רווק NBA בן 30 מחפש קשר רציני/ יונתן גזלה

 

 

חלק גדול מהקהל הקוראים של אתר הופס נאמן לקבוצה כזו או אחרת. בעיני אהדה יוקדת לקבוצה מקצוענית בצפון אמריקה משולה למציאת בן/בת זוג לחיים. לרוב הסיבה עצמה לבחירת הקבוצה של חייכם הופכת לסוג של קוריוז או אנקדוטה שולית בטיימליין האישי שלכם. חלקיכם אולי אף לא זוכרים במדויק את הסיבות לבחירת הקבוצה שבגינה אתם מנהלים כבר שנים הרגלי שינה של מתמחה בחדר מיון. לפעמים כמנהג עדות מסוימות השידוך נעשה מבית, בין אם מתוך נסיבות גאוגרפיות, או בין עם מתוך אבא נלהב שדחף את קבוצתו אהובתו לגרונותיכם, בין פמפומי החלב מהבקבוק (אבות NBA ידועים בנדיבותם לעשות משמרות לילה בהאכלת תינוקות. נשות NBA יודעות לא ללדת בקיץ).
אז כנראה שחשיבות האהדה אינה מצויה דווקא ברגע היווצרות הקשר, אלא בעצם המסע הארוך שחוויתם יחד עם קבוצתכם. אוסף החוויות שצברתם, מאפשר לכם לקחת את הכישלונות בפרופורציה וליהנות על "באמת" מרגעי ההצלחות הקטנים והגדולים כאחד. אבל בואו נהיה ריאלים. אוהדים מזדמנים ורוכבי עגלות ההצלחה (bandwagon) מסוגלים אף הם ליהנות על "באמת" מהצלחת קבוצותיהם. אך משול הדבר לברוקר שמנייתו החדשה מתרוממת ובעליה מרגיש את האדרנלין ואת תחושת ה"היי" שנובע ממצליחנות. זו תחושה טובה אבל אחרת ויש שיאמרו אולי סינתטית אל מול תחושת הסיפוק העמוקה של אדם שהרים עסק לבד, וברגע מזוקק של בהירות ופרספקטיבה, מביט מהצד ורואה איך מפעל חיו שברא מפרי מוחו הקודח, פועם וזורם כאורגניזם שגדול כעת מיוצרו.
מי ששרד את ההקדמה לבטח שם לב שכתיבתי על אוהדי קבוצות NBA נעשתה בגוף שני. אני לצערי למרות שבאמתחתי 30 שנים ארוכות של צפייה ב-NBA מעולם לא מצאתי את בת זוגתי, "האחת שלי" לכדור הכתום. אולי אשמע לכם כמו הקלישאה הטלוויזיונית של הרווק התל אביבי הנצחי בן ה-40, אבל ניסיתי את הקטע של מחויבות לקבוצה! בחיי שניסיתי!
1987 , בולטימור, מרילנד, ילדון שטעם מעץ פרי הדעת של דיוויד סטרן המשופם מחפש קבוצה לאהוד. תחילי ניסיתי בעירי. אך מכיוון שבעיר האמריקאית שלי בולטימור אין קבוצת NBA ניסיתי את הוושינגטון בולטס השכנה. אמרו לי אז שיש שם איזה אחד מוזס מלון. אגדה מהלכת! איש כעוס וחמור סבר שהיה כל כך זקן ונרגן והוא רק בין 32. צפיתי במשחק אחד ואת תגובתי המידית תוכלו בעצמכם לשחזר בקלות בכל רגע נתון: אנא גשו לילד רנדומלי בן 8 ברחוב ודחפו פרח ברוקולי שלם לא מבושל עמוק לתוך פיו, צלמו תמונה של הבעת פניו וברחו לפני הגעת הניידת. כן מוזס מלון יכל אז מצידי להפוך לטעם נרכש של ילד אחר…
עברו שנתיים קדימה והנני פרח נעורים צעיר ומתולתל במדבר הקוצני של באר שבע. הרגשתי בסוף העולם שמאלה. שידורי ה-NBA הפכו לחלום רחוק ומתוק. חווית ה-NBA העיקרית שלי עברה דרך משחק המחשב ההיסטורי של EA Sports "הסלטיקס נגד הלייקרס בפלייאוף". משחק מדהים וריאליסטי מעין כמותו שאיפשר לך בצבע כמעט מלא (256 גוונים!) לבחור קבוצות מאלו שעלו לפלייאוף 1989 ולשחק נגד חברך או נגד המחשב. וואו!!! העולם שלי היה כתוב על פלופי דיסק שחור ומגושם ושם קרה הקסם: 10 שנים לפני שבאר שבע וסיאטל הפכו לערים תאומות (הידעתם?) אני וקסוויאר מקדניאל (האקס מן המקורי) הפכנו לתאומים. לא הסכמתי לשחק עם שום קבוצה אחרת למעט הסוניקס וזו הפכה לאהבה הכדורסלנית הראשונה שלי…עד 1990 (למה הלכת יא קסוויאר?!).

EA SPORTS בתקופות הטובות. אתם מסוגלים להבדיל בין המשחק למציאות?

