ לצבע, וד'אנטוני מנצל זאת היטב. אף על פי שיוסטון מדורגת רק במקום ה12 באחוזים ל3, הוא ממשיך לדחוף את השחקנים שלו לזרוק עוד ועוד. אספקט נוסף בו יוסטון לדעתי השתפרה מאוד העונה ביחס לעונה שעברה הוא בשימוש המושכל בגבוהים ובקלינט קאפלה בפרט. מסנטר ממוצע בליגה, הפך העונה קאפלה לנשק התקפי מצויין ולריבאונדר בחסד. משחק הפיק אנד רול הנפלא שלו יחד עם הארדן\פול נראה נפלא, וההגנות פשוט לא מצליחות לעצור את זה.

מה שהוביל את יוסטון למאזן הטוב בתולדות הפרנצ'ייז, ולהפיכתה למועמדת העיקרית בעיניי לזכייה באליפות הוא כדורסל יעיל, המתכתב עם הכדורסל המודרני, והניתוק מהכדורסל הישן.

אנחנו כמעט ולא רואים זריקות "לא טובות" אצל יוסטון. או שלשות, או חדירות. וכשיש בקבוצה כאלו קלעים מחוץ לקשת, שחקנים בעלי יכולת אישית נפלאה, וגבוהים שמחשקים את הפיק אנד רול הכ"כ משמעותי התקפת יוסטון בצורה נהדרת, אנחנו מקבלים כדורסל חדשני, שלטעמי גם הולך להכתיב את הקצב לשנים הבאות. יותר חדירות,, יותר בידודים ואחד על אחד, יותר שלשות, יותר פיק אנד רול. פחות פוסט, זריקות מחצי מרחק, פחות מסירות והנעת כדור רוחבית.

דווין קייסי: כבר כמה שנים שאנחנו מחכים לקפיצת המדרגה של הראפטורס. הכוכבים כבר שם, העומק בסגל קיים, ג'נרל מנג'ר שרק זוכה לשבחים, ומאמן קבוע כבר 7 שנים. ועדיין, בשנים האחרונות אנחנו רואים את טורונטו מגיעה לפלייאוף מהמקום ה3-4 במזרח ונכשלת בפלייאוף בסיבוב הראשון או השני.

העונה זה כבר לא המצב. החמישייה הפותחת של הקבוצה הקנדית נשארה בשלה, כששלות עמודי התווך המרכזיים של השנים האחרונות נשארו בקבוצה – קייל לאורי, דמאר דרוזן, ויונאס ולנצ'יונס הליטאי, כשהשניים הנותרים הם סרג' איבקה שהגיע באמצע העונה שעברה, ואו ג'יי אנובי, הרוקי שהגיע בסיבוב הראשון בדראפט האחרון ונכנס לנעליים של דמארה קארול שאכזב רבים במדים של טורונטו. מאז ומתמיד חשבתי לעצמי שהחמישייה של טורנטו סבירה, ממוצעת. כזו שבהחלט מצדיקה את מיקומה של טורנטו – 3\4 במזרח ובאיזור המיקום ה10 הכולל בליגה. השנה, מה שהכי השתנה בקבוצה משנים עברו הוא קפיצת המדרגה המטורפת של שחקני הספסל.

זה נראה שכאשר במהלך המשחק, שתי החמישיות הפותחות יורדות לספסל והמחליפים נכנסים, לא מורגש הבדל ברמה של טורנטו. לראיה, החמישייה הכי יעילה בליגה מבין כל החמישיות ששיחקו העונה יחד יותר מ100 דקות משחק, היא חמישיית הספסל של טורנטו הכוללת את פרד ואנווליט, פסקל סיאקם, יקוב פלטל, דלון רייט, וסי ג'יי מיילס. עצם העובדה שהשמות הללו לא אומרים שום דבר כנראה לאוהד הישראלי הממוצע, רק מוכיחה עד כמה העונה הזו של טורנטו גדולה, ועל כמה שלדוויין קייסי יש עליה השפעה.

עם כל הכבוד לדרוזן, לא מדובר בסופרסטאר טיפוסי. גם הראיון שנתן לפני כחודש בו דיבר על הדיכאון שחווה, רק מעיד על כך. מדובר בשחקן כדורסל טוב מאוד, אולי אפילו מצויין, אך הוא לא שחקן שאפשר לבנות עליו קבוצה. גם קייל לאורי לא אחד כזה. זה מה שמיוחד בטורנטו, האיזון הזה של קבוצה בלי סופרסטארים כבדים, אך עם המון שחקנים טובים מאוד, וספסל נפלא, שכשהוא עולה למגרש, אפשר להיות רגועים. לא מעט פעמים העונה אותו ספסל עשה את ההבדל במשחק או פתח פער. אני בספק גדול האם זה יחזיק לפלייאוף, אך לעונה הסדירה, הכדורסל המאוזן, היעיל, והפשוט אותו טורנטו משחקים בהחלט שווה מקום ראשון במזרח. טורנטו לא מובילה כמעט בשום נתון יבש סטטיסטי, ואף על פי כן היא במקום הראשון. קייסי מציג בטורנטו את הכדורסל הבאמת פשוט, ושיפר את הקבוצה באופן משמעותי ביותר מהעונה שעברה.

