יותר מדי אהבה (ופחות מדי שנאה)?

עוד לפני הניתוח שקובי עבר אתמול, הוא קיבל צלצולי טלפון מחבריו הטובים ביותר ב-NBA ביניהם כרמלו אנטוני, דוויין ווייד, צ'אונסי ביליאפס (שעבר אותה פציעה ואותו ניתוח בדיוק), לברון, קווין דוראנט,  כריס פול,  אנדרה איגודלה, וטוני פרקר. הטלפון לא הפסיק לצלצל והוא הוכרח  לנתקו. אני משער רק כמה טקסטים יחכו לו אחרי שיתעורר מהניתוח, או הבוקר.

מה שקרה ב-NBA שלא היה אף פעם לפני כן עולם חדש של קירבה וידידות בין שחקנים. אני זוכר ימים לא כל כך רחוקים כששחקן מהניקס דיבר עם שחקן מהסלטיקס בקיץ על מגרש הגולף, הדבר היה נחשב לבגידה. עתה? עולם חדש של ידידות ואהבה – לטוב או לרע – ואת הסיבות לכך אסביר.

ריצ'רד מרידיאן, אחד מהכתבים הקבועים של BLEACHERREPORT כתב לפני כמה ימים כתבה על "הקרבה המוגזמת" ו-"חוסר השנאה והקנאה "שהפכו את ליגת ה-NBA לליגה רכה מדי, שפנפנה מדי, 'טובה מדי', ו-'לא רעה מספיק'". להשוואה הוא מביא את ההוקי קרח והבייסבול. על פוטבול לא ניתן לדבר כי לעבר מי תזרוק אגרופים? תזרוק אגרוף לקסדה ותשבור את אצבעות  ידך לחתיכות??  הוא מביא לדוגמה את ששת האחים סאטר ש-5 מהם שיחקו בעת ובעונה אחת ב-NHL, והסרת הכפפות ותחילת זריקת האגרופים בין האחים לא קרו יותר – אבל גם לא פחות – מאשר עם כל צמדי שחקנים אחרים. האחים היו מעורבים ביניהם בקרבות אגרופים מתוקשרים משך שנים בהוקי קרח.

בבייסבול הבטר (החובט) מרגיש שהפיצ'ר זורק כדור מכוון ישר לפדחתו? הוא מהסס לרגע. מחליט מה לעשות… ללהתעלם ולחכות לפיץ' הבא?…ואז הוא פתאום פורץ בריצה לעבר הפיצ'ר במטרה למלוק את ראשו, ותוך שנייה ה-DUGOUTS ("הספסל" בבייסבול) של שתי הקבוצות מתרוקנים, שחקני השדה פותחים בספרינט מהאינפילד והאאוט-פילד, ויש לנו כמה דקות של FREE FOR ALL. רק בכדורסל אין דברים כאלה. כמובן שהעונשים הכבדים של דייויד סטרן על עזיבת הספסל וכו' מונעים הרבה מהקטטות והתפרצויות אגרופים, אך גם בהוקי קרח וגם בבייסבול ישנם עונשים. כשהטרוף מגיע למוח, השכל יורד לתחת, ואיש לא חושב על השעייה של שבוע שתעלה לו $100,000.

בהוקי ובבייסבול, השחקנים הכריחו את משרד הקומיסיונר להפחית בגודל העונשים ולגרום שהם יהיו יותר 'אנושיים' וקלים. בכדורסל הנושא אפילו לא עלה בהסכם הקיבוצי כי שחקני ה-NBA שכחו מזמן ללכת מכות על הפארקט. מה קרה? האם זה טוב? האם זה רע? פסיכולוגים, אנשי מדעי חברה, ומומחי התנהגות יכולים להתפלסף על כך מכאן ועד הודעה חדשה, אבל תן לשחקני שתי קבוצות אקדחים, וגם  'מרקאנה' כפול עשר לא תספיק להכיל את הקהל. מדוע נס"קאר הפך לספורט הפופולרי ביותר בארה"ב (יותר צופים בוויקאנד אחד של  מרוצי מכוניות נס"קאר מכל ספורט אחר!)?  התשובה היא: תאונות. זאת התשובה למרות שאף צופה לא יודה בכך בפה מלא. אני לא  ממליץ כמובן על הקלה בעונשים על 'מכות' כדי שיבוא יותר קהל, אבל הטענה של דייויד סטרן שמקרים כמו שקרו בדטרויט עם רון ארטסט מבריחים קהל היא, פשוטו כמשמעו, לא נכונה.

