מנציחים את האתוס
חייכתי חיוך של ציניות לפני המשחק של מכבי כשהצוות של ערוץ 10 הראה סרטון של אל פאצ'ינו מ"יום ראשון הגדול" בו הוא נותן נאום חוצה להבות לחבורת הניאנדרטלים בקבוצת הפוטבול שהוא מאמן. ברקע הראו רגעים ממשחקים של מכבי העונה, בעוד פאצ'ינו מדבר בקולו המחוספס על אינצ'ים, על רוח לחימה, על הקרבה. ככל שהנאום נמשך, הווליום של הזעקות של הניאנדרטלים מסביבו עלה ועלה עד שהם עלו למגרש ומחצו את היריבה. מודה. הייתי ציני. אבל הערב, במשך 40 דקות מכבי גרמה לי לשים את הציניות בצד, ופשוט להיות אוהד כדורסל. לקפוץ כששון ג'יימס חסם, לקלל את השופטים כשהדביקו לו עבירות, להלל את דייוויד בלאט ולקפוץ עד הגג כשריקי היקמן דפק דאנק מפלצתי 30 שניות לסיום.
יורוליג הוא אמנם האח הקטן והפיסח של ה-NBA, אבל הוא משפחה. וכמו משפחה, אנחנו אוהבים אותו, גם כשהרמה לא משהו, גם כשהשופטים מעיקים על המשחק, וגם כשאתה רואה החטאות מסמרות שיער שמזכירות לך את עברך הקלוקל כשחקן קט-סל בינוני. המשחק של מכבי מול חימקי מוסקבה היה תמצית של היורוליג. שתי קבוצות בינוניות שמשאירות הכל על המגרש, ונותנות לקהל תחושה שהיה שווה את הכסף.
ג'יימס והיקמן חוגגים עוד קרב מוצלח
על המשחק עצמו אין הרבה מה להגיד. שון ג'יימס הוכיח במחצית הראשונה שהוא סנטר הגנתי פשוט פנומנלי, ועד שבלאט החליט לבלגן למשחק את הצורה הוא לא ידע איך להתמודד עם בעיית העבירות שלו. ניק קיינר מדלי, במשחק העונה שלו, דפק סמי-לוקה מודריץ' ואולי יחזיר את ההשקעה עליו, אם וכאשר מכבי באמת יעלו. וריקי היקמן נתן את משחק חייו בדיוק ברגע הנכון, ונתן לנו היילייט שלא היה מבייש אף שחקן מעבר לאטלנטי.
הסיכויים של מכבי לעלות הם עדיין קלושים. לחימקי יש יתרון עליהם בשובר שוויון ויש למכבי 2 משחקי חוץ מול 2 הקבוצות הטובות בבית, כך שאין שום סיבה לחגוג, אבל בין אם מכבי יעלו או לא, המרדף הזה אחרי ההצלבה הוא הנצחת האתוס המכביסטי. הגדלת המיתוס שמכבי יכולה לחזור מפיגור 20 שלוש דקות לסוף. הדבר היחיד שאני חושב שדומה לזה ב-NBA הוא קובי ברייאנט. המשתמש החדש של טוויטר הוא לחלוטין מייצג המכביזם בגולה. לפני שבוע הלייקרס ראו את ההורנטס כותשים אותם שלושה רבעים, עד שקובי הפך לקובי (זה גם המקום לאחל שנראה אותו חזרה על הפרקט כמה שיותר מהר) וארגן קאמבק מפואר, שלא רק ניצח את המשחק, אלא גם החזיר את הרוח למפרשים של אוניית הלייקרס, שמחפשת ללא הרף את יבשת הפלייאוף העונה. וכמו המיתוס של מכבי, כך גם אגדת קובי, כווינר שלא מוכן לקבל הפסד כאופציה, רק התעצמה העונה, גם אם הלייקרס ישארו מחוץ לפוסט-סיזון. אני יכול לגמרי לדמיין את קובי בתפקיד ליאונידס מ-300 צועק על דווייט האוורד, "Never retreat, never surrender".
לפני כמה שבועות כולנו קברנו את העונה הזו, וייתכן שבצדק, אבל מכבי מוכיחה שבאירופה, מספיק מעט כדורסל והמון נשמה כדי להיות חלק מהמאבק על הכרטיס לשמונה הגדולות. ואם מכבי באמת תעשה את הבלתי אפשרי ותעלה להצלבה, זה יהיה הישג גדול עבור דייוויד בלאט, שיהיה לא רחוק ברשימת ההישגים שלו מגמר הפיינל פור ב-2011. כי עם קבוצה כזו מוגבלת, בלי סקורר אמיתי, בלי ביג-מן בצבע ששואב כדורים, עם המון שחקנים טובים אבל בלי אף אחד מצוין, זה יהיה הוכחה לכך שלא רק מדובר במח כדורסל חד, אלא גם במאמן שיודע לנהל משברים ולהוציא עגלות מהבוץ.
העפלה להצלבה יהיה הישג לא פחות גדול מהגמר ב-2011 עבור בלאט
אם נסתכל על הצד השני רגע, בואו נשים את זכוכית המגדלת על זוראן פלאניניץ'. למי שלא יודע, הוא נבחר בסיבוב הראשון של דראפט 2003, לפני שחקנים כמו קנדריק פרקינס, קרלוס דלפינו ולאנדרו בארבוסה וקצת אחרי לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני. נתוני הפתיחה שלו הם אדירים. הוא גבוה, הוא שולט בכדור, יש לו קליעה, באחת הכתבות שקראתי עליו אפילו השוו אותו לפפאלוקאס, אבל המשחק שלו היום פשוט הראה כמה ההשוואות האלו מגוחכות.
המספרים לא מספרים את הסיפור. פלאניניץ' סיים עם דאבל-דאבל בנק' ואסיסטים, אבל הוא נחנק במחצית השנייה ובעיקר ברבע האחרון, בצורה שלא הייתה מביישת את לברון בגמר מול דאלאס ב-2011. שני איירבולים, שני איבודי כדור קריטיים, יציאה ב-5 עבירות והשפלה ע"י ריקי היקמן, שהשאיר אותו מאחור בדרך לדאנק המדהד שלו. פלאניניץ' הוא הדוגמא הקלאסית לשחקן שיש לו הכול, אבל אין לו את "זה", את הקילר האינסטינקט, את מה שלמכבי, כמועדון, יש.
אני ממש לא מאוהדיה הגדולים של מכבי וסביר להניח שלא תראו אותי נאבק על חנייה מחוץ לנוקיה אי פעם, אבל הערב מכבי נתנה לי, בתור אוהד כדורסל אנין טעם שתמיד יעדיף NBA על כל סוג אחר, חווית יורוליג אדירה. בלי טיפת ציניות.
רועי ויינברג
15 מרץ 2013 21:47:20אני מסכים איתך, זה גם יפה שביורוליג המשעממת לרוב יש לעיתים רחוקות משחקים כאלה.
גל אל-איי
15 מרץ 2013 22:32:04טור יפהפה, כתוב מעולה. בשנים עברו הייתי מאלץ עצמי לחזות במשחקי מכבי ולו רק כדי לחזות בקהל, דבר שאין לו אח ורע בשום אולם באן.בי איי.
עכשיו אני רק מתרכז בסגולים זהובים שלי – לא מסוגל לראות משחק של הקליפס אפילו שהם נהדרים העונה.
אהבתי את ההשוואה לקובי… עם אלף אלפי הבדלות כמובן. המשך בעוז, יובל!
שיר
16 מרץ 2013 09:33:18טור מעולה, כאחד שנאבק שנים במציאת חנייה ביד אליהו. ומאכלס בגאווה את שער 11 המפורסם והמשוגע אני רוצה להגיד שזה גם מה שהקהל ( לפחות איפה שאני יושב או יותר מדויק עומד) מנסה לשדר לקבוצה ולשחקנים זה תמיד אפשרי ואסור לוותר.
לראות את דון מזרחי קופץ על המזכירות בטעות לא משנה אם זה 20 הפרש למכבי או ליריבה נותן אטרף לקהל ולשחקנים ומחויבות
ניב
16 מרץ 2013 14:13:57עוד טור מעולה שלך יובל , פשוט תענוג לקרוא . זה כאילו אתה כותב את מחשבותי , אך עושה זאת בצורת ניסוח טובה ובעברית רהוטה. שאפו מחכה כבר לטור הבא .
מנחם לס
16 מרץ 2013 15:17:03הכתבות של יובל הן קרן אור באתר.
גל, אני לא יודע מתי היית בפעם האחרונה ביד אליהו, אבל "הקהל שאין לו אח ורע ב-NBA" זה בעיקר יציע אחד של ילדים בני 12 עד 17 שמרעישים עולמות. לך למשחק של דוק נגד צפון קרולינה, ותראה מה זה קהל כדורסל אמיתי (כמו בכמעט כל משחק מכללות). ב-NBA זה סוג קהל אחר לחלוטין. איזה ברוקר בן 40 מוול סטריט שמשלם $200 לכרטיס לא קופץ כמו מטורף ומרעיש עולמות.
אלעד אייל
16 מרץ 2013 22:33:45יובל תיארת מצוין את כל מה שהרגיש מי שצפה במשחק.
בלאט הוא באמת מנהל משברים בצורה נפאה, וזו תכונה מיוחדת שלא כל מאמן גדול ניחן בה. מספיק לצפות בהתפרקות של פנרבחצ'ה כדי לראות את ההבדל. שתי הקבוצות היו במאזן זהה לפני המפגש ביד אליהו אבל הטורקים הפסיקו להילחם והתפרקו. למכבי למרות הבינוניות זה לא קרה בזכות המסורת ורוח המועדון, אבל לא פחות ואולי יותר בזכות דיוויד
עידן
19 מרץ 2013 22:37:17תיאור מדוייק וכתבה נהדרת כרגיל