פתאום הגיע לנו סוף מרץ, פתאום נשארו 10 משחקים לעונה הרגילה והניחוח המהפנט של הפלייאוף מתחיל להגיע לנחיריים. פתאום כל השאלות ששאלנו במהלך העונה, כל הסיפורים שנבנו כל השנה יקבלו את התשובה שאנחנו כל כך מחכים לה. אבל רגע לפני שנגלה האם יש מישהי שיכולה להתמודד מול מיאמי בסדרה והאם הלייקרס באמת ייכנסו לפלייאוף בסוף או שדאלאס תבצע קאמבק מרשים, נותר לנו זמן לדבר על עוד כמה אירועים משמעותיים בעונה הרגילה, כי אנחנו רק בסוף מרץ, לא בסוף אפריל.

להתראות רצף, שלום טבעת – אי אפשר לא להתייחס לרצף המופלא של מיאמי, שבו היא ביססה את העליונות שלה על שאר היריבות לתואר. ב-27 המשחקים שקדמו להפסד לבולס מיאמי הוכיחה שהיא נשק תלת-ראשי, שמסוגל להתמודד עם כל סגנון משחק, עם כל פיגור אפשרי ועם כל ערב משוגע של היריבות שלה. מיאמי כרגע היא הקיר בבוחן מסלול שהחייל השמן של הטירונות בחיים לא יצליח לעבור, אלא רק אם יפתח קצת שרירים. שיקאגו הראתה הרבה שרירים בניצחון על מיאמי. השרירים האלו קצת הוציאו את ההיט משיווי משקל ונתנו לכולם הזדמנות להפוך את לברון לבכיין שוב בעקבות ההתבטאות שלו אחרי המשחק, אבל ההפסד הזה רק גרם לכולם להבין כמה קשה לנצח את מיאמי.

גדולים על הליגה. ווייד ולברון

אריק ספולסטרה התקדם מאוד מעמדת "המאמן שהיה במקום הנכון" לפני שנתיים לאחד המאמנים הטובים בליגה כיום, ולכן אני מאמין שהוא יצליח למצוא את הדרך של הקבוצה שלו להתמודד גם עם אגרסיביות של היריבות, כמו שראינו מהבולס או מאינדיאנה בשני המשחקים הראשונים ביניהם העונה. מחר בלילה יהיה קצת פחות אגרסיביות, אבל נקבל הזדמנות לראות את מיאמי מול הקבוצה הטובה במערב, במאבק שמאוד יכול להיות שישוחזר בסוף יוני בגמר ה-NBA. קשה לי להאמין שנלמד המון מהמשחק הזה כי גרג פופוביץ' אוהב לשמור את הקלפים קרוב לחזה, אבל מפגש בין המקום הראשון בליגה למקום השני לא מפספסים.

טוב, זה כבר לא מצחיק – אם נסתכל לרגע על הקבוצה שעצרה את הרצף של ההיט, קשה שלא לתהות מה היה קורה אם דרק רוז לא היה נפצע. האם שיקאגו הייתה פייבוריטית מול מיאמי ולא אנדרדוג מובהק? האם די-רוז היה יכול למנוע מלברון תואר MVP רביעי ב-5 עונות? בעוד השאלות האלו יישארו ללא תשובה, אנחנו מסמנים כבר למעלה מ-11 חודשים ללא ה-MVP לשעבר, וזה כבר מתחיל להסתמן כמשהו מדאיג. למי שזקוק לתקציר הפרקים הקודמים-רוז קיבל אישור מהרופאים לשחק, אבל אמר שרק ברגע שיהיה 110% מוכן מנטלית יחזור למגרשים.

תחזור תחזור. די-רוז

עם זאת, רוז חייב להבין שלחזרה שלו יש השפעה מכרעת על עתיד הקבוצה. חזרה של רוז תחזיר את שיקאגו למעמד של קבוצה אטרקטיבית שוטרנים שחפצים בטבעת משתוקקים להגיע אליה במחיר מינימום. זהו מעמד ששיקאגו חייבת מכיוון שאין לה שקל פנוי מתחת לתקרת השכר. בנוסף, נייט רובינסון, שהיה יכול להיות מועמד לשחקן השישי של העונה בעולם ללא ג'ארט ג'ק, ג'מאל קרופורד וג'יי.אר. סמית', מסיים חוזה, ואין כמו שובו של הסופרסטאר כדי לגרום לשחקן בעונת חוזה לחתום לעוד עונה.

נאמר כבר הכל על הקאמבק המצופה של רוז, וחלון ההזדמנויות שלו באמת לחזור ולעשות שינוי מקצועי על הפרקט הולך וקטן עם כל יום שעובר, אבל חלון ההזדמנויות שלו לעשות שינוי תפיסתי באיך הצופה הממוצע של ה-NBA תופס את שיקאגו נשאר בעינו, ולטעמי, הוא צריך לנצל אותו כדי לשמור על הסיכוי של שיקאגו להדביק את מיאמי בשנים הקרובות.

ג'ון מטפס על קירות – ג'ון וול נתן את אחד החודשים הכי טובים בקריירה שלו בחודש מרץ עם מספרי אול-סטאר של 22.4 נק' ב-48% מהשדה, 7.9 אס' ו-4.8 ריב' בתוספת 1.9 חטיפות לערב. השיא הגיע כמובן בהתפוצצות על ממפיס עם 47 נק', 8 אס', 7 ריב' וחסימה אימתנית אחת. מעבר לכל המספרים האישיים, הנתון המעניין ביותר הוא מאז שוול חזר מהפציעה שלו בינואר לוויזארדס יש רקורד של 18-21 (53.8% הצלחה, שווה ערך למקום השביעי במזרח).

מתחיל להיראות כמו כוכב. ג'ון וול

החזרה המוצלחת של וול למגרשים היא התגשמות כל הפנטזיות של מי שקשור לוויזארדס העונה. אחרי פתיחת העונה המזעזעת, הפציעות של שחקני החמישייה והיכולת הירודה של שחקנים בעלי ציפיות בתחילת העונה (כן, טרבור אריזה, אני מדבר אליך) וול היה האור הקטן בקצה המנהרה, והאור הקטן הזה הצליח להפוך לאור בגודל סבבה שביחד עם בראדלי ביל המבטיח (13.9 נק', 3.8 ריב', 2.4 אס') הופך את העתיד של בוויזארדס לטיפ טיפה יותר מעניין.

בעונה הבאה לוול כבר לא יהיו תירוצים של פציעות, קיר רוקיז וכד'. בעונה הבאה ההשוואות לדרק רוז צריכות להתבסס לא רק על המכללה שלהם ועל הנטייה להיפצע, אלא על היכולת להוביל קבוצה לפלייאוף ועל השיפור בקליעה מבחוץ (וול קולע העונה ב-31% מהשלוש והוא זורק פחות משלשה למשחק). בעונה הבאה ג'ון וול צריך לקחת את המומנטום מהחודש האחרון ולהפוך לפרנצ'ייז פלייר שוושינגטון קיוותה שהוא יהפוך אליו כשבחרה אותו במקום ה-1 בדראפט 2010.

ועוד כמה דברים קטנים – המאבק על המקום ה-3 במערב מעולם לא היה איכותי ומרתק יותר, הניקס מתחילים להיראות יותר ויותר כמו הקבוצה מתחילת העונה עם 7 ניצחנות רצופים ומשטרת קליבלנד הפסיקה לחפש את הנעדר עומרי כספי בעקבות חוסר עניין הציבור.