לאן אני חותר?

התשובה היא שהיום ה-NBA הפכה לליגה חברית, לטוב או לרע.

כרגיל, הכל מתחיל מראש הפירמידה. והכל התחיל בצורה ברורה ביותר בבייג'ינג 2008. כבר לפני כן היו ניצוצות של קירבה בין שחקנים שלא היתה לפני כן, אך בבייג'ינג הכל התחיל. גם ב'דרים טים' של 1992 היה צמד חברים בלב ונפש – לארי ומג'יק – וכולם העריכו אחד את השני, אך למייקל לא היה כל חבר; קרל מלון תמיד היה LONER; החבר היחיד של ג'ון סטוקטון הוא ג'זוס קרייסט, וצ'ארלס בארקלי הוא מין פריק שהוא חבר של כולם ואוייב של כולם, והכל בעת ובעונה אחת. מהנבחרת הזאת לא החל שטף של "חברות" בליגה. בייג'ינג שינתה הכל: ראשית, כל שחקני הקבוצה ללא יוצר מין הכלל היו ביחסים מצויינים.  כמה מהם הפכו לחברים בלב ונפש. את ההשפעה על כל הליגה רואים עתה. הבה נלך אחורה כמה שנים.

כדורסל הוא משחק אמריקאי. האמריקאים הכי טובים בו. אבל העולם התקדם, ולמד כיצד לנצח את האמריקאים במשחקם הם ע"י הקמת קבוצות לאומיות עם פרונט-ליין גבוה בהרבה מהפרונט-ליין האמריקאי, ומשחק קבוצתי של שחקנים ששיחקו שנים יחד.  האמריקאים הפסידו ברבע הגמר של אליפות העולם ב-2002, ובחצי הגמר באולימפיאדת 2004  לארגנטינה. בשני המקרים האמריקאים יוצגו עי DYSFUNCTIONAL TEAMS – צוות דפוק ועלוב מתחילה – ומאמנים שלא הבינו עם מי יש להם עסק בשאר העולם. כמובן שהיו עוד בעיות אובייקטיביות שאי אפשר היה לשנות: משחק של 40 דקות, קשת ה-3, בעיות הפאולים התוקפיים,  ההגנה האזורית, ושאר ההבדלים המאד משמעותיים. אך הבעייה הרצינית ביותר היתה חוסר הרגשה של URGENCY. האמריקאים לא ציפו אמנם שהאירופאים והדרום אמריקאים ייכנעו בפניהם ללא קרב, אך הם האמינו שכשרונם העדיף בלבדו יספיק.

התאחדות הכדורסל של ארה"ב החליטה שהיא ראתה מספיק, ושכרה את ג'רי קולנג'לו להיות מנהל הנבחרת האמריקאית. קולנג'לו היה בעל הסאנס, ואז שימש כמנכ"ל טורונטו שלא היה לה אף מועמד לנבחרת וכך הוא היה למעשה "מנהל ללא קבוצה". כמובן שהיו לו קשרים קרובים ביותר עם דייויד סטרן ובעלי הקבוצות האחרות. אבל הוא החליט לשכור מאמן מחוץ ל-NBA כי הוא רצה למנוע כבר מתחילה כל סכוי שהוא לבעיות כמוסות ונסתרות, ודיבורים מאחורי דלתות סגורות. הוא רצה גם מאמן חזק אופי שלא יהיו לו כל קליקים והעדפות כל שהן, והוא ישחק עם ההרכב שהוא מחשיב לחזק ביותר. מאחר והמאמן לא מאמן ב-NBA, לא תהיינה בעיות של "שמור לי ואשמור לך", ולמעשה הוא יהיה מחוסן מכל השפעה מכל שחקן שהוא, ויהיה זה קובי, לברון, או כל אחד אחר.

הוא בחר במייק ששבסקי, שאולי איננו המומחה הגדול ביותר ב-"X" וב-"Y", אבל הוא מומחה גדול יותר מכל אחד אחר שקולנג'לו הכיר בדבר שהיה חשוב לו ביותר: יחסי אנוש.

קולנג'לו וששבסקי החליטו מיד שהם לא מביאים לנבחרת אף שחקן שהוא שנוי במחלוקת. הם גם לא רצו כל HEAD CASES. מי הם שחקנים שניתן להגדירם כהד-קייסס היום ומהעבר הקרוב? נסו אלן אייברסון. סטפן ג'קסון. ראשיד וואלאס.  דמרקוס קאזיטנס. בן וואלאס. דולנטה ווסט. מטה וורלד פיס. קנדריק פרקינס. מייקל ביזלי. אנדרו ביינום. מונטה אליס. ג'יי ג'יי היקסון. רג'י וואלאס. ישנם ברוך השם עוד (ובינהם כמה אירופאים גזעיים!)

קלטתם את הרעיון?

הם החליטו שחובה שכל הנבחרת תהיה מרכבת משחקנים חברתיים, אינטיליגנטיפם, מבינים עניין, פתוחים לבקורת, בעלי חוש הומור, ומקובלים אחד על השני. הייתי 'מת' לדעת אם מייקל היה ניבחר אילו שיחק  15 שנה אחרי, בימים שהם החליטו לבנות שלד חדש לנבחרת. האם היו כוללים אותו?  אני מניח שכן – הוא היה טוב מדי לא להיכלל בנבחרת, אבל אני משוכנע שגם ג'רי קולנג'לו וגם מייק ששבסקי היו מקיימים איתו כמה שיחות רציניות לב ללב.

היום ידוע שהם שאלו כל שחקן לא רק אם "ישנה לו בעייה לשחק עם…", אלא ישר, דוגרי, "האם אתה מסתדר עם…???"; "האם אתה רוצה אותו אתך בנבחרת?", "האם היית מעדיף מישהו אחר במקומו בנבחרת?". כשה-12 נבחרו דבר אחד היה ברור: כולם מעריכים את כולם כשחקנים, וכבני אדם, ואין כל בעייה של קליקים!

שני החברים הטובים (כולל משפחות) כריס פול ודרון ויליאמס עם מייק פלפס

הקבוצה של 2008 ידעה שהיא מסוגלת להפסיד ביום נתון לספרד, ליטא, ארגנטינה, בראזיל, או רוסיה. הם ידעו שהם יותר טובים מכל קבוצה, אבל לא בהבדל כזה שאם יפסידו זה ייחשב כמו ה-"MIRACLE ON ICE" כשחבורת שחקני קולג' אמריקאים בני 19 ו-20 ניצחו את המכונה הסובייטית המקצוענית האדירה באולימפיאדת החורף של 1980. מייק ששבסקי שאל כל שחקן משחקניו "אם אנחנו משחקים 5 משחקים נגד ספרד, כמה ננצח?". 8 שחקני נבחרת אמרו "את כולם". אחד (לברון) אמר "את כולם, אבל אם נשחק 10 אולי נפסיד אחד או שניים". שלושה טענו שיפסידו 1 מ-5. תוצאות המשאל לא חשובות; מה שחשוב הוא שעצם השאלה נשאלה. ז"א שלא כמו עם הנבחרת של 1992 שעליונותה על שאר העולם לא עמד בספק אפילו בהרהור של שנייה, הנבחרת של 2008 ידעה שיש סכוי להפסיד אם לא ישחקו משחק כדורסל טוב, ויתפשו יום קליעה גרוע. הרצינות שבכל המסע האולימפי היתה תוך ידיעה ברורה שלכל הקבוצות הטובות ישנם שחקני NBA בכל החמישייה וחצי מהספסל, וידיעה זו הגבירה את היחסים הקרובים בין השחקנים.  לראשונה בשולדות קבוצות הכדורסל של ארה"ב היה ברור לשחקנים שהם תלויים אחד בשני, חייבים לשחק אחד עבור השני, ולהוציא ממוחם כמ מחשבה עם סטטיסטיקה אישית.

בקבוצה החלו להתפתח מין 'חבורות' של שחקנים, אבל לא בצורה מוגזמת. כריס בוש, דוויין ווייד, ולברון, מיד "נידבקו". הם נראו כשלישייה בלתי נפרדת עוד מימי האימונים בלאס ווגאס. מלבדם התפתחה עוד חברות קרובה בין לברון וכרמלו אנטוני, שבזמנו היו שני שחקני התיכון הטובים בארה"ב, ויחסי ידידות נירקמו ביניהם בעיקר בטורניר מקדונלד. לברון היה אחד מה-"BEST MEN" בחתונתו של כרמלו. צמד נוסף שהפך לבלתי ניפרד היו כריס פול ודרון ויליאמס. הם היו שחקנים מצויינים בגיל צעיר, ומגיל 12 הלכו לאותם מחנות כדורסל. ג'ייסון קיד היה מדריך הכדורסל שלהם. הם המשיכו בנבחרות ארה"ב הצעירות,  וכשדרון ויליאמס החליט לבחור באילינוי שנה לפני כריס פול, הוא ניסה להשפיע על חברו להצטרף אליו.  כריס פול החליט להמשיך לימודיו בווייק-פורסט מהסיבות שלו, ומשך שנתיים השניים הם היו מבקרים באוף-סיסון אחד בקמפוס של השני. כריס פול הוא ה-"GOD-FATHER" (חלק מהצרמוניה בכנסייה הקתולית) של ארבעת ילדיו של דרון ואשתו, ושתי המשפחות מבלות חופשות קיץ יחד. בקיץ האחרון הם בילו שבועיים באי 'ארובה' באיים הקריביים.

דבר שלא היה ידוע עד שפורסם מאמר לפני כמה שבועות בספורטס אילוסטרייטד הוא שבבייג'ינג קובי ניגש לכריס פול ואמר לו: "כריס, אתה הבוס. אתה המנהיג שלנו, ותגיד לנו מה אתה רוצה ומה אתה מעדיף". זה התפתח משיחה של ששבסקי עם קובי שללא כל בעייה הסכים לקבל עליו תפקיד של רול-פלייר בקבוצה ההיא. כמובן שחקן חמישייה, אך שחקן הרוקד לפי הצלילים של כריס פול, וששבסקי טוען היום שהקבלה של פול כמוביל הקבוצה היה חשוב ביותר בהצלחה המסחררת של הנבחרת. 

החברות שהיא אולי הכי לא מתקבלת על הדעת מבייג'ינג היא החברות שהתפתחה בין קובי לכרמלו אנטוני. השניים בילו אחד עם השני יותר מאשר עם כל אחד אחר. הלכו יחד למשחקי כדורגל של הנבחרת האמריקאית, לתחרויות א"ק, והתעמלות. הם בקשר קבוע עד היום בפייסבוק, בטלפונים, ובטקסטים. קובי היה השחקן הראשון שברך את כרמלו על הקריעה המסיבית האחרונה שלו בסלים. וכבר כתבתי שבבייג'ינג – כשכרמלו ניסה לשחק "יותר מדי קבוצתי" – קובי אמר לו, "היי, מלו, אנחנו צריכים יותר את 'מלו' על הפארקט משחקן של אסיסטים". גם בין קובי ודוויין וויין התפתחו יחסים מצויינים בבייג'ינג, אבל אצלהם היחסים הם קצת אחרים: הם יותר יחסים של התלוצצויות, עקיצות, ופאקה-פאקה. שימו לב לשניים במשחק הבא – שבגלל הפציעה הקשה במועד הכי גרוע לקובי, תהיה רק בעונה הבאה – ותראו שהשניים לא מפסיקים לדבר ולעקוץ אחד את השני, אבל הכל בחיוך טוב.

חשוב לציין שדוויין ווייד, במאמר בגוף ראשון שכתב על זכרונותיו מבייג'ינג, מציין שאמנם החברות עם לברון וכריס בוש היתה מיוחדת, 'אך לא התבודדנו מהשאר':  "היו ערבים בהם הלכתי  לאכול עם דרון ויליאמס ופרינץ, והיו ערבים  שהלכתי לכדורעף עם מייקל רד וג'ייסון קיד. כולם היו חברים עם כולם".

חברות מיוחדת נוספת מ-2008 התפתחה בין כריס פול ולברון ג'יימס. "אנחנו חברים כבר מגיל 14" אומר לברון. כריס היה מגיע לוויקאנדס ארוכים אל לברון בקליבלנד כי לברון הלך ישר מהתיכון ל-NBA, ולברון מצא זמן להופיע לשני משחקי ווייק פורסט כשהקאבס שיחקה נגד שרלוט בשרלוט והיה לה ערב חופשי שם. חברות מיוחדת נוספת היא בין כריס פול ודוראנט. פול היה מדריכו ב-FIVE STAR CAMP, והוריהם הפכו לידידים קרובים. שתי המשפחות (ההורים והילדים, וכמובן קרובים נוספים) בילו שתי חופשות חג המולד יחד, אחת בביתם של הורי דוראנט, והשני אצל משפחת פול. פול יצר גם יחסי חברות קרובים ומיוחדים  עם ג'יימס הארדן באול-סטאר בפיניקס ב-2009 כשפול שיחק באול סטאר, והארדן באריזונה סטייט. פול הוזמן לתת הרצאה לשחקני אריזונה סטייט, והארדן ניגש והציג את עצמו. מאד הם בקשר יומי בטלפון או בטכסטים.

באולימפיאדת 2012 התפתחה חברות מיוחדת בין קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק, וקווין לאב. לי זה מחסל כל אפשרות של 'קנאה' בין דוראנט וראסל. ב-2012  אפילו יותר מאשר ב-2008 זה היה מקרה של כולם התערבבו עם כולם. לא היו כל 'קליקים'. ערב אחד יכולת למצוא את טייסון צ'אנדלר,  אנדרה איגודלה, וכרמלו אנטוני אוכלים דינר, וערב שני צ'אנדלר הצטרף לפול וויליאמס, איגודלה הלך עם קווין לאב להצגה של שייקספיר בלונדון, וכרמלו אנטוני נראה עם קובי והרוקי אנטוני דייויס באולם ההתעמלות. בין לברון ודוראנט החברות התפתחה בזמן ההשבתה. לברון צילצל לדוראנט ושאל אם הוא מוכן להתאמן ולשחק יחד במגרשי משחקים. דוראנט ענה, "מתי ולאן אני מגיע?". השניים בילו כמעט את כל זמן ההשבתה בסיבובים בין מגרשים, PICK-UP GAMES, ומה לא. השניים נשארו ידידים קרובים, למרות שכשהתאנדר הפסידו למיאמי בגמר בשנה שעברה, דוראנט נראה פגוע מכולם, והוא לא חסך מילים על 'המשחק המלוכלך' של מיאמי היט.

ששבסקי טוען שהקרבה והידידות בין השחקנים היתה מדבקת.

וכשאתה כזה קרוב ב-2008, ואח"כ ב-2012, וליגת ה-NBA מתחילה, האם אתה משחק נגד חבריך הטובים בפחות תשוקה, העזה, וכוח?

זאת השאלה ששואל ריצ'רד מרידיאן. הוא טוען שהחברות בין שחקני המפתח ב-NBA משדרת אותותיה לכל שאר השחקנים, ואין יותר "רוע" בליגה. אין "שנאה". אין שחקנים המנסים ביודעין להכשיל אחרים, וכמובן אין פציעות במתכוון. הוא טוען שזה העשור "הטוב" וה"מנומס" מכולם.

האמנם? האם השחקנים אבירים מדי, הגונים מדי, ומעודנים מדי? לי זה לא נראה כך. כשהחברים שציינתי מעל משחקים אחד נגד השני הם לא חברים. הם יריבים, ולפעמים דווקא נגד אדם קרוב אתה מנסה יותר. ראה מקרה פאו ומארק גאסול. כריס פול לעולם לא ינסה משהו מלוכלך נגד חברו הטוב דרון ויליאמס, אבל הוא ימות לקבור אותו עם 30 נקודות ונצחון. דרון ויליאמס יעשה בדיוק אותו דבר. אחרי המשחק הם יתחבקו וימשיכו להיות חברים. אין קשר בין הדברים. אך כמובן שזאת רק דעתי.