למזלינו חזרנו מארה"ב עם מכשיר וידאו VHS ישראלי-אמריקאי (כן ילדים…קלטות וידאו וטלוויזיה עבדו רק באזורים מסוימים בשיטות שידור מסוימות), וכך קיבלנו במשלוחים קלטות מוקלטות של משחקי NBA. ובעיקר מהניקס (שאריות של מקדניאלס) ומהסלטיקס (גם שאריות של מקדניאלס). בנוסף ערוץ 2 הניסיוני החל משדר משחקי NBA מדי פעם וכך מצאתי את עצמי במאמץ כביר מנסה לאהוד את השיקגו בולס. באמת שניסיתי. גמר 1991 עמד בפתח וקיפצתי לי אל תוך עגלת השור מבלי להסס יחד עם רוב בני כיתתי. לצעירים שבניכם, דמיינו את ההייפ אילו קובי ולברון היו אכן נפגשים בגמר המיועד ההוא של 2009 ותוסיפו עוד קצת. מייקל היה הנושא הכי חם בין החברה בכיתה. מייקל ג'ורדן לא היה נישה ספורטיבית בארץ אז. הוא היה העמוד הראשי בעיתוני הספורט. באותה התקופה, ממש לא סימפטתי את מג'יק והלייקרס המערביים ששברו את לב הסוניקס וסתמו את המערב לעשור כמו גוש מגבונים באסלת שירותים ציבוריים. רציתי כל כך לראות את מייקל מוריד למג'יק השחצן את החיוך מהפנים. וכך לפרטי פרטים אני זוכר עצמי ישוב בישיבה מזרחית במרחק של כ-50 ס"מ מהמרקע המרובע ומהמרצד של אז, צופה בלוגו הצהוב של ערוץ 2 בווליום מונמך שרק עטלפים יכלו לשמוע (עדיין קולו של יורם ארבל איכשהו פרץ החוצה), וצופה בקרב בין מייקל למג'יק עם שקית פופקורן חמה מלוחה וריחנית מונחת בנישה שבין רגליי (פופקורן זה החטיף האולטימטיבי של מחרישי הג'אנק פוד).
אבל אז באורך כמעט מיסטי קרה משהו מוזר במוחי. ככל שהבולס והלייקרס הפכו את המשחק הזה לפיזי קשוח ואינטינסיבי יותר כך קרה שהתהפכתי רגשית. אין לי הסבר רציונאלי לתופעה. משהו במג'יק ג'ונסון במשחק הספציפי הזה כבש אותי. זה לא היה הארווין "מג'יק" ג'ונסון שזכרתי במוחי מהקלטות הישנות. זה שהיטל ביריביו בשחצנות והתנהג כבראט הוליוודי מהאייטיז. זה היה הרבה יותר רודמן ממג'יק. מלחמה על כל כדור, הגנה, פיזיות, מנהיגות אמתית כשהפעם היה ברור גם לו, שהוא נחות מבחינת כישרון מהיריבה. הוא היה יותר סמל מחלקה שאוסף את החברה מהרצפה במסע כומתה ולא נותן להם לוותר. לא הצלחתי להתאהב במייקל אחרי המשחק הזה (הערכתי אותו בטירוף). כשסם פרקינס קבר את שלשת הניצחון ומייקל החטיא על הבאזר קפצתי משמחה עם יד על הפה כדי לא להעיר את בני הבית השפויים והישנים. לצערי, כמו כל אוהד NBA מצוי דאז ידעתי שהייתה זו שירת הברבור של הלייקרס בסדרה. מייקל וסקוטי בקיץ ההוא של 91 היו כמו הסייבורג t-1000 משליחות קטלנית 2. זה נחמד שהצלחת להפתיע אותם ולהפילם לרגע אבל אז זה קורה…

הבולס חזרו והשמידו את הלייקרס ב-4 הבאים כשמג'יק בניסיון הרואי 'טו סמולר דה השפלה' הופך שחקים כפרקינס ודיוואץ' להראות כאולסטארים מן המניין. ורגע לפני שישבור לי את הלב מג'יק במשחקו האחרון בקריירה סיים עם טריפל דאבל עם 11 ריבאונדים ו-20 אסיסטים (אל תתווכחו איתי – מגיק לא חזר יותר לשחק אחרי זה – היה זה כפיל שמנמן שיצרו האלומינטי…)

ומסיבת העיתונאים הזו באמת שברה לי את הלב. כי תחושת ההחמצה הייתה אדירה. לא רק שהרגשתי אשם בכך ששנאתי את מג'יק שנאת חינם וכעת הוא היה על סף מוות (כך באמת האמנו אז ומותו של פרדי מרקורי לא עזר לנו להפיג את החששות), אלא כעת הבנתי שמממש מסוכן להקשר לקבוצה או שחקן כדורסל מסוים. היי, אמרתי לעצמי, אני צעיר וכל חיי עוד לפניי. ובכלל, למה צריך לאהוב, לאהוד או להתחייב כאשר אפשר ליהנות?!
פסקול לקטע הבא:

ואז הם באו. שורות שורות קבוצות קבוצות. את חלקם איני זוכר כלל וחלקם נבלעו בתוך עמעומי האנגאוברים. חלקם החזיקו עונות שלמות וחלקם אף לא חמישה משחקים. בכולם חשקתי לרגע, בכולם ראיתי פוטנציאל להפוך לקבוצתי לנצח. את חלקם שכנעתי בשלב כלשהו ש'זה לא הם זה אני' (סורי פטריק יואינג והניקס – באמת הייתם אחלה!). ומחלקם האחר נפרדתי כאשר הרגשתי פערים לא ניתנים לגישור (אני מסתכל עלייך סן אנטוניו 99!). ואין בי בושה על התקופה ההיא. אין ספק שבחרתי אותן יפות וצעירות. ורוח נעורים זרמה מתוך אונות ריאותיי וסימאה את עיני. רשימה חלקית נוספת: פיניקס של ברקלי 93, גולדן סטייט 94 של וובר, אורלנדו של 95 (בעיקר בשביל פני), מיאמי של הארדוויי ואולנזו מורנינג, סקרמנטו של ג'ייסון ווילאמס בעל הבלורית ב-99 (או בכינוי המאוד פוליטיקאלי קורקטי "שוקולד לבן"), דאלאס של נוביצקי ונאש, סקרמנטו של 2001-2003, טורונטו של 2005-6 (אנטוני פארקר – כן, גם לי היה רגע פרווינציאלי…) והקליפרס של בלייק גריפין ואריק גורדון ו..ו…אייי אני צריך להוריד איזה שתי אדוויל ולחבוש משקפי שמש כהים. השקיות תחת העיניים יצאו מזמן מהאפנה
והיום? אני ההוא. רוח הנעורים מזמן כבר פסחה מעליי אך המודעות ממני והלאה כאדם ששובר את כל מראות ביתו. אני ההוא שמתייחס לליג פאס כטינדר ואוכל את ההייפ לארוחת בוקר: שנה שעברה זו הייתה מינסוטה. הפסיכולוגית שלי אז טענה שאני צריך ליצור תנאים למחויבות לפני שהמחויבות תהיה מוכנה לבחור בי. אז יצרתי אותם. בחרתי עיר משוק לא גדול עם חוזים ארוכי טווח, פוטנציאל עצום ללא שלדים בארונות, עם מאמן מוכח ורציני (כשהכינוי שלך הוא הקצב אולי כדאי בכל זאת להיות זהיר) שזועק רצינות ומחויבות. הם התאימו לי כמו כפפה ליד. החברים שלי רמזו לי שפערי הדורות גדולים מידי ושקרל טאונס לא בנוי מהחומרים של האקס מן ושווגינס הוא ונילה ללא גרם אחד מהתחרותיות של מג'יק. אבל לא הקשבתי. ונכוויתי. והשנה? פאק איט! אני כבר מחליף אותם כמו גרביים ומצהיר כל שבוע למי שרק רוצה לשמוע שלונזו הוא הדבר הבא ומג'יק הוא אשף בגילוי כישרונות. לא?

https://www.cbssports.com/nba/news/magic-johnsons-old-tweets-reveal-some-pretty-questionable-player-evaluation-skills/

שבועיים לאחר מכן אני נמס ממילווקי ונשבע שהיא הדבר הבא רק כדי לראות אותם צונחים מטה. ואז פילי וג'ואל אמביד עפים לראשות צמרת ההייפ והצניחה לא מאחרת לבוא מיד לאחר מכן. ואז רודי גובר נפצע והיוטה ג'ז הופכת לווריורס עם כוכב בעל שם לא פחות כוכבי מ"טום קרוז" (דונובן מיצ'ל!) ושובה את לבי על באמת ואז רודי חוזר למגרש ויוטה למציאות.ו…ו… ואולי הגיע הזמן שבכלל אפסיק לחפש קבוצות בטינדר של הליגה ואחפש קבוצות רציניות בגיל שלי? המלצות?

John

כותב כשזה בוער בעצמותיי או כשעונת הדראפט בעיצומה

לפוסט הזה יש 79 תגובות

  4. אשך טמיר המקורי

    12 דצמ 2017 06:18:21

    נפלא ממש, תודה רבה.

    יש קבוצה אחת לקשר רציני בליגה, וזאת הספרס.
    לא הכי יפה, לא פרגית צעירה, אבל מילף שמזדקנת בחן, נאמנה ואינטיליגנטית שאתה יכול להפליץ לידה, לגדל כרס והיא עדיין תהיה שם לצידך משום שהיא לא בקטע של מראה חיצוני או חשבון בנק כמו האחרות…

    1. john

      12 דצמ 2017 08:20:52

      הספרס תיקח אותי לראות סרטים צרפתיים בלי תרגום ותתנשא עליי כל פעם כשאתבלבל ואקרא לברין פורבס בראיין פורבס.

  5. אפלטון

    12 דצמ 2017 06:29:08

    אוי זה ענק. אחד הטובים.
    בתור מונוגומיסט אבסולוטי כואב לי הלב בשבילך, אבל מצד שני לפחות אתה יכול לשמור על עניין כל הזמן. כשאתה מזפזפ לך בין הייפ לאכזבה, אנחנו תקועים בתקופות הארוכות של שממה ושיממון, שהקבוצה מסתובבת לה בין מקום 9 ל 10 ואין כבר על מה לדבר. רק מהנהן מדי פעם אל כתבות בעיתון, משחק אותה נרדם כשהיא רוצה לשחק ומתחיל להישבר לך מכל הענין.
    אבל אז פתאום, היא עושה מייקאובר, שמה איזה חוטיני או מגדלת זקן, והעניין חוזר, וזה הכי טוב בעולם כי הייתם ביחד כל השנים, ואתה מרגיש שוב צעיר, ומתרגש מכל דייט ומתלהב מכל דאנק.
    אז בסוף, כן. הכי טוב שיש את האחת. ואף פעם לא מאוחר למצוא.

  6. גיא הרשע

    12 דצמ 2017 08:19:57

    תודה, ג'ון. נהדר.
    לא אני האדם הראוי להמליץ על בחירה (אני לא מאחל לאף אחד 0 אליפויות ב-30+ שנה…),
    אבל אני כן יכול לומר –
    רק לא הסאנס!
    זה משאיר לך רק 29 אפשרויות…

    1. אשך טמיר המקורי

      12 דצמ 2017 09:27:01

      אני זוכר את אריק הניג בתור "זה שהביא את השידורים החיים לארץ". הוא היה שם או שאני מתבלבל עם ספורט 5 בתחילתו?

        1. ג'ק סיקמה

          12 דצמ 2017 17:43:39

          את השידורים במידל-איסט ראינו עוד בשנות השמונים….הרבה לפני שהיה ערוץ 2.
          זאת הפריבילגיה של תושבי הצפון שקלטו את התחנה מלבנון ששודרה לחיילים האמריקאים.
          אלו השנים הגדולות של הלייקרס נגד הסלטיקס.
          מג'יק נגד לארי בירד.

  8. Dani din

    12 דצמ 2017 09:42:00

    אפשר להציע את האפשרות הכי ברורה? גולדן סטיט – יפה, חכמה , עשירה , נחמדה, מוצלחת, בלונדינית עם שדיים גדולים.

    לאהוב אותם (גם אם זה לתקופה קצרה) ישאיר לך שנים של זכרונות טובים. ועכשיו במבצע, כדורסל טוב + פרובינציאליות חינם.

    1. john

      12 דצמ 2017 11:25:51

      גולדן סטייט היא יותר הפורנו כדורסל שלי. היא לא בליגה שלי ולא מושגת והדברים שהיא כושה לא מתורגמים למציאות. לגבי הזוית הפרובנציאלית אני אמחא כפיים מרחוק…

  9. יניב

    12 דצמ 2017 09:46:14

    מעולה,ג'ון. אצלי למרבה האבסורד דווקא מנחם הוא זה שגרם לי לבחור בלייקרס.התיאורים שלו בעיתון על הקסם שיש במג'יק,על הסוכריות שהוא מחלק,הייתי עף בדימיון ואז בפעם הראשונה שראיתי אותו בערוץ המיתולוגי של המזרח התיכון,הבנתי שכל מה שמנחם תיאר היה פשוט אמת לאמיתה ומאז אני שם

  11. אסף

    12 דצמ 2017 10:43:33

    פוסט מעולה וכתוב נפלא… אני נתקעתי עם הלייקרס עד היום בעקבות גמר 91 ,הייתי בן 8 ואחי הגדול הושיב אותי לראות את הסדרה הזו ,לא זוכר כבר מאיזו סיבה.. ומשם נשארתי אתם. השחקן הראשון שממש הערצתי אגב היה ניק ואן אקסל…התחברתי לשכונתיות במשחק.
    "אבות NBA ידועים בנדיבותם לעשות משמרות לילה בהאכלת תינוקות. נשות NBA יודעות לא ללדת בקיץ". כל כך נכון ,הסיבה העיקרית שבגללה ראיתי את הפלייאופים של 2013 ושל 2016 במלואם כמו שלא ראיתי אחרים מעולם… (אשך ונציגי ה-ללל באתר אני מתנצל שבשני המקרים לברון יצא עם טבעת- עוד אסומן כמנחוס הרשמי בטעות)

    1. john

      12 דצמ 2017 11:10:56

      עבד לי בפעמיים הראשונות. בתי השלישית נולדה בתחילת אוקטובר. ימים קשים… תודה לאל שזו עונת תחילת הסדרות בארה"ב…

  12. happily ever after

    12 דצמ 2017 10:59:01

    מאחל לך למצוא את האחת. הלוואי שתזכה לסיפור דומה לשלי.

    האחת שהלכה לבלי שוב והותירה אותך בוכה. לא רצית לשמוע מה היא עושה שם בחוץ. רק כדי לחזור כמה שנים אחר כך, בהפתעה, והקאמבק שלא באמת האמנת שאפשרי.

    זו קליבלנד והאליפות שלה. הסיפור היפה ביותר של ה-NBA. השיא. לא יכול להיות יותר מזה. נגד כל העולם. נגד כל הפרשנים והמומחים בעיני עצמם מצד אחד, שמתיישרים לטובת החזק.
    ונגד כל השונאים, עדר אנשים שמקדישים את חייהם רק כדי לירוק על הקבוצה שלך ועל השחקן שלך, יוצאים מדעתם בשינאה חולנית לאחת שלך, שואבים הנאה מעוותת מכישלון במקום למצוא אהבה.

    ואז מתחילה האגדה.

    משחק מס' 5 העצום, ה-41 של קיירי וה-41 של לברון.

    משחק מס' 6 המדהים, מהרגע שהקהל שר את ההמנון, בלי מוזיקה, עד למלט-דאון של ההיא שכולם נשבעו בשמה, ועוד 41 של לברון.

    ומשחק מס' 7, הגדול מכולם, טריפל-דאבל ללברון וסל הנצחון של קיירי. הסל הגדול בתולדות ה-NBA. הנצחון הגדול בתולדות ה-NBA.

    הסדרה בה הקבוצה שלך עושה את הבלתי ייאמן בכל מובן, נגד כו-לם.
    הסדרה בה השחקן שלך רושם הובלה בכל אחד ואחד מהפרמטרים, ומכל שחקני שתי הקבוצות ביחד: נקודות, ריבאונד, אסיסט, חסימות, חטיפות.
    זה לא קורה במשחק אחד בליגה. קל וחומר לא בסדרה שלמה. ובטח לא בסדרת הגמר עצמה, עם הגב לקיר 3-1. תצוגת הכדורסל הטובה בהיסטוריה.

    זו החוויה האולטימטיבית. היא היתה שווה הכל, את מה שקרה קודם, ומה שיבוא אחר כך. כי זה יישאר שלנו לנצח. ועכשיו אפשר להביט על הכל בשלווה. באושר ועושר עד סוף ימיהם.

    מכל הלב, מאחל לך משהו דומה.

    3. דוד

      12 דצמ 2017 14:40:05

      אחרי שנשארתי ער בשביל כל משחק בסדרה, דווקא במשחק 7 החלטתי לישון ולקום ברבע הרביעי. ראיתי את הסל של קיירי ואת הדמעות של לברון.
      המחשבה שחלפה בראשי באותם רגעים היתה "דבר כזה בחיים לא ראיתי ובחיים לא אראה יותר. עכשיו אני יכול למות בשקט..". (ואני בן 27). נראה לי ששבוע שלם אח"כ עוד הסתובבתי עם פרצוף מוכה הלם.

  13. גוגליוטה

    12 דצמ 2017 11:05:39

    כתבה מעולה. כל כך מזדהה עם הכתוב. מה גםשכל הקבוצות שציינת אלו קבוצות שתמיד אהבתי. הייתי מוסיף גם את פורטלנד הגדולה של סוף השמונים ותחילת התשעים ושארלוט הורנטס עם מורנינג האליל ולארי ג'ונסון.
    מדהים איזו השפעה הייתה למשחק מחשב סלטיקס נגד לייקרס על ילדים ונערים צעירים בארץ על הנבא. מומי, יש סיכוי שאתה מפסיד לי בזה.
    המשחק מחשב הזה, ערוץ המזה"ת והכתבות והספרים של מנחם לס, כולם גרמו לרבים מאיתנו להידבק בחיידק.
    כמה שהיום זה יותר קל 🙂 עם הליג פאס, הופס ונבא2k. הילדים של היום מפונקים 🙂

    1. john

      12 דצמ 2017 11:14:35

      הייתי דופק עם מקדניאל הטבעות 360 מהעונשין. מדי פעם גם תוקע 8 שלשות עם דייל אליס (מסכן נולד בעשור הלא נכון…).

      לגבי שארלוט גם אותם מאוד אהבתי ב93. הם היו סטוץ בעיקר לקראת הפלייאוף. גם כשגלן רייס הגיע אהבתי אותו. לגבי פורטלנד היה משהו מרגיז בהם שעד היום אני לא מבין מהו. היה להם הכל לא היה חסר להם כלום כדי להיות מעצמה והם פשוט לא הגיעו.

  14. ינון יבור

    12 דצמ 2017 11:35:06

    נפלא. תודה. עוד זכור לי בצבעים חיים המשחק הנפלא ההוא והשלשה הנהדרת של סם פרקינס. אז עוד חשבתי שזה סימן לקראת ניצחון בסידרה. ג'ורדן, כרגיל, גרם לי להתבדות

  15. amitlahev

    12 דצמ 2017 11:46:24

    וואוו איזה פוסט מעולה!
    גם אני לא מצאתי את האחת. הכי קרובה הייתה סקרמנטו של בוגי (השחקן האהוב עלי ב-NBA), גיי, רונדו ואיזה אחד: עמרי כספי. התקפה נהדרת, הגנה מחוררת, תחתית המערב. היי, אבל למי אכפת?

  16. פאקו

    12 דצמ 2017 11:48:22

    נהדר ג'ון! תכתוב יותר.
    מנסיוני, בגילנו המתקדם אין הרבה טעם לבחור את האחת. מה שנצרב בגילאים המוקדמים זה מה שנשאר (הי חולוניה), ומה שמת כבר לא יכול למות שוב. הרבה יותר קל ופשוט לתחזק שנאות ספורטיביות. עובד טוב מאד במקרה שלי.

  17. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

    12 דצמ 2017 12:00:07

    יופי של טור ג'וני.
    זוכר היטב את הגמר של שיקגו מול הלייקרס. כבר אז סימפטתי את הלייקרס בזכות היותם יותר זקנים ויותר פצועים, אם כי איחלתי לאליפות ראשונה של ג'ורדן כמובן.
    אני מציע לך את המודל שלי – אהבת אמת ניצחית יחד עם התפרפרויות קטנות מהצד. במקביל ליוסטון אני אוהד סינדרלות כאלה פה ושם. תמיד יש לי אהדה מהצד המזרחי שלא מתחרה ביוסטון. לדוגמא קליבלנד של האליפות הקסומה (תגובה 12).

    נ.ב. כן, ידעתי שב"ש וסיאטל הן ערים תאומות.

    1. john

      12 דצמ 2017 12:24:17

      הגמר ההוא עיצבן כי מג'יק נראה בו כל כך אנושי פתאום. זה היה יכול להיות הרגע שלו ללא הצל של קארים. בזיכרון שלי זכרתי שוורת'י נפצע מוקדם בסדרה. מסתבר שזה קרה רק במשחק מספר 4. בכל מקרה הבולס לא נתנו יותר מדי תצוגות התקפה בסדרה הזו אבל ההגנה שלהם חנקה את הלייקרס הקצרים.

      לגבי המודל שלך… מי יודע. אולי פילי עוד רלוונטית כשפולץ יחזור. ברט בראון נעל אותו במרטפי פילי ומראה לו סרטוני כדורסל כל היום למרות שהוא עכשו בריא. על סימונס זה עבד. סטוצים בכל מקרה יהיו. תיאודוסיץ חזר לקליפרס…

      לגבי סיאטל פעם גרתי מול פארק סיאטל בב"ש והיה שם שלט שהכריז על כך… אחרת כנראה שהייתי יורד לקברי מבלי לדעת עובדה חשובה זו.

      1. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

        12 דצמ 2017 14:20:09

        ככה לי נודע על זה, ראיתי את השלט בפארק סיאטל.
        יש לי פרופסור קולגה מאו"נ וושינגטון בסיאטל, כתבתי לו על כך בפליאה והוא השיב לי שהוא כבר ידע על זה . . .

        2. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

          12 דצמ 2017 16:09:33

          ישנה פעילות מינימלית ביני לבינו (יותר נכון, היתה).
          אבל הוא שמע על זה בדרך אחרת, לא יודע איך . . .

          1. אפלטון

            12 דצמ 2017 16:13:54

            האמת שאני שמעתי את האנקדוטה הזו דווקא בביקור שלי בסיאטל השנה. זה כנראה רץ בקהילה היהודית/ישראלית שם. האירוניה עובד

  18. א.ב

    12 דצמ 2017 12:23:12

    לך על בוסטון.
    הם עוד לא שם, אז זה לא כמו ללכת עם גולדן סטייט, יהיה לך תהליך ושחקנים צעירים ללוות מתחילת הקריירה ואולי עד סופה.
    יש מסורת, זה מבטיח שגם אם יהיו שנים למטה, לא תתקע שם.
    יש מאמן שיכול להיות הפופוביץ' הבא, במובן של 20 שנה בקבוצה.
    קצת חסר ברק, תצטרך להיות מעט ספרסי בתפיסה פה, אבל קיירי כנראה ייתן לך פה כמה שנים של פנטזיה.
    ותוכל לריב עם אוהדי לייקרס. בעיני פלוס גדול.

    אישית אני נטול קבוצה (בסביבות 25 שנים של מעקב אחר הליגה), בינתיים לא מרגיש צורך להשתקע…

    1. john

      12 דצמ 2017 12:33:00

      יש פה יותר רווקים ממה שזכרתי…
      בוסטון היא רעיון. היא חכמה אקדמאית ואחראית מאוד מבחינה פיננסית. אבל היא קצת קרה מבחינתי. היא שומרת על הגזרה ואוכלת חסה אבל אם אי פעם אמצא עצמי על מטת אשפוז היא תזרוק אותי בשביל מודל טוב יותר. אין בה גן של נאמנות. אני אשמח להיות ידיד שלה ולהיפגש במועדון ספרים לדסקס את החדש של ברדלי קנט סטיבנס "מתוך רגל שבורה צומחת ישועה". או לשבת איתם בערב הקראת שירי המשורר ק. ארווינג הידוע בשירו "עדשות עגולות בעולם שטוח".

      2. א.ב

        12 דצמ 2017 17:01:38

        קצת קשה אז נשברים? אז מה אם היא דרשה ממך שתתאמץ קצת, שתבליג? אתה מחפש פה זוגיות לטווח ארוך לא? לך על זו שתאתגר אותך ותהפוך אותך לגרסה טובה יותר של עצמך, לא זו שתגיד לך בוא נחכה ונראה מה יהיה, זה תהליך… או בוא נביא עוד ילד ואז הכל יסתדר… אתה רוצה את זאת שכל הזמן עובדת קשה ולא מתפתה לקיצורי דרך…

  19. Ljos

    12 דצמ 2017 13:23:51

    אתה קופץ קדימה. כן, יש כאלה שמצאו את אהבת חייהם בין ספסלי הלימודים, הם היו מלכי ומלכות הפרום וכולם ידעו שהם יהיו לנצח. ואז תקפוץ עשור-שניים-שלושה קדימה ובין הצרחות והריבים הם עדיין מדי פעם מוצאים זמן להסתכל אחד על השני (וכנראה שהם פשוט מתבאסים שבן/בת הזוג כבר לא מה שהם היו פעם או מה שיכלו להיות, והייתי מתגרש/ת ממך אם רק היה לי אומץ. או שבעצם יש שם עדיין אהבה ואני סתם חמור ממורמר).
    אבל חלקנו זכינו לטעום הרבה קבוצות. אבל גם זה צריך לדעת איך. טינדר/ליג פאס נותן לנו את היכולת לקפוץ מדירה לאולם בלי שום מחשבה. הבעיה היא שאתה קופץ על כל קבוצה שקורצת לך, בהתה בטעות לכיוונך או אמרה לך פעם משהו אבל לא ממש הקשבת (בטח משהו כמו "תעזוב אותי כבר. אבא שלי הוא קצב ויש לו סכין גדולה שהוא אוהב להשתמש בה נגד צעירים כמוך"). תנצל את ההזדמנות שניתנה לך כדי להבין בדיוק מה אתה אוהב ומחפש בקבוצה.
    וגם אם לא תמצא, תזכור שגם סטוץ הוא פעולה כיפית משותפת של שני (או יותר) אנשים. אין צורך לקוות שכל פגישה כזו תהיה סקס משנה חיים ולנסות שכל מאורע כזה יהיה אירוע שהקבוצה תזכור לנצח.

    2. אסף

      12 דצמ 2017 15:48:01

      חייב להגיד שמעולם לא חשבתי על ההקשר בין טינדר לליג פאס…
      דימוי והקשר מאוד מעניין Ljos (בלי טיפת ציניות) . למרות שמתוקף היותי נשוי לפני הטינדר לא היתנסתי שם מעולם ואני פחות מכיר אישית…
      ליג פאס לעומת זה חזק בטופ אצלי בדירוג ההמצאות המוצלחות של האנושות .

      1. Ljos

        12 דצמ 2017 16:21:23

        תודה.
        הייתי אומר ששתיהן המצאות מוצלחות, בתנאי שקוראים את תנאי השימוש ויודעים איך לנצל אותן. כל עוד אתה לא מנסה להפוך את זה לרדזון (ממה ששמעתי. לא התנסיתי הפוטבול בעצמי).

  20. האווי לאסוף

    12 דצמ 2017 13:31:44

    ג'ון, לא שזו הפתעה גדולה, אבל הטור נהדר.
    כמי שגדל באותן שנים כמוך, הסיפור הזה נשמע מעט כמו הביוגרפיה שלי. מבלי לראות בכלל, בחרתי בעקבות מנחם את הבוסטון ולארי, אבל זה לא שממש הייתי אוהד שרוף. בכל פעם אני מתלהב מקבוצות חדשות, אבל העוגן נשאר בעיר השעועית, גם בשנים שכל מה שנשאר היה הריח של השעועית לאחר האכילה

  21. kush

    12 דצמ 2017 13:35:36

    הייתי לפני כמה שנים במשחק של הקליפרס נגד יוטה (עונת הרוקי של גריפין). אמרתי לעצמי, אם הקליפרס מנצחים, אני הופך לאוהד שלהם. תנחשו מה? הם הפסידו.

    1. john

      12 דצמ 2017 13:55:11

      God please give me a sign
      אצל הקליפרס הסימן היה צריך להיות הפוך. יש לי פנטזיה שבאלמר יקח את הקליפרס לעיר של מייקרוסופט ויקים מחדש את הסוניקס. דוראנט יחזור לכמה עונות של נוסטלגיה וריי אלן יאמן יחד עם ג'מאל קרופורד (האא.. איזה סגירת מעגל?)

      1. אסף

        12 דצמ 2017 15:50:14

        הרבה המליצו פה על הספרס עבורך , אני אומר שתיקח את זה צעד קדימה אל האחות החורגת ,הפחות פופולארית וגם כנראה פחות יפה…
        בקיצור לך על ממפיס.

  22. חגי

    12 דצמ 2017 14:19:38

    יונתן, כתבה נהדרת! מצחיקה, יצירתית,אמיתית ונוסטלגית.
    נהניתי מאוד, מזדהה איתך אך הסיפור שלי הוא קצת שונה, יותר על התאלמנות וחוסר הצלחה למצוא את פרק ב' (האישה שלי הייתה שיקגו משנות ה-80 ועד הפרישה השנייה של ג'ורדן).

  26. יונתן .S.

    12 דצמ 2017 17:56:39

    נהניתי מכל מילה.

    אני יכול להגיד לך שהיום יש כל כך הרבה אופציות…

    # יש את הדוגמנית שכמו שאמרת, מעל הליגה שלנו (ווריורס)
    # יש את זו שכל החברים שלך ישנאו, אבל רק אתה יודע מה עברתם ביחד וכמה היא מדהימה כשמכירים אותה לעומק (קאבס)
    # יש את הקרירה הצעירה שדואגת והאינטיליגנטית שאמרת שיהיה לך פחות נעים איתה כי היא דואגת לגזרה שלה היום יותר משמירה על נאמנות וטיפוח הקשר (בוסטון)
    # יש בדומה לה, אך גם שונה מאוד ממנה, את הבחורה המנוסה, "המילפית", שכל שנה שעוברת אתה בטוח שתראה יותר גרוע, אך השנים רק מחמיאות לה (ספרס)
    # ואם לא המילפית שכולם ניסו לשדך לך כאן, יש דווקא בהמשך הרחוב שלה את הבחורה החדשה-ישנה שתמיד נראית טוב כשהיא דואגת לנראות שלה וממש לאחרונה היא השתדרגה עם כמה חודשים מוצלחים של טיפוח אישי (יוסטון)
    # יש את התלמידה הזרה מחו"ל שהמון חושקים בה, אבל חוששים מהתרבות השונה שלה והעובדה שהיא ממש מעצבנת עם התשוקה שלה למדינה שהגיעה ממנה (טורונטו)
    # יש את הבחורה הרעה (DC)
    # ואת הבחורה שפעם הייתה רעה והיום היא רק מנסה להיות כזאת ולא באמת מצליחה (דטרויט)
    # יש "פרגיות" צעירות – אחת אתלטית אבל קצת פחות מושכת שמגיעה מאזור נידח (מילווקי) ואחת שהיא יפה יותר, אבל יש לה כל מיני פציעות ואלרגיות מוזרות אז לצאת איתה דורש מרשמים צמודים לכיס (פילי)
    # יש את זאת שהמון מתאהבים בה רק כדי לגלות שהיא שוברת לבבות בתור הכנסה (ניקס)
    # ויש את אחותה היותר מכוערת שדווקא לאחרונה מצליחה להראות יותר טוב אחרי כמה שינויים קטנים לאורך הזמן (נטס)
    # יש את זאת ש-"כולם היו איתה" (לייקרס)
    # ויש גם לה אחות מכוערת יותר. לא אבל ברצינות – היא באמת מכוערת…אומרים שרובצת עליה קללה ועדיף שלא תתקרב, אבל אני פשוט חושב שעדיף לה לצאת מהאור זרקורים של אחותה וללכת לעיר אחרת (כמו שאמרת – סיאטל פנויה וזה לא שיש לה שם שעדיף לשמר בעיר אחרת, אז זאת הזדמנות מצויינת למייקאובר) (קליפרס)

