כשאנחנו ילדים, אנחנו משתמשים בתורת המשחקים. למשל, למשוך גבולות. בעיניי כמטפל זהו כישרון שילד אמור להיוולד איתו, יחד עם היכולת להפעיל מניפולציה. רוצה לאמור, כמה אפשר למשוך את הסלאק עד שנגמר לך הבוש ואמא הופכת לדרקון. באותו אופן אנחנו מנהלים משא ומתן בשוק על מחיר של קילו עגבניות, או בחדר הדיונים כשעל המאזניים עומדים 10 מיליון דולאר, או שבעים. למרבה המזל בשביל השחקן הממוצע חסר ההשכלה, את המשא ומתן הזה מנהל בשבילו סוכן ממולח, יותר או פחות, ובמקרה האידיאלי יש לו בקבוצה חבר בשם לברון.

במקרים קיצוניים שבהם אלוהים ממש אוהב אותך, הניקס שמו עליך עין, ואז לא משנה אם הסטאטוס הנוכחי שלך הוא פגר של כבשה בתחנת ההאכלה של הנשרים בהר צרור, או שאתה סתם שחקן סופר מגה אקסטרה בינוני, אתה תצא עם 70 מיליון. במקרה של הלברון באדי תצא עם כפליים ערכך, וכו.

מהצד השני, אנחנו רואים דוגמאות למעשי חמוריות ואהבלות שבהם מוותר שחקן על הצעה מצוינת, המקרה על שם לטרל יש לי משפחה להאכיל ספריוול, מתוך מחשבה מוטעית על ערך השוק של עצמו, ומסיים עם הרבה פחות מכפי שיכול היה לקבל במקור.

you win some, you lose some.

מצד הקבוצה כמובן מתבצעים גם כן שיקולים (לא במקרה של הניקס. אנחנו מדברים על מקרים של חשיבה רציונלית). כמה משקיעים בשחקן? כמה "שווה" שחקן? איך אנחנו מחליטים איזה גובה חוזה אנחנו מציעים לשחקן?

האמת, לפעמים נראה שמערך השיקולים מאחורי השאלות האלה כל כך סבוך ומורכב שקשה להסביר, לא כל שכן להבין.

ובכל זאת, איך מחליטים על גובה חוזה שיקבל שחקן?

למה, בהתייחס לנושא הרלוונטי שדובר עליו בהקשר של וושינגטון, שחקן כמו אוטו פורטר יוצא מחדר הGM עם עיניים מזוגגות וחוזה של תשעה מאדרפאקינג אפסים???

וכאן מתחבר לנו המילקשייק, כי אוטו פורטר הוא שחקן נחמד, אבל הוא בשום אופן לא five dollars shake, כמו שקורה לזה טרוולטה.

עכשיו כמובן בלי קשר לשום סיטואציה שבה אני מפנטז עליה, נגיד של ג'יימס דולן חנון מפוחד על ספה מול סמואל ג'קסון חמוש בכמה פסוקים משמעותיים, להט של נקמה ואקדח אימתני, רק חיבה בלתי מסותרת ובלתי מסויגת לאחת הסצינות המוצלחות בתולדות הקולנוע: