התנצלות וווידוי

(עם פט יואינג בשרלוט לפני שנתיים. מכרים שהפכו לידידים כבר משנת 1985 כשהניקס היתה

מלאה בסטודנטים שלי שעשו שם את האינטרנשיפ,

והמדיסון סקוור גרדן היה הבית השני שלי)

אני כותב 2 מעורבים ליום. האמינו לי שכתיבת פוסטים כאלה לא נישפכת לי מהיד.: אני עובר במהירות על איזה 10-15 אתרים בבוקר (ובערב) שהם המועדפים עלי לראות מה חדש, מה קורה, ולקבל רעיונות לכתיבה. כמה מהקטעים מבוססים על קריאת מאמרים באתרים אחרים. זה לבד לוקח המון זמן. ואז הכתיבה.

אני מודה ומתוודה שאני כותב על כורסה שהיא RECLINER בשעה שאני מסתכל על ספורט בטיווי (לא תמיד ספורט, כי למרות שגייל היא איתי בתכניות ספורט, לפעמים יש לה את התכניות שלה ואני מוותר), אבל זאת הדרך היחידה שאני יכול לכתוב. אני לא מסוגל פשוט לשבת ליד שולחן בחדר המשרד שלנו ולכתוב. זה מיד מחזיר אותי לעשיית שעורים בילדות ולמורה שלי קווינט המושך לי באוזניים.

עכשיו, האמינו או לא שיש לי חיים גם מלבד האתר והספורט. הבת אפרת, ג'ייסון, והנכדות טליה (טלי) ושירה חזרו זה עתה מישראל, והיו שבועיים של  טלפונים, ווטסאפים, ומה לא, וכמובן שכאן ישנם חברים ומשפחה מהצד של גייל עם איזה 8-9 נכדים ו-5 נינים עם טלפונים, ביקורים של הנכדים והנינים כאן ואנחנו שם, לאנצ'ים (הלאנץ' האהוב עלי הוא יום חמישי בבית הקפה 'אומגה' של הזקנים היהודים מבית הכנסת כי 90% מהם הם מלונג איילנד או ברוקלין ומדסקסים רק אולד טיים ספורט וטראמפ), מכון כושר (אובססיה יומית מ- 2-5 אחרי הצהריים אבל זה כולל שחייה, ג'אקוזי, SPA ופה ושם עזרה עם מכשירים לחתיכה זו או אחרת כי זה רק מה שמגיע ל-GOLD GYM), ואני קורא גם עתון יומי, בערך ספר אחד כל שבועיים, ומדי פעם סרט או הצגה.

*******************************************

(השבוע בטיילת.

הראשון מימין – ד"ר ליאור סילוורה, קריופרקטור בהוד השרון (קיבל את התואר באטלנטה באחד מבתי הספר לכירופרקטיקה המובילים בארה"ב, ובעלה של סיגל הבת.

מימינו דריה, הבת של סיגל, מסיימת השבוע שרות ב-8200, מצטיינת בכל מה שהיא נוגעת.

ג'ייסון, בעלה של אפרת שהיה עורך הספורט של CNN ועתה בעסקי נדל"ן באטלנטה. אוהד ספורט מטורף; אינציקלופדיה ממש. אוהד כל מה שנוגע לפילדלפיה ופן סטייט (כולנו בוגרי פן סטייט – אשתי רינה ז"ל שקיבלה שם את הדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, אני עם PH.D בביומכניקה משם, סיגל – שגם נולדה שם – ואפרת).

סיגל, הבת המבוגרת מהוד השרון שהיא MEDIA DIRECTOR של חברת פרסום גדולה וגם פרסומאית עצמאית עם כמה ACCOUNTS גדולים מאד המשווקת היום CAR SEAT מיוחד לתינוקות שהומצא בישראל.

אמי, הבת האמצעית של סיגל, עומדת לסיים שמינית ולהתגייס, והיא נשיאת ארגון התלמידים התיכוניים בישראל שפגישתה עם שרת החינוך שודרה בטיווי.

טלי – מחזיקה את רומי — הבת המבוגרת של אפרת, כתה ט', שבשנה הבאה תילמד כתה י' בבית הספר האמריקאי בהוד השרון. תלמידה מצטיינת בבית ספר יקרתי באטלנטה.

רומי, הנכדה בת ה-10 של סיגל – לפני 11 שנה כמה חברות מהוד השרון ורעננה החליטו להיכנס להריון בגילאי 40-45, ורומי היא התוצאה הנפלאה של 'ההחלטה', אתלטית מעולה – בקבוצת ההתעמלות של הוד השרון עם מאמן רוסי מצויין.

אפרת, הבונה אימפריה באטלנטה GEORGIA MENTAL WELLNESS CENTER – שבע עשרה פסיכוטרפיסטיות עובדות אצלה, סיפור מהמם.

שירה – שרק באפריל תהיה בת 12, הבת של אפרת שהיא כבר 1.68 מ' – תלמידה מעולה ביותר ושחקנית כדורסל שהמאמנת שלה, שחקנית WNBA לשעבר, טוענת שיש לה עתיד גדול בכדורסל, אם תתמיד)

חמש הנכדות בטיילת: האחיות טלי ושירה, והאחיות דריה, אמי,

והקטנה רומי שהיא  DENNIS THE MENACE – תנו מבט בפרצופה…

היא כבר מתכננת איזה שהוא טריק או מהתלה…מנוע נון-סטופ! שלושת הישראליות

מדברות אנגלית כמו אמריקאיות כי סיגל מדברת איתן ר-ק  אנגלית

*******************************************

אז חוזרים לכתיבה.

אני כותב כבר משנת 1961 נון סטופ. ז"א שאני חי בארה"ב כבר 57 שנה. כמובן שאני מבקר בארץ, אבל כבר כ-20 שנה בג'ופיטר, פלורידה, ועתה 6 שנים בגרינוויל, דרום קרולינה, אני כמעט ולא מדבר עברית. כמובן שישנם טלפונים וביקורים בארץ, אבל בכל פוסט אני מבזבז לפחות 15-20 דקות לחפש מילה עברית במילון. היא בראש הזקן שלי אבל בדיוק כשאני צריך אותה – היא בורחת לי. אז אמנם הכתיבה נישפכת ואני כותב מהר מאד יחסית, ישנן עצירות. למעשה אני כותב כנראה מהר מדי ועלי להאט מעט. אני מקיש על המקלדת באצבע אחת (כך עשיתי תמיד) ותוך כדי ההקלדה אז אני כן עושה מין בדיקה מהירה תוך שאני כותב, אבל זה בשום פנים ואופן לא 'עריכה'. את זה מולי עושה מדי פעם כשיש לו זמן.

ישנה לי עוד בעייה רצינית: כבר מימי ב'חדשות הספורט' אני לא מסוגל לקרוא את מה שכתבתי עד שזה מפורסם ומאוחר מדי. למה? כי זה תמיד נראה לי לא טוב מספיק – 'יצירה' שמקומה בזבל. אז אני לא עובר על הכתוב. ברור שזאת מין בעייה פסיכולוגית ואולי יום אחד אלך לאיזה שרינק (אולי אפרת?) למצוא את מקור הבעייה ואולי אוכל לתקנה. אז אם שלשום כתבתי שאגנס קלטי היתה המורה למכשירים שלי ב'מחנה יונה' – היכן שמכון וינגייט היה עד שנת 1959, היום גן העצמאות ליד הילטון – "בשנת 1949" (שהייתי אז בן 12…) אז כמובן שהיתה זאת שגיאה בהקלדה, כמו ה-"7 משחקים שהפייסרס לפני הקאבס"…

לכן מדי פעם ישנן אצלי שגיאות.

אוי, שכחתי עוד בעייה: אני בן 80.5. הראש לא עובד כמו פעם. שמות שחקנים קופצים ונעלמים מהראש. עובדות שתמיד ידעתי בע"פ מצריכות עכשיו בדיקה מדי פעם, כשאני לא מתעצל.

אז אולי עלי לכתוב קצת פחות, מעורבים קצת יותר קצרים, לכתוב יותר לאט, ולנסות להימנע משגיאות שהן בוודאי מעצבנות ביותר לקורא.

אני מתנצל ומבטיח לנסות להשתפר מבחינה זאת.