    וחוץ מהן?
    # יש את הכפרית שהתכונה היחידה שלה בערך זאת נאמנות וחלום על בית וגינה צהובה מתירס (אינדי)
    # יש את החתיכה העבריינית מהדרום שגדלה בשכונות הבעייתיות ובנתה את עצמה מאפס (מיאמי)
    # וזאת שגרה לידה והיא נראית מאוד לא מחוברת למציאות. כנראה שהיא עדיין לא התגברה על האקס שלה שעזב אותה בשביל זאת ש-"כולם היו איתה" (מג'יק)
    # יש את הצעירה הלא רצינית שרק אבא שלה מטיף לה על חינוך, אבל היא מהדור שלא מקשיב ולכן ההתנהלות שלו רק מחמירה את המצב (מינסוטה)
    # יש את הבחורה מהמושב בדרום שהחליטה להראות לאקס שלה מה הוא פספס ולכן עשתה הגדלת חזה, אבל כרגע זה עדיין לא נראהטוב ולא ברור אם יהיה שלב מוצלח מכל זה (OKC)

    ויש גם אופציות פחות נחמדות, אם אתה מחפש טרף קל יותר שלא יהיה עם הרבה תחרות מלבדך:
    # יש את מלכת הכיתה שפעם לפני 20 שנה לא ספרה אף אחד ממטר והיום לא בטוח שהיא מצליחה לראות קדימה מטר, כי לא ברור אם היא מזהה את ההדרדרות שלה Cause she's ugly as hell (שיקגו)
    # יש גם את המתוסבכת קשה עם הסכיזופרניה (קינגס)
    # יש את המרדנית שהולכת נגד הזרם (ניו אורלינס)
    # את זאת שזרקה את חבר שלה לא מזמן וכדאי כרגע להזהר ממנה (ממפיס)
    # יש את הבחורה עם המשפחה מאמצע דום מקום במדבר שכרגע משפיע על יכולת החשיבה של חלקם (פיניקס)
    # יש את זאת שממשיכה להתעקש שהיא עדיין יפה (דאלאס)
    # או את הבחורה מהצפון שנראית טוב רק מאחורה (פורטלנד)
    # או אחת דומה לה מאזור הררי בשום מקום שהיא יפה בעיקר מקדימה, אבל באופן כללי גם מרשימה, רק בהצלחה עם הדייטים על ההרים שכוכי האל. מזהיר אותך שהיא גם אתלטית והיא רצה מהר, אז לא בטוח שתעמוד בקצב (דנבר)
    # יש אחת נוספת שאני מכיר שהיא אחת חמודה ממושב קטן והיא עושה רושם שהיא ממש האחת. נאמנה, פנים מתוקות. ואז אתה מגלה שאתה לא הגבר היחיד בדירה…כן…פרו פוליגמיה (יוטה)

    וחוץ מהן? אני מכיר איזה אחת שלא נראה לי שתרצה לצאת איתה האמת…היא תמיד אומרת שהיא תשתפר והיא אף פעם לא עושה את זה (שארלוט) ועוד אחת שפעם חשבת שהיא יפה, אבל היום אפילו אבא שלה יפה ממנה (אטלנטה ואבא בודנהולצר).

    אז אם אתה לא יודע לבחור ואתה גם לא רוצה יותר לקפוץ ביניהן, תמיד אפשר לטעון שאתה אלמן ואיבדת את בת זוגך (סיאטל, בולטימור…יש מספיק שמות לזרוק כאן).

  27. יאיר

    12 דצמ 2017 18:33:22

    מעולה ג'ון!

    אני כמובן מציע שתעשה כמוני. תתחתן עם קבוצה בלי ביטחון עצמי ותעשה קבוצות אחרות מהצד כל הזמן. בספורט לא צריך להיות מונוגמי זה דופק את ההנאה.

  29. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    12 דצמ 2017 18:59:51

    פוסט נפלא ומרגש.
    האהבה הראשונה שלי הייתה הסלטיקס, בעקבות הכתבות של מנחם על הציפור, ואחרי שפרש (סוף התיכון) ניתק הקשר, ולקח כמה שנים עד שטימי, שנראה היה כילד קטן ליד שאקיל, ופרצופו הנעים היה ניגוד מוחלט לשחצן הקטן לבית בריאנט, משך את ליבי אל הספרס שם נותרתי מאז.

    בחורות נוספות עליהן הצצתי כשעברו ברחוב – יוטה של ג'ון מאלון (אתה קרוי על שמו, נכון?), פורטלנד של סאבוניס הענק, סקרמנטו האדירה של ראשית המילניום, בוסטון אהבת נעורי ב2008, אוקלהומה היפה של 2012, ממפיס אשת החיל, ויפי הבלורית והתואר מאוקלנד. בהסתכלות על הרשימה הזו נראה שאני מעדיף נשים מערביות…

    המון תודה ג'ון

  32. סולי

    14 דצמ 2017 18:37:34

    מכיר תבעיה….
    אני חושב ברצינות על דנבר, מזמין אותך להצטרף – לא קבוצה מצליחה שניתפס כאוהדי הצלחות, אבל נראית כמו קבוצה עם עתיד שכייף לראות עם ים פוטניציאל, ונראה לי שתור הזהב שלה יגיע בקרוב..
    וגם אם לא – לפחות נוכל להיות מ"האוהדים המושבעים", אפילו פה לא ראיתי אוהדי דנבר.

    אהה – ויוקיץ' כמובן!!

    (סימפטיה גדולה יש לי לדאלאס/דטרויט..)

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט