1. פרשת הכדורגל בשבת:

מתן כתב על כך כמה דברים מעניינים אך בשל יום כיפור לא יכולתי להתייחס לכך בזמן אמת. הייתי רוצה לומר כמה דברים חשובים למחשבה ולאיזון. תחילה, בתור אדם שומר שבת אני רוצה להבהיר שברמת העיקרון אני נגד כפייה דתית. לא הייתי מעוניין לכפות על אף אחד את אורחות חייו בתוך ביתו.

הייתי כמובן שמח אם כולם היו שומרים שבת מהסיבה הפשוטה שאני בשמירת השבת ואלמלא הייתי מאמין בכך לא הייתי שומר שבת בעצמי, אך בד בבד אינני מאמין שמישהו אחר כל שהוא יאמין בערך שמירת השבת אם אני אכריח אותו ולכן באופן עקרוני אני נגד כל כפייה בנושא זה.

אך כל האמור כאן מתייחס למרחב הפרטי של האדם:

(זה לא נושא דיוננו כאן אך אציין שבמרחב הציבורי הסיפור מורכב יותר מכמה סיבות ועדיין אני בדעה שצריך למעט כמה שניתן בכפייה). לאחר שאמרתי את כל זה אבקש להביא לתשומת לב כי לעיתים קיימת כפייה חילונית (גם אם לא מכוונת ולא מודעת).

איני בא להתלהם ולהוכיח אף אחד או לעשות תחרות איזו כפייה יותר חזקה…אבל חשוב גם להביא את תשומת הלב לנקודה זו שלעיתים רבות כופים על אדם  משהו מהותי מהצד החילוני ולא מהצד הדתי.

אם ניקח את עניין הכדורגל בשבת אבקש להביא סיפור אישי:

בילדותי ובנעוריי הייתי כדורגלן מוכשר. באותם השנים הייתי משוכנע שהייתי יכול לשחק בליגת העל (וברמת הביטחון שהייתה לי אז האמנתי שאף אוכל לשחק בנבחרת ישראל).

כיום עם ההתבגרות איני יכול לחתום על כך שהייתי מגיע לליגת העל (אבל בשנות הנערות הייתי חותם לכם בעצימת עיניים). לדידנו ההוכחה הזו נמנעה ממני מכיוון שלא היה שייך מבחינתי לחלל את השבת.

אני מודה שלא רק בגלל חילול השבת "פרשתי" אלא גם בגלל האווירה הלא נעימה שלא עשתה חשק להתפתח ככדורגלן אך כך או כך לא סביר שהייתי יכול לשחק כדורגל עקב השבת.

הסיפור שלי הוא רק סיפור להמחשה לענ"ד יש לא מעט סיפורים שכאלו. בשנים האחרונות זה יוצא מתחום הכדורגל וממשיך לענפים אחרים.

אני זוכר שרותברט בהיותו בהפועל תל אביב נעדר ממשחק שהתקיים בערב שבת (או לפני צאת השבת) וביני לבין עצמי אני תוהה אם לא זו הסיבה או אחת הסיבות לכך שהוא ירד השנה לליגה הלאומית לקריית גת.

נקודה נוספת בהקשר זה היא היחס המפלה של התקשורת ובעיקר ערוץ הספורט (בעל זכויות השידור). ערוץ הספורט הוא בעל אינטרס מובהק לכך שהמשחקים יתקיימו וימשיכו להתקיים בשבת וזו כמובן זכותו אך יחס עם זאת נראה לי שהוא  לא נותן את האיזון הנכון בסוגיה זו.

יש מספיק שחקנים שתומכים מאד שהמשחקים יוזזו לימי חול.

לענ"ד הם לא זוכים לייצוג הולם (למרות "גילוי נאות "שערוץ הספורט טורח להציג לזכותו).

יש גם תחושה ושמעתי על כך (לא מאומת) שיש עוד הרבה שחקנים נוספים שהיו מעוניינים מאד להזיז את המשחקים משבת אלא שהם חוששים להביע את דעתם שנראית לא לגיטימית בשיח התקשורתי.

בשורה התחתונה:

אין לי פתרון קסם מה נכון ואפשרי לעשות. (בייחוד שחלק ניכר מהבעיה ואולי עיקר הבעיה היא לאו דווקא בליגת העל אלא בגילאי הנוער והילדים).

אך לדעתי ברצון טוב ובכבוד הדדי  ניתן להגיע להסדרים נכונים,מכבדים ומאוזנים.

ואגב מבחינה משפטית טהורה בית המשפט פסק בדיוק כפי שהיה צריך (ומתן כבר ארחיב נכון בכך) ומעניין שהסוגיה הזו עולה רק עכשיו לדיון משפטי.

2. פרישת ירדן ג'רבי.

ירדן ג'רבי היא אחת הספורטאיות האהובות עליי במדינה. היא עשתה קריירה לתפארת בה זכתה גם באליפות עולם (הג'ודוקא היחיד/ה בארץ שזו בתואר זה…והיו כמה) וגם במדליה אולימפית.

לצד הסופרלטיבים הרבים והמוצדקים לירדן כולל הערכה רבה על הכנות הרבה והאמת הפנימית שהובילה אותה לפרישה יש לי בכל זאת נקודת ביקורת אחת.

שהיא אולי מופנית ספציפית לירדן אך נראה לי היא ביקורת גם על כל תרבות הספורט הישראלית.

הביקורת היא על" תחושת השלמות" אותה ציינה ירדן בפרישתה. וכך היא סיפרה כי לאחר הזכייה בריו היא הרגישה שלמות.

כאוהד (כורסה)  איני מצליח להבין את תחושת השלמות הזו. להזכיר ירדן זכתה "רק" במדליית ארד אולימפית…וזה מזכיר לי את יעל ארד שכששאלו אותה על התחושות שלה לאחר ששימחה מדינה שלמה בברצלונה 92, היא אמרה משהו כמו…כולם מסביבי שמחים רק אני קצת עצובה על כך שפספסתי את הזהב.

"תחושת השלמות" הזו לא כ"כ נהירה לי. כשמייקל ג'ורדן פתאום קם ועזב הוא עשה זאת כי התחושה הזו הייתה נכונה בהחלט אחרי 3 אליפויות נ.ב.א

במקרה זה אני מתקשה לקבל תחושה זו. אני חש שהביקורת שלי יותר מאשר על ירדן היא על כל המערכת שמייצרת תחושה שמדליה אולימפית היא חזות הכל. התחושה הזו מייצרת מצד אחד לחץ בלתי נסבל על מי שמועמד למדליה ומאידך תחושת ריקנות גדולה לאחר העמידה במטרה.

את ירדן ג'רבי כולם יזכרו בזכות אותה המדליה וגם את ששון. איני בטוח כמה יזהו את לי קורזיץ למשל שזכתה לא פחות מ 4 אליפויות עולם (לאורך עשור שלם מ-2003 ועד 2013). אני חושב שהסממן להתבגרות של המערכת תהיה לדעת להתמודד גם עם הצלחות.

פעם כשקבוצה ישראלית  פתאום התעלתה ולקחה אליפות מפתיעה היא התרסקה שנה לאחר מכן  (למשל בית"ר ירושלים של 88 או בני יהודה של 91 או הפועל חיפה לאחר האליפות ההיסטורית) אח"כ באה ההתבגרות וקבוצות הצליחו להגן על התואר ולהגיע אפילו ל 3 ברצף.

כשירדן סיפרה לחברתה הטובה קלריס על כך שפרשה היא שאלה אותה מילה אחת.

למה?

כי אצל התרבות של קלריס היא שגם אחרי הפסד וגם אחרי ניצחון החיים ממשיכים.

אמר מי שאמר לפעמים יותר קשה לשמור על הפסגה מאשר להגיע אליה…ירדן מוכיחה את אמיתות המשפט  ולו במידת מה שכן לפסגה היא אף פעם לא הגיעה! (זהב אולימפי).

3. השעיית שיר צדק.

סיפור מאד עצוב שבו רב הנסתר על הגלוי.

נקודת אור אחת בסיפור הזה  מבחינתי היא הגיבוי ללא סייג שנותנת המערכת ובעיקר אלונה ברקת לבלם שיר צדק. כאמור לא הכל ידוע אך התחושה שלי לפחות שהיה כאן תום לב שעשוי לסיים חלילה קריירה.

בכדורגל לא תמיד זוכרים מה עשית אתמול  ויש מקומות שברגע שאתה לא יעיל זורקים אותך לכלבים. באופן אישי שמחתי מאד לראות את הגיבוי המוחלט של המערכת של ב"ש מגבה כאיש אחד ובלב אחד את צדק. הקרדיט כולו לברקת שבנתה כאן משהו נעים וערכי שמהווה ברומטר חשוב מאד להצלחה המקצועית של המועדון.

ולשיר צדק אני מקווה שיזכה….בצדק! פשוטו כמשמעו. למי שלא הבין שיזכה לשיר אחרי שזכה במשפט צדק!

4. השפעת משאל העם של קטלוניה על ברצלונה.

בסוף שנות ה80 בואכה 90 צמחה לה אולי נבחרת הכדורסל הטובה ביותר בהיסטוריה שלא כוללת את שחקני NBA. מדובר כמובן ביוגוסלביה אלופת אירופה 89+91 ואלופת עולם 1990.

הנבחרת הזו כללה שמות כמו פטרוביץ המנוח,קוקוץ,ראג'ה,זדובץ,דיבאץ,,פספלי,פרסוביץ,סאביץ  ועוד, אך אז מלחמת האזרחים פירקה את הנבחרת הזו. גם בכדורגל היה זה תור הזהב של נבחרת שהייתה מורכבת משמות גדולים כמו סוקר,פרוצינסקי,בובאן וסטויקוביץ. גם שם המלחמה פירקה את נבחרת הפלא הזו.

האם אותה סכנה צפויה לברצלונה במידה וקטלוניה תופרד מספרד? האם ברצלונה תשתלב בליגה הספרדית במקרה שכזה? האם תשחק בליגה אחרת (צרפתית? אנגלית?)? מה יהיה עם השחקנים במציאות שכזו? הרבה שאלות מעט תשובות.

שאלות אלו ורבות אחרות (כמו הקשר בין פוליטיקה לספורט)  יתבררו בהמשך. לתחושתי לאירועים שכאלו יש דינאמיקה לעיתים מהירה ומפתיעה כדאי לעקוב.

5. ספאחיה והמקומיים.

היו כמה מקרי עבר שדווקא המאמן הזר נתן קרדיט לשחקן הישראלי. אני זוכר למשל את ילובאץ נותן את כל הקרדיט לקטש או אפילו לקטש שפר. גם ספאחיה קידם כמה ישראלים בקדנציה הקודמת שלו (למשל שרון ששון' זוכרים?).

אמנם זה רק גביע ווינר אבל בכל זאת דרבי צמוד וספאחיה הלך עד הסוף עם זוסמן  ברבע האחרון (וסה"כ 25 דקות בהם קלע 13 נקודות  3/4 ל 3 ו 5/6 מהשדה). גם שגב שיחק מספר דקות לא מבוטל ותרם בהתאם (9 נק' ב 16 דקות). האם המאמינים היחידים בשחקן הישראלי הם המאמנים הזרים?