מעורב הופס ליום שני: ארה"ב אלופת קופה אמריקה / מנחם לס

מעורב הופס ליום שני: ארה"ב אלופת קופה אמריקה / מנחם לס

1. ד"ר ג'קל ומיסטר הייד

 

הגעתי הביתה מאוחר, אולי 45 דקןת אחרי שהמשחק נגד גרמניה הסתיים. החלטתי לקרוא את התגובות לפי הסדר ולא לקפוץ לסוף כדי שגם אני אהיה במתח של המשחק. משך כל המשחק  הייתי ממש מיואש ממשחק הנבחרת, ממקל, ואפילו מעמרי כספי (שהיו אפילו כאלה שהתפלאו מה הוא עושה ב-NBA).

פתאום ניצחון.  לפי הבנתי ניצחנו ר-ק בגלל שמישהו שילם לשופטים.

חמש דקות אחרי הניצחון פתאום "כל הכבוד"…"ככה צריכים לשחק"… ואפילו "משחק ענק"…

אני שמח וגאה עם השורה האחרונה, אבל היא בניגוד מחלט לשרשור התגובות עד הרגע האחרון בו הושג הניצחון.

כמוטבן שזה טבעי וכמובן שזוהי דרכה של האנושות, אבל הפעם זה היה קצת מוגזם לדעתי.

אז מה?  מהי השורה התחתונה?

יש מה להתגאות בנבחרת או לא?

2. איך, איך העיר חיפה נפלה?

היו ימים. רק להזכירכם שגם בארץ היו שטפונות. לא רק בטכסס!

 

לא האמנתי כשקראתי את שריקות הבוז וההשפלות שסבלה הנבחרת במשחקה בחיפה.

מה לעזאזל קרה עם העיר?

בשנות ה-50 חיפה היתה דוגמא לשאר הערים. עם אבא חושי ראש העיר, חיפה היתה עיר הגנים והתרבות של ישראל, למרות שהוגדרה כ-'עיר הפועלים' בגלל שאחוז נכבד מהאזרחים עבד בבתי החרושת במפרץ. ללכת לראות משחק של מכבי חיפה בקרית אליהו (אח"כ קרית אליעזר) היה תענוג. זה היה  כמו ללכת לקונצרט. התלבשת יפה, והיית מוקף בייק'ים ואירופאים מתורבתים אחרים, והישראלים ממוצא מזרחי היו הסלטה והשמנה של העיר.

כשאשר אלמני היה על המגרש הוא היה גיבורם הבלתי מעורער.

אני הייתי גאה להופיע עם חברתי – שעם השנים הפכה לאשתי, רינה ז"ל – עם חברים אחרים מקרית טבעון שבאו עם חברותיהם, וכל משחק היה הפנינג תרבותי שבסיומו הלכנו לאכול חומוס טוב בתחנת הכרמל, ובשבתות מסויימות אחרי שחסכנו קצת כסף, היינו הולכים למושבה הגרמנית לאכול סטייק רומני טוב, או יורדים לבת גלים לאכול דג טוב במסעדת דולפין, ואני – שצלצלתי למפרע ביום חמישי – הייתי זוכה למנת סרטנים נפלאה שהכינו במיוחד עבורי.

אלה היו ימים.

בהפועל חיפה שיחק צ'ייקובסקי, היוגסלבי  הגדול. במכבי חיפה שיחקו זכריה בן-צבי, ג'והני הרדי, ואז כשאלי פוקס – השחקן הקלאסי ביותר בכל תולדות ישראל – הגיע ממכבי ת"א, העיר כולה עלתה על גדותיה מגאווה ושמחה. האיצטדיון בקרית אליעזר היה מלא על גדותיו, ואם זרקת מבט לכיוון ההר ראית עשרות מכוניות חונות על רח' זייטון המוביל לסטלה מאריס, ומאות אנשים חוזים במשחק, כנראה עם משקפות, ואם תקעת מבט לצד הנגדי, ראית את מנהלי 'אגד' עם המאהבות שלהם מציצים מהחלונות של משרדיהם, מהבניין הגבוה שאמור היה להיות סגור בשבת. סיפרו לי שאחרי מאמר שכתבתי ב-1985 ל'ידיעות אחרונות' וגיליתי את הסוד של מנהלי 'אגד' והמאהבות שלהם במשחקי כדורגל, הרבה מהחלונות נסגרו.

 

מכבי חיפה 1962, זוכת הגביע. השני מימין – אלמני. לידו ג'והני הרדי. החמישי מימין – עם מבט למטה, הוא תמיד היה ביישן – אהרון אמר, לדעתי השחקן הגדול בתולדות מדינת ישראל: זינדיין זידיין בכבודו ובעצמו, כל נגיעה שלו בכדור היתה MAGIC,  לא היה כמוהו ביכולת ובקסם. הקריירה נחתכה באיבה בגלל תאונה קשה בנמל חיפה. יאללה, תגידו שאני חולה נוסטלג'יה, אבל אני לא, ואני יודע על מה אני מדבר. רק אנשים כמו אביו של מתן גילור יודעים על מה אני מדבר. יהלום מרוקאי בחיפה שהיה הסוד הכמוס ביותר בארץ.

 

מכבי חיפה של העבר היתה קבוצה קלאסית ששיחקה את הכדורגל היפה והנאה (והטוב) ביותר בליגה לעיני קהל תרבותי וקלאסי. למרבית הצער האיצטדיון היה קטן מדי לארח את נבחרת ישראל, אבל אם היה אצטדיון גדול – 25,000-30,000 לא משנה גודלו – הקהל היה מגיע מחיפה, הקריות, וכל קיבוצי ומושבי הגליל למלאו עד אפס מקום בקהל אוהד ישראל, תרבותי, ומעודד במקום להשפיל.