*

בראד סטיבנס: כבר כמה שנים שמדברים על בוסטון כתהליך שנבנה ומדברים על העתיד. החל מהטרייד המפורסם עם ברוקלין ומינויו של בראד סטיבנס ממכללת באטלר לאימון, בוסטון השתפרה מעונה לעונה. זה החל עם מאזן שלילי מזעזע, המשיך עם הופעות בפלייאוף שהולכות ומשתפרות, עד הגעה מרשימה למקום הראשון וגמר המזרח בעונה שעברה על יכולות האימון של סטיבנס כבר לא הוטל ספק, ועל אף היותו  מאמן צעיר, ניכר היה שהוא משפיע בצורה מדהימה על הקבוצה, ובהחלט אחראי להישגיה בשנים האחרונות. באוף סיזן כבר לכולם היה נראה שבוסטון הולכת לעשות את הצעד המתבקש קדימה. הטרייד על קיירי והחתמתו של היוורד היו אמורים לבשר טובות לבוסטון. ההמשך כבר ידוע, היוורד נפצע, ובוסטון יצא למסע מופלא של 17 ניצחונות רצופים.

כנראה שהסלטיקס יסיימו את העונה במקום השני במזרח. קצת מוזר להעניק את תואר "מאמן העונה" דווקא למאמן שמקום לקחת את הקבוצה קדימה מהעונה שעברה לקח אותה אחורה (בהתחשב בעובדה שבקיץ הקבוצה רק התחזקה). אך הסיפור של בוסטון העונה שונה בהרבה. מסגל נוצץ, הפכה בוסטון לסגל אפור למדי, פצוע ועייף. הכוכבים פספסו אין ספור משחקים, קיירי כבר מזמן גמר את העונה הסדירה – כמוהו גם ת'ייס וסמארט. הורפורד ומוריס גם כן הפסידו לא מעט משחקים העונה. ג'יילן בראון חווה זעזוע מוח שהשבית אותו לכשלושה שבועות. אבל סטיבנס עם הרכב טלאים הצליח לנצח משחקים. הוא הופך שחקנים מבינוניים לטובים. האימפאקט שלו על הקבוצה הוא פשוט מטורף. קחו למשל את מרכוס מוריס – שחקן בינוני בדטרויט, מגיע לבוסטון והופך לאקס פאקטור מהספסל, ולכוח ההתקפי כשהשאר פצועים. טרי רוזייר הביא קפיצה מדימה ביכולת. גרג מונרו שנחתך ונראה היה שאיבדו תקווה בקשר אליו, נראה טוב בהרבה במדים הירוקים. היכולת של סטיבנס להפוך שחקנים בינוניים לשחקנים טובים היא אדירה. מדובר בקוסם. לא פחות מכך.

ואם מדברים על שיטת אימון תכלס, סטיבנס קיבל קבוצה חדשה לגמרי בתחילת העונה, והפך אותה לקבוצת ההגנה הטובה בליגה. התיאום ההגנתי בין חברי הקבוצה נראה פנטסטי, וההרכבים הגנתיים איתם הוא עולה מאפשרים לכל שחקן לשמור כל שחקן מהקבוצה היריבה. סטיבנס ממשיך בקו שכבר נהיה די אופנתי בליגה, ולטעמי גם היעיל ביותר – העלמת תפקיד הסנטר הקלאסי. ארון ביינס מקבל דקות מועטות ביחס לפורוורדים, ומשחק הסמול בול שהפך לפופולארי יותר ויותר בשנים האחרונות מקבל הערכה גדולה גם מסטיבנס. בוסטון אולי לא תסיים במיקום גבוה יורת בסיום העונה, אך המאזן בהחלט השתפר, רמת הכדורסל השתפרה, וביחס למה שהיא עברה העונה – סטיבנס העביר עונה מדהימה.

ולהלן הדירוג שלי:

1. בראד סטיבנס
2.  דווין קייסי
3. מייק ד'אנטוני

מאמנם של הסלטיקס הוא הcoach of the year שלי. אינני יודע במדויק מהן ההגדרות לזכייה בגביע ע"ש רד אורבך, אך לדעתי האישית התואר צריך להיות מחולק למאמן שהצליח להביא את קבוצתו לתוצאה מקסימלית בהתחשב בסגל השחקנים, ולהביא את השחקנים עד קצה גבול היכולת. סטיבנס עומד בגבורה בקריטריון הזה העונה. הוא קיבל קבוצה חדשה (רק ארבעה שחקנים נשארו), שעברה טרגדיה (במונחים ספורטיביים) בתחילת העונה. זה המשיך עם גל פציעות מטורף, ועדיין להמשיך להוות פאקטור במשחקים מול קבוצות צמרת, שברוטציה משחקים חמישה רוקי'ז (טאטום, אוג'יליי, יאבוסלה, נאדר,ת'ייס). ללמד את קיירי לשמור זה לא דבר של מה בכך בהתחשב בהיסטוריה שלו בקליבלנד לאורך השנים, ועוד להפוך את הקבוצה בהובלת קיירי לקבוצת ההגנה הטובה בליגה, זה הישג מטורף. סטיבנס לדעתי עולה על קייסי וד'אנטוני בהשפעתו על הקבוצה. טורנטו רצה כבר שנים עם אותו השלד, ביוסטון משחקים שחקנים נפלאים, בעלי יכולת אישית גבוהה מאוד. אני לא רוצה להפחית מהישגם של קייסי וד'אנטוני ( שאני מעריך מאוד את פועלם העונה), אבל לי נראה ששום מאמן לא היה מצליח כמו שסטיבנס הצליח עם בוסטון הנוכחית.

ראוי לציון: טרי סטוטס.

מאמנה של פורטלנד הוביל אותה לעונה יוצאת מן הכלל בדרך למקום השלישי במערב, כשבדרך הוא חולף על פניח יריבות שהיו נראות פייבוריטיות כגון: סן אנטוניו, אוקלהומה, מינסוטה וניו אורלינס.

בחרתי שלא להכניס אותו לרשימה כי בעיניי שלושת המאמנים שהזכרתי למעלה ראויים ממנו. אך אין ספק שסטוטס ראוי לציון, ובעונה אחרת הוא כמובן היה נכנס בקלות לרשימה.