לפי מה שקראתי ממאמרו של מתן, והתגובות למאמר, אני מבין שחיפה הפכה לצ'חצ'חיאדה אחת גדולה עם קהל מחורבן שלא שווה שיביאו אליו את הנבחרת. לשרוק בוז ולהשפיל את הנבחרת שעל חולצתה טבוע דגל ישראל ושחקניה עושים את מה שהם יכולים ויודעים? היכן נשמע כדבר הזה? ועוד בחיפה?

יכול להיות שהנפילה ברמת האזרחיות של הקהל נפלה יחד עם נפילת הרמה של מכבי חיפה. אבל שמעתי מחברי הטוב ביותר בישראל, אלכס דלין (חולה מכבי ת"א שרוף שמסרב להסתכל אפילו בטיווי על משחקי הנבחרת בכדורסל כי 'המטומטמים' – לדבריו – 'לא הביאו אף שחקן מכבי ת"א והם לא מבינים שרק שחקנים ממכבי יודעים איך לנצח') ש-"מכבי חיפה עשתה העונה אחלה רכש" אז אולי יבוא שיפור במכבי חיפה, ואיתו יבוא הקהל הטוב, כמו פעם.

3. "רצוני לעזוב היה אך ורק לממש את הפוטנציאל שלי"

*

*

קיירי אירוינג לא שוחח עם לברון מאז הטרייד שהביא אותו לבוסטון סלטיקס לא בגלל שישנו איזה שהוא מתח בין השניים או משהו כזה. "שנינו עסוקים מעל הראש. אל דאגה, נשוחח בקרוב", הוא אמר ל-'פליין-דילר'.

אבל הוא לא היה צריך לשוחח עם חבר קבוצתו כדי לשבח ולהודות לו, ולהבהיר לכל מי שרצה להקשיב שהחלטתו לעזוב את הקאבס ולחפש הזדמנות אחרת היתה בגלל סיבה אחת, וסיבה אחת בלבד: לממש את הפוטנציאל שלו.

הסלטיקס הציגו אותו רשמית לראשונה כשחקנם ביום ששי ב-TD GARDEN. קיירי נראה רגוע, עליז, והייתי אומר אפילו שובבי, כאילו משא כבר הורד מכתפו. לי תמיד היה נראה שקיירי אירוינג הוא הרבה יותר 'בוסטוני' מאשר 'קליבלנדי'. אני מצטער שאיני מסוגל להביע בכתב את הרגשתי, אבל כאחד המכיר אינטימית את שתי הערים – ואוהב את שתיהן, למרות שהן שונות האחת מהשנייה כשוני מומי ממידן – אני מרגיש ללא יכולת להסביר. אז נסו להבין את הרגשתי והכל יהיה בסדר.

כשגורדון הייוארד יושב לצידו, הם נראו לי כבן אנד ג'רי, סטארקי אנד האטץ', אבל הכי הרבה כ- BUTCH CASSIDY AND THE SUNDANCE KID

קיירי נראה כאילו הוא מרגיש בבית מהרגע הראשון, דבר שאף פעם לא הרגשתי שהוא מרגיש בקאבס. שוב, קשה לי להסביר את הרגשתי אז אפילו לא אנסה.

הוא אמר: .

"I can't wait to get on the floor and maximize my potential," Irving said. "I just want to be around those incredible coaches and those incredible minds and those incredible individuals, and I feel like in doing that, Boston came right at the exact time and it was meant to be that way. I trust in that, and I'm glad to be here."

הוא לא סתם שיבח את לברון. הוא למעשה הילל אותו כחבר קבוצה אופטימלי וחבר נאמן. "ההחלטה היתה כולה שלי, ללא קשר לאף אחד וללא לחץ מאף אחד. אני תמיד הערכתי ועדיין מעריך את לברון כשחקן הטוב ביותר ב-NBA, אבל הרגשתי שלידו – ומאומה לא באשמתו – אני לא אצליח להגיע לפוטנציאל שלי ולהראות לאיזו רמה אני יכול להגיע ללא לברון לידי".

הוא המשיך לשבח את לברון:

"I haven't spoken to [James], and my intent [in asking for a trade], like I said, was for my best intentions," Irving said. "To look back at the amount of ground we covered in the last three-year span … to really realize how special that was and how much stuff happened in that amount of time, I'd be sitting up here and telling you guys a lie if I didn't tell you I learned so much from that guy.

"The perfection of the craft comes in a variety of forms. And you watch, you ask a lot of the great players, 'What does it take to be great?' I've had the unique opportunity to play with one of the greats and it was awesome. … When you look back and you're eternally grateful for the moments that you've had and shared; you're able to put peace with that journey and start anew."

הוא חזר ואמר שבוסטון נראתה עבורו כמקום הטוב ביותר למקסם את הפוטנציאל שלו, ואת עצמו כשחקן:

"It was my time to do what was best for me in terms of my intentions, and that's going after something bigger than myself, and obviously being in an environment that was conducive for my potential," Irving said. "I think that statement is just self explanatory because it's pretty direct in terms of what my intent is — it's to be happy and be with a group of individuals that I can grow with. That's not a knock on anything that has transpired in my six years [in Cleveland], because it was an unbelievable experience. To think about what we accomplished in Cleveland and individually as well, it bypasses the amount of moments I had with all the special people out there.

"Me leaving there wasn't about basketball; it was more or less about creating that foundation of me in Cleveland, and then now taking this next step as a 25-year-old evolving man and being the best basketball player I can be."

אני חושב שדבריו חייבים לשים קץ לכל ההשערות, הבירבורים, ההיפותזות, והסברות.

אני מבין אותו לחלוטין. אם ישנו כאן מישהו שלא יורד לדעתו, אני מציע לו שיקרא את הספר "אם אין אני לי, מי לי?", ואם אין ספר כזה, אז הגיע הזמן שייכתב.

4. ארה"ב גוברת על ארגנטינה אחרי פיגור ב-20

 

 

לפעמים אני גאה להיות אמריקאי. האמינו לי שגאוותי על היותי ישראלי בלב ובנשמה היא גאווה שלרוב עולה על גדותיה. אני אוהב את ישראל ואת בת גלים ואת קרית טבעון, אני מתגעגע לכל דבר ישראלי, ואני לא יכול לחכות לשמונה בנובמבר, היום בו נינחת גייל ואני בשדה התעופה בן גוריון. אבל אני גאה גם להיות אמריקאי, ולהיות אוהד הספורט שלה, כי האמריקאים לא יודעים ויתור מה הוא. הם לא יפסיקו להילחם עבור הניצחון ולא משנה כמה הסיכויים אפסיים.

היה זה המשחק הרציני הראשון שהיה לאמריקאים, והם לא היו מוכנים לו. לא משנה כמה שג'ף ון גנדי ניסה להחדיר בהם את העובדה שהארגנטינאים ידחפו בהם, יחזיקו בהם, ייתלו בהם, ויחדרו לעבר הסל כשיד אחת דוחפת את המגן בזמן שהשנייה מכדררת – הם לא הבינו את המשמעות הרצינית של מה שמאמנם ניסה להחדיר בהם עד שחשו זאת על בשרם.

הם היו צריכים לסבול מחצית שלמה כדי ללמוד מה זה כדורסל בינלאומי רציני.

כשבמחצית התוצאה היתה…

 

והתוצאה גדלה ל-20 הפרש כשהשופטים מרשים לארגנטינאים להכות ממש באמריקאים – אני לא אומר שהשיפוט היה חד צדדי, אבל בכדורסל האמריקאי אסור להכות כמו בכדורסל הבינלאומי, והנבחרת (שהיתה מורכבת רובה משחקני ליגה ה-G, השם החדש לליגת ה-D) שיחקה בעדינות של ה-NBA בעוד שהארגנטינאים היכו ונתלו חופשי-חופשי, וגם קברו שלשות ללא הכרה.

לקח לצעירים האמריקאים שלושת רבעי משחק להבין איזה כדורסל ינצח כאן, והם התחילו להחזיר מכה על כל מכה, ותלייה על כל תלייה.

לאט לאט הטבעיות שבכדורסל האמריקאי התגברה על הכדורסל הארגנטינאי שהיה טוב מאד, אבל כמו כל כדורסל אחר בכל מדינה אחרת בעולם – נופל מהכדורסל האמריקאי.

ג'ף ואן גנדי יודע זאת טוב ממני, והוא קלט שעם מרשל פלמלי הלבן הוא לא יוכל נגד הלבנים של ארגנטינה. היה עוד שחקן אמריקאי לבן גבוה שאני לא יודע את שמו. אז ג'ף החליף אותם עם הפנתרים השחורים, ואז הכדורסל הטבעי האמריקאי פורח במלוא הדרו.

 

היכן מתבטאת הטבעיות? בגניבות כדור… בחוש היכן הכדור ייפול… ביכולת חסימה… באישית לוחצת… ובשמירה על הכדור (רק 7 איבודים בכל המשחק!). הטבעיות שנמצאת בגנים של האמריקאים האלה הירשתה להם לקחת ריבאונדים למכביר, למרות שארגנטינה היתה קבוצה גבוהה בהרבה. היכולת לדעת היכן ומתי הכדור יגיע, ואז לנתר עשירית שנייה לפני הארגנטינאי, היא זו שעשתה את ההבדל כשהאמריקאים הנמוכים יותר שלטו תחת הסל בריבאונדים חשובים שוב ושוב.

האדם המאושר מכולם היה ואן גנדי. אני הרי מכיר אותו טוב-טוב מהימים במדיסון סקוור גארדן, ומעולם לא ראיתיו מאושר כל כך אחרי ניצחון הניקס כפי שהיה מאושר הערב. והשחקנים, מסתבר, מעריצים אותו. אף פעם בחיי לא ראיתי שחקנים אמריקאים מרימים מאמן על זרועותיהם כאילו היה חתן בחתונה. זה אף פעם לא קרה. לא לצ'אק דיילי, לא למייק ששבסקי, לאף אחד. כנראה שהתפתחו יחסים מיוחדים מאד בין שחקני הקבוצה הזאת לבין ג'ף, ולא אתפלא אם זה יתן לו את הפוש שהיה זקוק לחזור לאמן.

האמריקאים ניצחו 76-81 בקורדובה, ארגנטינה. לא היה קל לנצח באולם מלא עד אפס מקום שיצא מדעתו עם כל סל ארגנטינאי. ג'מיל וורני מהטכסס לג'נדס (הקבוצה של המבריקס) הוביל את האמריקאים עם 21 נק' ו-7 ריב'; דרון הילארד הוסיף 15 עם 6 הורדות; רג'י הרנ (רינו ביגהורנס) 14 עם 6 5 ריב', ואקסבייר מונפורד מהגרינסבורו סווארם קלע 10.

לארגנטינאים היה שחקן שעשה היום את ה-NBA. רשמו את שמו (אם אתם לא מכירים): ניקולאס ברוסינו. גבוה, קלעי פנטסטי. אני רוצה אותו בחמישייה של מיאמי. (הוא קלע 26 באחוז נפלא) (עכשיו בדקתי: הוא כבר חתום באטלנטה האוקס!!! וואללה שאסע לראות אותו משחק!!!)

העובדה המעניינת ביותר במשחק? הספסל האמריקאי קלע 50 מ-81 הנקודות של הקבוצה!!!

5. האם יוטה ג'אז מקבלת ריקי רוביו חדש?

כולם יודעים שריקי רוביו הוא אחד המוסרים המבריקים והמעולים בכל הליגה, אבל במשחק של היום חייבים פוינט גארד שגם מייצר נקודות.

מי שמסתכל על הסטטיסטיקה של רוביו לקריירה, מקבל עצבים בקשר ליכולתו להישרד בכדורסל של ימינו. ב-NBA – בשש שנות משחק – הוא קלע 37.5% כללי ו-31.5% מהטריי.

בשנה האחרונה הוא החל להראות ניצוצות של לא סתם קליעה טובה, אלא EXCEPTIONAL SHOOTING. קחו את חודש מרץ, 2016-17. בסידרה של 14 משחקים הוא קלע 47.2% כללי עם 43.9% מאחורי הקשת, כשהוא לא מתבייש עם 12, 13, ואפילו 14 ו-15 זריקות בכמה משחקים (ממוצעו לתקופה המדוברת היה 12.6 זריקות למשחק, דבר שבעבר הוא לא היה מעז לעשות). ממוצעו היה אז 17.8 נק' למשחק, וס"ה מספרים נאים לכל פוינט גארד בליגה ששמם אינו סטפן קרי או ראסל ווסטברוק.

הג'אז החליטו לקחת צ'אנס עליו, ולפי מה שקראתי הוא התקבל בזרועות פתוחות וטונות של אהבה בעיר המורמונים.

לפי מה שאני מבין וקורא, רוביו, בינתיים, הוא מצויין עבור ספרד ביורובסקט. יש לי אינפורמציה רק על 2 משחקים בהם קלע 17 ו-16 נקודות עם 50% מה-% מה-3 ו-75% מהדוּס במשחק הראשון,  לממוצע  של  כללי, ובמשחק השני 33.3% מה-3 ו-50% מהדוס לממוצע כללי של 42.9%.בנוסף, בשני המשחקים הוא היה מושלם מהקו.
אני לא יודע מה הוא עשה במשחקים הנותרים, אבל אני אוהב אותו ומקווה שהוא המשיך להמטיר אותן בדיוק של שני המשחקים הראשונים.
 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 90 תגובות

  1. נהדר מנחם .
    רק לא הבנתי דבר אחד …איך שארה"ב מוחקת 20 הפרש היא נהדרת ואף פעם לא מוותרת .
    ובישראל כתבת יותר בביקורתיות .
    כך או כך כי מסכים כ בביקורת כלפיי ישראל וחושש מאד מהמשחקים הבאים .
    המינימום ההכרחי הוא שמימית הגמר .

  2. מנחם

    אני חייב לצטט אותך

    "לכת לראות משחק של מכבי חיפה בקרית אליהו (אח"כ קרית אליעזר) היה תענוג. זה היה כמו ללכת לקונצרט. התלבשת יפה"

    מה שקורה היום במגרשים זו הסיבה שאני ועוד רבים וטובים מעדיפים לראות משחקים בבית ולא מגיעים לשטח. משאירים את המגרש (ותסלח לי על הביטוי) לארסים לבנטינים. לא בקטע הגזעני אלא בקטע של רוצה לבוא ולראות משחק, לשמוע עידוד נונסטופ ולא קללות, יריקות ולמצוא קליפות של גרעינים שאיזה ערס ירק על החולצה מאחור בלי לנקות או לבקש סליחה. בבחינת התרבות במגרשי ישראל מתה!
    אני מתעדכן ורואה משחקים אבל לא מתכוון לחזור למגרשים.

    1. הבן שלי משחק בקבוצת ילדים. משחקים בשבת 8X8.
      משהו כמו 50 הורים ב"יציע". מתפזרים בסוף המשחק ועל הספסלים נותרות שקיות גרעינים, כוסות חד"פ, חמגשיות עם ג'חנון ורסק, בקבוקים ריקים וקליפות.
      עם הגדול היינו הולכים לצחרויות ג'ודו. עולם אחר לגמרי.
      אולי פה צריך לחפש את ההבדל בין ערן זהבי לטל פליקר ולינוי אשראם

      1. לא חושב בכלל. פעם אחרונה שהייתי במשחק כדורגל בליגה היה בשנות התשעים. הלכתי גם למשחקים של מכבי תל אביב באירופה בתחילת שנות האלפיים. אני לא הולך בכלל למשחקי הנבחרת. תראה מה אוהדי חיפה עשו עם בניון וזהבי. לאחרון הביאו את הסעיף. זה לא שווה את זה.

        1. גם אני לא פקדתי את המגרשים מאז שנות ה-90 בגלל האלימות הגואה.
          בהמלצתו של מתן הלכתי בשנה שעברה עם הבת (בגיל 10) למשחק של מכבי נגד מכבי. אני חייב לציין שהייתי מופתע לטובה. כמות הקללות לשחקנים הייתה מינמלית, היה סדר מופתי. יותר מכך יכולת לקפוץ בגולים של הצהובים למרות שהמשחק היה בחיפה מבי לחשוש. כן שרקו בוז לבניון על כל נגיעה אבל זה היה לגיטימי (המשחק נבחרת כבר לא לטעמי).
          בקיצור זו בהחלט הייתה חויה מתקנת. תנסה פעם.

  3. "קיירי אירוינג שובבי… הוא הרבה יותר 'בוסטוני' מאשר 'קליבלנדי'…"

    לי הוא נראה חמודוני, והרבה יותר 'אלבקרקי-קי' מאשר בוסטוני.

  4. מנחם הקהל בכדורגל הישראלי הורס את הענף מבפנים
    לדעתי במשחק של נבחרת ישראל חייבים לעודד את הנבחרת
    ישראל לא עושה נקודות בבית
    לא יכול להיות שננצח את אלבניה ומקדוניה בחוץ ונפסיד להן בבית
    לקהל יש השפעה שלילית על הנבחרת
    אוהדי חיפה ״סימנו״ את זהבי ובניון והקפידו לקלל בכל הזדמנות
    במשך 20 שנה הייתי הולך באופן קבוע למשחקי כדורגל ואל הייתי במגרשים בארץ מאז 2009
    למשחקי הנבחרת הייתי הולך ברציפות 12 שנה והפסקתי
    אין אווירה נעימה במגרש או מחוצה לו ,המחיר גבוה ביחס לתמורה ובזבוז זמן יקר על חיפוש חניה ויציאה מהמגרש

    הקהל בכדורסל לא דוחף מספיק את הנבחרת אין אווירה מטורפת כמו שהייתה בנבחרת בשנות ה 80 וה 90
    נראה שיש שם לא מעט סקרנים ומקורבים מאשר אוהדים

    1. הבידור שלהם הוא לא המשחק עצמו אלא הקללות. עם אנשים כאלה מכל קבוצה אני לא רוצה לשבת. כן רוצה לשבת עם אוהדי מנצ'סטר ינייטד ביציע כשהם במשחקי חוץ (הייתי בכאלה בשנות השמונים). עידוד נונסטופ בלי קללות ובלי מכות ובלי גרעינים. החוויה האמיתית….

  5. כדור רגל זה ספורט של חוליגנים = ערסים במקומותינו
    גם במדינות אירופאיות רואים את התבנית הזו
    והאמת, אצלנו הם חודרים גם לענף הכדורסל.. קללות, נאצות, שינאה במקום עידוד ותמיכה.
    הספורט משקף את פני החברה.

  6. קטע נחמד

    במשחק הראשון קלענו 48 נק-מלחמת העצמאות
    במשחק השני קלענו 73 נק-מלחמת יום כיפור
    במשחק השלישי אתמול קלענו 82 נק-מלחמת לבנון הראשונה

  7. תודה מנחם.
    לגבי הנבחרת אז הביקורות מוצדקות,אין ספק בכלל שבלי השופטים לא היינו מנצחים,מה שכן לזכותם שהם נלחמו ורצו אבל זה פשוט נראה שהם פשוט לא מסוגלים ליותר.למרות הניצחון אני ממש אבל ממש לא אופטימי להמשך.
    לגבי קיירי אז זה מה שנקרא מתק שפתיים,לי זה ברור שהוא ברח מלברון ולא רק בשביל הגשמה עצמית אלא כי הוא לא יכל לסבול אותו

      1. כן כל יום בדקה לחצות אני מדבר איתו ואז מעלה את זה לפוסט 🙂
        אתה לא מבקש לעזוב שחקן בקליבר של לברון ועוד דורש פומבי את זה אם הכל בסדר בינכם,יכלת להישאר עוד עונה שבא אתה מתמודד על אליפות בודאות.ואז לראות מה יקרה,אולי לברון יבין עוד שנה שעדיף להיות כינור שני לקיירי או אולי לברון יעזוב.תחשוב את הריזיקה שהוא לקח,קליבלנד יכלו לשלוח אותו לברוקלין למשל ולא לבוסטון
        דבר נוסף כל העקיצות שקיירי שלח ללברון דרך הרשתות החברתיות.כמו למשל השיר IM COMING HOME ועוד.
        דבר אחרון אם היחסים בינהם היו באמת טובים ולברון לא הייתה הסיבה שהוא עוזב אז מזמן הוא כבר היה מדבר איתו

        1. יניב, לא יודע כמה זה מדד. ווסטבורק ודוראנט היו ביחסים מעולים לפי הדיווחים ואחרי העזיבה לא דיברו הרבה זמן. בניגוד לווסטברוק ודוראנט יש לי הרגשה שהפעם נראה חיבוקים במשחק פתיחת העונה.

          1. אני מאמין שגם,אני לא חושב שהיחסים שלהם הם כמו שהיו נגיד בין שאקיל לקובי אבל אני מאמין שהיחסים שלהם לא טובים,דרך אגב גם מבחינת לברון קשה לי להאמין שהצעד של קיירי לא פגע לו באגו או עזוב אגו העליב אותו ברמה האישית.(אני הייתי נעלב)

          2. דווקא יכול להיות שהוא אומר אמת, ובטיפשותו עזב קונטנדרית לטובת הלא נודע.
            אל תשכח שהוא חושב שהעולם שטוח…

  8. מנחם קשה להגיד את זה , אבל הציונות מתה ממזמן, לא רק הקהל לא מתעניין במשחקי הנבחרת גם כל שאר המדינה.
    ומה שקורה בחיפה, הוא בדיוק מה שקורה במדינה, קבוצות המיעוט השתלטו על החיים שלנו בשם "זכויות האדם והפוליטקלי קורקט"
    תסתכל על שכונת הדר למשל שהיא שכונה עם מלא פשע ותמצא בה הרבה מיעוטים, אין לי בעייה נגד האנשים אבל התרבות החרדית והרבה יותר הערבית ומעל כולם הערסית בסופו של דבר תוביל להכחדת המדינה, זה עניין של כמה עשרות שנים.

    1. התרבות החרדית לא תוביל כלל להכחדת המדינה אלא להפך, התרבות החרדית (למעשה התרבות של שומרי המצוות בכלל כפי שאצל רובם ככולם של שומרי המצוות ובהם החרדים תתרום יותר למדינה מאחרים. עם התרבות של שומרי המצוות הייתה קובעת היינו במצב חברתי הרבה יותר טוב ובמצב טוב יותר בכלל.
      רופא ערבי שעבד בתחילה במקום חילוני ואח"כ בבני ברק אמר בתכנית של שיחות עם מאזינים בגלי צה"ל שהתקשורת נטפלת סתם לחרדים ואין אמת בדברים שכותבים נגד החברה החרדית והם מחונכים ועדינים יותר מהחילונים וילד חרדי פחות בוכה ומשתולל כשנותנים לו זריקה.

  9. אני ממש מופתע לטובה מקיירי,הוא הפך מילד שמנסה להיות כוכב,לכוכב חכם ובוגר,מי יודע מה הסיבות לעזיבה שלו( הממ הממ פלולה בצורת נוד מהלך עם ריח של שילשול צהוב),אבל בטח ובטח הבן דם משחק אותה פוליטקלי קורקט עם הקאבס.אני צופה הצלחה בין קיירי והסלטיק.

  10. עד מתי נמשיך לקוות שרוביו יפתח קליעה? די אני ויתרתי.
    הוא ללא ספק אחד הדברים היותר כיפים שיש בליגה אבל הוא פשוט לא מסוגל לבצע את הפעולה הכי חשובה במשחק -לשים את הכדור בסל.
    אז כן נורא נחמד להתלבש על חודש אחד שפתאום נכנסו לו כדורים. רק שאי אפשר להתעלם ממה שקורה מסביב. נניח לדוגמא לציין שחודש אחרי זה הוא קלע ב-15% מהשלוש ויותר גרוע אפילו 37% ל-2 (באותה כמות זריקות למשחק).
    ריקי רוביו ו-EXCEPTIONAL SHOOTING באותו משפט זה אוקסימורון.

    1. מכיוון שזה כל כך מתסכל שמצד אחד יש לו סט כישורים כל כך יחודי ומצד שני כמו שאתה אומר לשים כדור בסל הוא לא מסוגל.אז אני מאמין שלעד נמשיך לקוות שזה יתחבר ביחד והוא יתחיל לקלוע באחוזים סבירים

        1. גם ת'יבודו פרש.
          ראיתי בשנה שעברה משחק שפשוט המחיש זאת. הוא היה המנוע של הקבוצה בטרנזישן בצורה מפעימה.
          לעומת זאת, בהתקפה העומדת הם הניעו יפה כדור אבל הוא תקע את הכל עם חוסר היכולת שלו לזרוק.

          בסופו של דבר ההחלטה להיפטר ממנו היתה מחוייבת המציאות

    2. בדרך כלל משתפרים בקליעה לקראת גיל שלושים, לא? יש עוד זמן. אין מה לדאוג. הוא עוד יהיה השחקן המושלם שכולנו רוצים לראות. זה יגיע.

      בינתיים אתה שומר יפה על שתיקה בזמן שקפצו כמה נוסעים חדשים לעגלה של מרקאנן.

    3. ועוד יותר, כשהוא היה צעיר הוא היה סקורר לא קטן בכלל.
      מזכיר את נדב הנפלד עם אותה בעיה פסיכולוגית.
      חלק מהשחקנים "החכמים" במשחק, כשהם נפגשים עם עילויים אתלטיים, משאירים להם לשים את הכדור בסל ומתרכזים בשאר הפעולות. ואז השחקן החכם שוכח איך קולעים.

  11. אם כבר לחזור מפיגור אז אי אפשר שלא להזכיר את מה שג'וש רוזן ו-UCLA עוללו אתמול לטקסס A&M. לקראת סוף הרבע השלישי האגיס עלו ליתרון 10-44. מכאן ועד לסיום 5 דרייבים של טאצ'דאון של הברויינס ללא מענה, כולל 4 באויר מהידיים של רוזן ברבע הרביעי.

    1. 2 אינטרספשינס שרוזן מסר,
      איכשהו הסתיימו בטאצ'דאון.

      טמבל, הרוזן הזה. במקום לשרוף את כל מלאי המזל שלו (ושל משפחת רוזן המורחבת לדורותיה) על משחק פתיחת עונה,
      היה פשוט שולח במקום טופס לוטו…

  12. לגבי רוביו –
    תמיד אהבתי את השחקן הזה, רואה שניים שלושה מהלכים קדימה, דואג להגיע לפני מסירה למקום בו ההגנה יוצאת אליו או מתבלגנת ומשאיר שחקנים בעמדות מצוינות. גם בהגנה קורא מהלכים וחוטף לא מעט.
    אבל, ממה שראיתי במשחק של ספרד מול מוטנגרו, הבחור עדיין לא מסוגל לקלוע. הסטטיסטיקה נראית סבירה אבל זה אחרי שפשוט עזבו אותו לזרוק חופשי.
    הלוואי שיצליח להתקדם אבל כרגע אני לא רואה שיוטה מקבלים רוביו חדש.

    1. אתה יודע מה. אם הוא מתחיל לקלוע כשמשאירים אותו חופשי אני עולה חזרה על העגלה. אבל כמו שאמרתי התייאשתי.

      1. רוביו בדיחה קלע גרוע מכל טווח האחוזי יעילות שלו מחפירים וויתרתי עליו כבר לפני כמה שנים, הסיומת שלו נוראית מכל טווח .הדבר שעצוב זה שהוא לא מתאמן על הקליעה המכניקה שלו לא שבורה פשוט עצלנות.

  13. לגבי הנבחרת אינני מצדיק כלל את שריקות הבוז. יחד עם זאת מי אמר שכול הצופים במשחק היו חיפנים? הרי 64% ממינויי מכבי חיפה באים מחוץ לעיר. יחד עם זאת ההתנהגות של ערן זהבי הייתה מגעילה. תמיד אמרתי שהוא השחקן הכי over rated בארץ (יעני חכם על חלשים).

    לגבי הנוסטלגיה על חיפה, אני לא כול כך רחוק מהגיל של מנחם ולכן אני אומר לכם תאמינו לכול מילה שכתב.

    לגבי נבחרת הכדורסל, אינני מסתנוור מהניצחון על גרמניה. עד שלא יגדלו בארץ מפלצת ענקית באזור הצבע, הכדורסל שלנו לא יגיע להרבה הישגים.

    1. אלכס היה שחקן כדורגל שלי באדלפי. לא חודורוב, אבל שוער שני (או שלישי, אני כבר לא זוכר), חיפאי אותנטי בדם מהימים שחיפה היתה תרבותית, והליכה למשחק כדורגל היתה חווייה. ממש כמו ברצלונה, לפני שהיתה ברצלונה. ולראות את אהרון אמר נוגע בכדור היתה חוווייה שאני יכול לחוש אותה עד היום!

      1. ה

        סקופ אחרון להיום.

        והנה ציטוט של האשך: {תגובה מס' 29 מהטור של עצמו}

        " מאכזב מאוד שהרבה אנשים בחרו להתעסק באדם או בסיפורים, שהיו או לא היו (מי יודע? בטח לא אנחנו), ולא ביצירה.

        למה, אנשים מוכרים אחרים אותם אתם "צורכים" באמת מוכרים להם?
        מי יודע כמה סופר זה, או סלב הוא, או בכלל – פוליטיקאי זה (שהצבעתם לו והוא באמת משפיע על חייכם ולא בצורה אומנותית) – מוסריים או לא?
        מאיפה אתם יודעים מה הם עושים בחייהם הפרטיים ואיזה מין אנשים הם?
        מה אתם בכלל מתיימרים לעשות את זה?
        תתעסקו ביצירה ותשפטו אותה לגופה וזהו." {עד כאן הציטוט}

        פשוט לא י-א-ו-מ-ן שראש הללל משתמש בטיעונים כאלו……..

    2. זהבי הוברייטד? חכם על חלשים? אז כנראה שכל השחקנים בארץ אוברייטד וחזקים על חלשים כי זו הליגה הישראלית. זה שהשחקן שהביא למכבי תל אביב 3 אליפויות ברצף, זה השחקן ששבר את שיא השערים לעונה (35 שערים לפני המעבר לסין). זה השחקן שיהיה מלך השערים השנה בסין ושכנראה ישבור את שיא השערים אי פעם בליגה הזו בה משחקים המון שחקנים לא מוכשרים אבל גם כמה מהשמות הגדולים בעולם. הזלזול שלך לא במקום (והפסקה הזו היא אחרי עריכה)

  14. אני גם מאחרוני המשתרכים על העגלה של רוביו, וקופץ מקדימה לעגלה של מרקנן.
    אני מת על ואן גנדי. כל כך הרבה אהבה למשחק יש לו. הדבר שהכי קנה אותי זה מה שהוא אמר על עצמו. שהקבוצות האחרות מסתכלות עליהם בזלזול וזה מתחיל ממנו. חובת ההוכחה היא עליו כמי שלא אימן קרוב ל 10 שנים. שם את כל האחריות לכישלון על עצמו וניצח בגדול.
    לא פלא שהשחקנים הרימו אותו על הכתפיים.
    באמת רציתי שיגיע ליוסטון לפני דאנתוני, עדיין חושב שיש לו הרבה מה לתרום בליגה.

  15. אחלה מעורב. ברוסינו לא קיבל צ'אנס בדאלאס ואני מקווה שיזכה לדקות בהוקס, הוא יכול להצליח שם מאוד. רוביו, אם יקלע ברמה של היורובאסקט וסוף העונה שעברה, רכז נהדר. יכול להיות מצויין ביוטה עם גובר בפיק-נ'-רול

  16. מל – לגבי המשחק – השופטים בהחלט עזרו לנו, אבל צריך גם לדעת לקחת. לדעתי הנבחרת ממש לא מאומנת, ומה שהביא לנו את הניצחון אלה מתפרצות, מזל, שופטים והרכב הגנתי סביר.
    אחרי המחצית הגרמנים עלו על הטריק שהגארדים שלנו מתקשים בהובלת כדור והתישו אותם עם לחץ מתחילת המגרש, מה שנתן להם את הבריחה. החזרה שלנו היתה כמעט כולה פעולות הירואיות של אחד על אחד או 2 על 2, ובסוף כבר ראו שזה מקל מול כל העולם, כשלפעמים הוא חוטף גג, לפעמים קולע, לפעמים כספי מתקן אותו ולפעמים פניני מציל אותו.
    בקיצור – אנחנו נראים כמו עדר ללא רועה, עם המון רצון טוב ומאמצים אדירים של השחקנים. הפעם זה הספיק, והאמת שזה יכול להספיק גם עוד יום ויומיים.

  17. מל – קוראים לו אשר עלמני, לא אלמני. זה בגלל שמשפחתו היא בין היחידות ששרדו את כל הגלות בארץ, ביישוב הצפוני עלמה (עכשיו זה מושב).

    1. ינון, משך כל שנות המשחק שלו אייתו את שמו אלמני, אפילו שיכול להיות שהוא עלמני. את התמונה לקחתי מאתר מכבי חיפה ("הבסטוריה") וגם שם הוא מאויית אלמני. אני זוכר ששמעתי שמשפחתו שרדה את כל אוייבי ישראל ומעולם לא עזבה את הארץ.

  18. לא הצלחתי בכלל להבין איך המנהלים בבנין אגד שנבנה הרבה אחרי שנות הששים הצליחו לראות את אשר אלמני משחק כדורגל בשנות החמישים ….?
    אולי בגלל גובה הבנין לקח לאור זמן כמה שנים להגיע ?
    ואחרי כל הגידופים והקללות שאתה כותב באתר, מנחם אתה בא ומדבר על תרבות חחח אתה איש מצחיק .

    1. מנהלי אגד לא ראו את אלמני. הם ראו את אייל ברקוביץ'.
      (אתה יוגדע מה, פומה? יש לי רושם שהקנאה שלך מהצלחתי הורגת אותך. אני מרחם עליך)

  19. הפעם האחרונה שראיתי כדורגל בישראל היה במשחק של הפועל באר שבע לפני הרבה שנים. למרות שאני אוהב את באר שבע באתי לבוש בצבע נטראלי וישבתי רוב המשחק. כמה אוהדים מאחורי החלו לשאול אותי כל כמה דקות למה אני לא קופץ ושאני אוהד של הקבוצה השנייה. הם התחילו לעשות לי מבחנים על ההרכב של באר שבע והתחילו להעיק. אבל יש לי חברים שהולכים הרבה והם דווקא טוענים שהאוירה סבבה…

    לגבי לאהוב את הנבחרת מה שהכי מרגיז זה שהמציאות לא מפריעה לאנשים להתבלבל. רמת המאמנים בארץ נשארה עמוק בשנות ה90. שחקנים משחקים תרגילים כאילו אוברדוביץ' על הקווים ויש 5 אימונים בשבוע ל9 חודשים. לחץ על כל המגרש זה לא שיטה ולפעמים 'מלחמה' היא היא בעיה ולא הפיתרון במיוחד כשרוב הנבחרות מציגות כיום קלעים והשחקנים שלנו מתרוצצים לסגור חורים בלתי אפשריים ומנתרים על כל קלע.

    ב2017 שומרים על ידי תיאום חילופים מתאימים והולכת שחקנים לאיזורי העזרה. ממש לא ניתורים לכל עבר. לגבי התקפה אני רואה עתיד מאוד אפור לכדורסל ההישראלי. שחקנים עוצרים הפתחות בגיל 22 עד החוזה הראשון ולא משתפרים. ראיתי את המשחק של איסלנד וראיתי יותר יסודות כדורסל במשחק אחד מאשר בכל ה5 שנים האחרונות בישראל. מה שמשותף שתי הנבחרות גם הכדורסל וגם הכדורגל זה הפחד המצמית של השחקנים מטעויות. 'רק לא במשמרת שלי' דווקא המהלכים היפים באים כשאין מה להפסיד או שהשעון אוזל. אולי הבעיה היא לא במנטאליות של השחקן הישראלי אלא במאמן ההישראלי מגיל היסודי ועד הבוגרים.

    לגביי קיירי לרוב העיתונאים עוד קשה שלשחקן כדורסל 1. מחליט מה טוב עבורו אישית 2. לא שם אליפויות כמטרת העל של חייו. קייר משתמש במילה craft הרבה. זו בחירה מאוד חכמה. האם פסל שבנה את היד בפסל של מיכלאנג'לו לא היה רוצה בסוף לנסות לפסל דויד משל עצמו?

  20. סקופ אחרון להיום.

    והנה ציטוט של האשך: {תגובה מס' 29 מהטור של עצמו}

    " מאכזב מאוד שהרבה אנשים בחרו להתעסק באדם או בסיפורים, שהיו או לא היו (מי יודע? בטח לא אנחנו), ולא ביצירה.

    למה, אנשים מוכרים אחרים אותם אתם "צורכים" באמת מוכרים להם?
    מי יודע כמה סופר זה, או סלב הוא, או בכלל – פוליטיקאי זה (שהצבעתם לו והוא באמת משפיע על חייכם ולא בצורה אומנותית) – מוסריים או לא?
    מאיפה אתם יודעים מה הם עושים בחייהם הפרטיים ואיזה מין אנשים הם?
    מה אתם בכלל מתיימרים לעשות את זה?
    תתעסקו ביצירה ותשפטו אותה לגופה וזהו." {עד כאן הציטוט}

    פשוט לא י-א-ו-מ-ן שראש הללל משתמש בטיעונים כאלו……..

  21. מנחם, אני לא יודע עד כמה מעורה בכדורגל הישראלי, אז רק בשביל לחדד את הרקע –
    ערן זהבי זה שחקן שעושה פיו פיו בפנים של הקהל של היריבה על מנת להתגרות בו, מי שחי מפרובוקציות לגיטימיות שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם בוז במדי הנבחרת.
    אם הוא " סומן " ע"י האוהדים של חיפה הוא צריך להרגיש מוחמא, ובוא נהיה כנים, הבוז הגיע בגלל שהוא שנוא בחיפה אבל בגלל שהוא משחק קטסטרופה בנבחרת על בסיס קבוע. אם הוא היה מבקיע רחמנא ליצלן הוא היה מקבל כבוד.
    נ. ב. בלי קשר לטור, מעניין מה אוהדי מכבי ת"א הצבועים היו אומרים אם אבוקסיס בתקופה שהוא שיחק בהפועל היה זורק את סרט הקפטן באמצע משחק

    1. "מקור עם ניסיון בפציעות מסוג זה…"
      נטו ספקולציה.
      לא הקאבס, ולא תומאס, שחררו מידע אקטואלי רלוונטי בנוגע ללוחות זמנים.
      מה שברור הוא שעל תהליך השיקום של תומאס מפקח אחד האורטופדים המובילים בתחום.

  22. 1. אני מצטער לומר שיש פער ענק בחוסן הנפשי של שחקני הכדורסל בישראל לבין שחקני הכדורגל.
    2.לגבי האוהדים זהו סיפור עצוב, שבו מועדונים ופוליטקאים קטנים נותנים לרחוב לשלוט, אם זה הפמיליה של ביתר, הקונטראס של הפעל ת"א, וגם אוהדי מכבי חיפה שמבזים את המועדון. ואם שכחתי להזכיר מועדון כלשהו אני מבקש סילחה מראש.
    3.יחד עם זאת לגבי זהבי יש רגשה לא טובה, "עבד כי ימלוך", האם השתן עלה לו לראש? ללא קשר להתנהגות האספסוף בחיפה, הוא משדר שהוא עושה לנו טובה שהוא מגיע למשחקי הנבחרת, ושפת הגוף שלו משדרת גישה שלילית.
    4. לגבי קייר נראה לי שהרוחות של הבוסטון גארדן התחילו לעשות את העבודה. כל שחקן

  23. דרך אגב,
    פריט המידע הכי פחות חשוב של היום (והחודש…) הוא שהתמונה של הרחוב המוצף בתחילת הפוסט –
    היא לא של חיפה, אלא של תל אביב.
    דרך שלמה פינת עציון גבר.
    התמונה ככל הנראה צולמה מגג המטה הארצי הישן של משטרת ישראל,
    אי אז באמצע שנות ה-50.
    הבניין שבקרן הרחוב,
    זה שנראה כאילו כבר בשנות ה-50 הוא היה ישן?
    עדיין באותו המקום, רק מוזנח יותר…

  24. מנחם, הנפילה של חיפה הייתה רק בשנים האחרונות. לפני כן היר הייתה בד"כ בצמרת הגבוהה. בשנים 2011-2001 זכתה בשבע אליפויות. אמנם בשנים 2000-1995 לא זכתה באליפות אך הייתה בצמרת הגבוהה בד"כ וזכתה בשניים או שלושה גביעי מדינה. בשנים 1994-1984 זכתה בחמש האליפויות הראשונות שלה ובשני גביעי מדינה עם דאבל אחד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט