כל השאר עפר ואפר לרגליו
*******************************************
אני פותח את "פינת הגולש" באתר, מקום בו גולשים שבא להם לדסקס נושא מסויים, לספר סיפור, או סתם להביע דיעה – ימצאו בית. אין דבר מעניין מיותר מלקרוא פוסט של מתנדב חדש (כולנו מתנדבים, אגב), ואני מבטיח להשאיר את הפוסט כפי שהוא – או לעורכו מעט, הכל לפי בקשת הכותב. אז יאללה, כל מאמר על כל ספורט שהוא בארץ או בעולם יתקבל בברכה (ובאהבה). את הפוסט ניתן לשלוח בקובץ וורד, או סתם כאי מייל ארוך. הכתובת למשלוח, כרגיל, היא sefersheli@hotmail.com
תמונות ואייורים אני אוסיף ברשותכם, אלא אם כן אתם תשלחו לי לינק לתמונה הנמצאת באינטרנט.
תודה לכולם!
********************************************
כוכב תחת
מאת הגולש דור נחומי
אז עכשיו, קצת אחרי שכולם סיימו להלל, לשבח, להעריץ ולמחוא דמעה נוסטלגית תוך געגועים לGood old days, ולשליטתו הבלתי מעורערת של "אלוהים עלי אדמות", או איזה כינוי מטומטם שתרצו לתת לאיש שגדולתו היחידה היתה יכולת מרהיבה לשחק משחק, מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת, לעמוד מנגד אל מול ההמון העומד לזעום על מוצא פיו ובכל זאת להגיד: "הוא לא אלוהים, הוא השטן".
רגע, אחד אחד, בלי אלימות. מנחם, תחזיר חזרה את אחרונות שערותיך שזה עתה תלשת. לפני שאתם מחפשים את מקום מגורי בכדי להפליא בי מכות רצח, קחו דקה או שתיים, ותנו לי להסביר לכם למה אני הולך לחרב את מושא הערצתכם, "אייר ג'ורדן", "ישו השחור", "אלוהים". טוב לדעת שהמין האנושי לא נסחף אף פעם בהערצתו העיוורת אחרי מודל ספורט זה או אחר, בין יהיה זה דייגו מארדונה (סמים קשים) , טייגר וודס (דברים קשים אחרים), לאנס ארמסטרונג (טרי מכדי שאצטרך להסביר), או הפעם: מייקל ג'ורדן.
אז טוב, גם אני אודה בפה מלא: ג'ורדן שלט במשחק בצורה חסרת תקדים, אי אפשר לזכור שחקן בודד ששלט ככה בספורט קבוצתי. נכון שאם הייתי מאמן שבונה קבוצה הייתי מתחיל במג'יק, בכל זאת האיש יכול לשחק בכל עמדה על המגרש ונוטה להרים את רוחם של שחקנים מדוכאים (מי אמר כארים?) בקבוצתו, ואפילו את לברון הייתי לוקח לפני מייקל אם הייתי בוחר ראשון, אבל איך שלא אסובב את המציאות, אני נאלץ להסכים שמדובר בכדורסלן הטוב בהסטוריה, או לפחות בזו שאני זכיתי לחוות. העניין הוא שבשבילי זה לא מספיק, מכאן ועד אלוהים המרחק רב, בעיקר כאשר מדובר באגו מניאק, אגואיסט, מהמר כפייתי, ובסך הכל חרא של בנאדם, הוא הוא מייקל ג'ורדן.
"איך זה קשור?" מין הסתם תשאלו את עצמכם. ובכן זה קשור גם קשור, כי לא היכולת העילאית, אלא אופיו המחורבן של ג'ורדן הוא שמהווה נקודת ציון חשובה בדרכה של ליגת ה NBA, כי ג'ורדן הוא הקטליזטור שהפך את הליגה שאליה הגיע ב 1984 לליגה של סטאר פאואר, כסף גדול, אגו משתולל ואינדיבדואליזם, או בקיצור, ג'ורדן הגיע לליגה של קבוצות ובמו ידיו המוכשרות הפך אותה לליגה של שחקנים.
נקודת מבט הסטורית תשפוך אור על התופעה הזו בקלות יתרה, בני ה 30+ שבינכם יכולים לזכור סלי נצחון של מג'יק, בירד, רג'י מילר, סטוקטון, איזייה ועוד כמה שחקנים לא רעים, אבל עזבו את לרגע את האיכות, ונסו להזכר בשניה שאחרי, אותו רגע שבו הכדור צולל אל הרשת, ומבט חטוף אל השופט נותן את הגושפנקה לתחילת החגיגות. ואיזה חגיגות אלו היו, אם זה סטוקטון שרץ בטירוף אל הקהל, רג'י שקופץ בעיגולים סביב עצמו כאילו נתקף שיגעון, או מג'יק בעל החיוך הנצחי. זו בעצם הנקודה, חיוך. הסימפטום הקטן הזה רק מעיד על גודל המחלה, מתי ראיתם לאחרונה שחקן מחייך אחרי סל נצחון? המנהג הזה נעלם מין הליגה לטובת אגרוף של השחקן לחזה של עצמו (שנים אני מנסה להבין מה לעזאזל זה אמור להביע) ומבט חודר ומאצ'ואיסטי לעבר הקבוצה שממול, לרוב לעבר הפרנצ'ייז פלייר שלה, כי אין יריבות בין מיאמי ללייקרס, יש אחת בין לברון לקובי, או בין לברון לדוראנט, אבל לא בין מיאמי לאוקלהומה. בעקבות ג'ורדן והמנטרה "כל אחד רוצה להיות לייק מייק" הליגה הפכה לליגה של סוליסטים מגעילים שרק מחפשים להיות גדולים יותר אחד מהשני וחושבים שהם גדולים מהחיים. הבעיה עם התופעה היא שהיא הורגת את המשחק הקבוצתי, מורידה ביגון שאולה את מעמד המאמן (תשאלו את ג'רי סלואן, או כל מאמן של הלייקרס ב 15 השנים האחרונות) וגורמת לליגה להיראות כמו, ובכן, שכונה אחת גדולה.
רק תחשבו על חלק מהשמות שעברו פה בעשור וחצי האחרונים: וינס קרטר, טי-מאק, ספריוול, מארבורי, אייברסון, כרמלו, קובי והרשימה עוד ארוכה. מה שמשותף לכולם הוא לא רק יכולת אתלטית יוצאת דופן וכינוי זמני של "הג'ורדן הבא", אלא שמדובר בחבורה של ASSHOLES שבטוחים שהם חשובים הרבה יותר מהקבוצה, ושכל נפש חיה צריכה להעריץ את העפר עליו רגלי הענק שלהם דורכות בדרכם לפטר מאמן כי הוא העיז לבקש מהם לעשות הגנה, להטיל וטו על טריידים, לעשות שביתה איטלקית או סתם שביתה, לא כי הם רעבים ללחם כמו עובדים סוציאלים בישראל, אלא בגלל אגו מנופח ואנוכיות על סף הפסיכוטית. כי ספריוול צריך להאכיל את הילדים, אייברסון לא אוהב שמדברים איתו על אימונים, ובואו לא נשכח ש"סאטרבורי" (איזה ASS) הוא הרכז הכי טוב בעולם.
האופי הזה והשחקנים האלה שמתרבים בליגה כמו היו כינים הורגים לי את המשחק שאני כל כך אוהב. אחרי הכל, אנחנו מדברים על משחק קבוצתי, קבוצתי! זה אומר שיש חמישה שחקנים על הפרקט ועוד שבעה על הספסל, וכל אלה אמורים להוות קבוצה שמשחקת יחד תחת שיטה זו או אחרת שמכתיב מישהו שזו העבודה שלו. תחת זאת אנו זוכים לראות "כוכבי על" שחושבים על הסטטיסטקה של עצמם הרבה יותר ממאזן קבוצתם, ולא מסוגלים לזוז מילימטר מאיך שהם חושבים בגילם הצעיר שהמשחק צריך להיראות. רק תראו את השינוי שהביא האדימרל רובינסון בעונתו הראשונה לספרס (שיא של שיפור הנצחונות בקבוצה מעונה לעונה) לעומת השינוי שהביא בלייק גריפין בעונתו הראשונה בקליפרס (כלום), או קחו כדוגמא את האולימפיאדה האחרונה.
ההידרדרות האנושית הזו התחילה אצל מייקל ג'ורדן, לא כי הוא הראשון שהיה מספיק טוב בשביל להתנהג ככה, אלא כי הוא הראשון שהתנהג ככה. ד"ר ג'יי הוא איש נחמד מאוד וכך גם לארי ומג'יק, ורק מצפיה בראיונות אני מאחל לכולכם שתזכו להעביר ולו שיחה קצרה עם איש נחמד כמו ביל ראסל, שסך הכל לקח 11 אליפויות ב 13 עונות ונשאר צנוע. מי שלא היה שם כדי לראות את הליגה לפני ג'ורדן לא באמת יבין זאת. לך תסביר לחובבי קובי ולברון את מהות היריבות בין הפייסרס לניקס בשנות ה 90, או בין הסלטיקס ללייקרס. לך תסביר איך נראה משחק קבוצתי אמיתי וכמה זה יותר מעניין מעוד מופע דאנקים בגארבג' טיים. היום אנחנו יודעים שמה שחשוב זה לא היריבות בין ההיט לניקס, אלא בין לברון לכרמלו. אחרי הכל, זה ממש מרתק לראות את "מלו" 30 פעם לוקח את הכדור לצד ימין וזורק במשחק בשעה שארבעת משרתיו עומדים מצד ובוהים.
מנחם לס
15 מרץ 2013 18:55:33לפני שקוברים את מייקל כאוייב הציבור מס' 1 בעולם, כמה עובדות: 1. הוא התורם מס' 1 בין כל ספורטאי ארה"ב ל-FOUNDATIONS ועזרה אחרת לציבור (ספורטס אילוסטרייטד 12.2009 'ג'ורדנ'ס קוזס, סופורט, אנד פאונדיישיונס'). הוא תורןם ראשי לפאונדיישיונס האלה לפי המאמר:
chael Jordan has supported the following charities:
Boys & Girls Clubs of America
Buoniconti Fund To Cure Paralysis
Cats Care
CharitaBulls
Kids Wish Network
LIVESTRONG
Make-A-Wish Foundation
Nevada Cancer Institute
Special Olympics
The Miami Project
Read more: http://www.looktothestars.org/celebrity/michael-jordan#ixzz2NcywUChT
Follow us: @looktothestars on Twitter | looktothestarsorg on Facebook
אז בואו נתחיל מזה שהוא תורם לעזרת נצרכים (לאו דווקא שחורים) יותר ממג'יק ג'ונסון, יותר מטייגר וודס, יותר מאלכס רודריגז, יותר מתום בריידי, ויותר מוויין גרצקי – הנחשבים לספורטאים העשירים בארה"ב, שלא לדבר על אירופאים כדייויד בקהאם, כריסטיאנו מוריניו, ומסי, שאין לי מושג כמה הם תורמים.
זה לבד מחפה על כל האגרסיביות שהיתה לו כשחקן כדורסל.
רועי ויינברג
15 מרץ 2013 18:58:59ג'ורדן הוא אדם נורא מורכב, אבל אני מסכים איתך.
דור, טוב לראות שאתה עדיין בסביבה. באזור 2011 גם הגבת וכתבת בהופס 🙂
מנחם לס
15 מרץ 2013 19:11:36מציע לקרוא:
http://www.facesofphilanthropy.com/michael-jordan/
Michael Jordan the Greatest Basketball Player, Great Humanitarian
המאמר נמצא ב-
http://voices.yahoo.com/michael-jordan-greatest-basketball-player-great- 123418.html
"His Airness" Has Helped Many People Through Various Charities
אז אני מעדיף טיפוס דומיננטי כמוהו על המגרש ומחוצה לו בכל הנוגע לכדורסל, אבל בשקט ובלי שאיש יידע הוא התורם הגדול בכל העולם מבין הספורטאים לצדקה. לדעתי זה מכפר על כל עוונותיו האחרים.
סוסמעץ
15 מרץ 2013 20:10:11ג'ורדן הוא לא אביהם מולידם של אפסים מלאי אגו כמו מארבורי
או אחרים. זו תוצאה של התכוונות שיווקים מבית מדרשו של הקומיש
דיוד סטרן.
הכל בשם הכסף הגדול.
Mbk
16 מרץ 2013 00:03:34זווית מעניינת
לטעמי מייקל אינו כה גרוע כפי שאתה מציג אותו.
הוא פשוט כדורסלן מחונן ותחרותי מאוד , אדם קצת קטן וקטנוני בעיקר בנאום שלו בהיכל התהילה שם סגר חשבון עם מאמנו בתיכון ….
השחקנים היום יותר נחמדים האחד אל השני מבעבר , גיימס ודוראנט ביחסים טובים , פול חבר של כולם , כרמלו קצת מטורלל וקובי לא רואה אף אחד ממטר .
בין מגיק ללארי היתה יריבות מטורפת גם ובעיקר בגלל הרקע של הערים בוסטון מול אל איי , ניו יורק ואינדיאנה דוגמא מצויינת לפער בין עולמות שמועצם במגרש הכדורסל.
נחזור למייקל הוא אכל חרא מהבד ביוס ומאיזה תומאס שהוביל חבורה של קקות , ליימביר הוא דוגמא מעולה לכך . אייזה ומגיק סגרו דיל לא למסור למייקל באול סטאר הראשון שלו ורק העצימו את התופעה.
מייקל מלבד הרצון לנצח חטא בהימורים אבל בכך הוכיח את אנושיותו . האם שכחת שמגיק אדם נשוי באושר לכאורה השחיל כל מה שזז בסביבתו ?
אף אחד לא מושלם אבל מייקל הוא לא האשם בשחקני הבלינג לינג וה מרשרשים של היום . אגב מייקל להוציא עונה אחת בה הרוויח שלושים מיליון ,הרוויח כסף קטן מכדורסל.
חלק גדול מהשחקנים מוקפים בחברה מההוד ( צחונה ) ופמליות ענק מקיפות אותם הניהול הפיננסי שלהם לוקה ביותר . אייברסון וספריול הם רק דוגמא קטנה לשחקנים שנותרו ללא דולר לביק מק .
אין שום ספורטאי בעולם עם מותג מצליח כגורדן שחולש על אחוז גבוה משוק נעלי הכדורסל באמריקה .הניהול הנכון של מייקל צריך לשמש דוגמא ומופת לכל מותג וספורטאי . יכול להיות שקובי היה מגיע לשם אם היה משכיל לשמור את הבלק ממבה במכנסיו באותה תקרית בקולורדו .
דרור
16 מרץ 2013 01:02:58כתבה נהדרת וכואבת. כתובה יפה ומדויק. ומנחם, תרומה לצדקה אינה מעידה בהכרח שג'ורדן אדם סביר. בטח שלא באמריקה -מולדת הצביעות.
דקסטר
16 מרץ 2013 01:54:06מצטער לא נראה לי שמישהו מבין תומכי הכתבה ראה את מייקל משחק. היה פה ניסיון לבנות תיאוריה בכוח על הגב של הספורטאי הכי גדול בהסטוריה.
נתן
16 מרץ 2013 08:08:31מצטרף לדעה של דקסטר וערן, ג'ורדן לא היה שחקן אנוכי כמו שכתבו כאן . ראיתי אותו מתפתח במהלך השנים ביחד עם הקבוצה שמתפתחת. לדעתי זה נכון שהרבה מהאדרת הכוכבים היא באשמת הגישה השיווקית של הליגה. השחקן שראיתי בו את השינוי הגדול ביותר במנטאליות הוא דוקא שאקיל אוניל. הוא הגיע ומיד התחיל לשחק בסרטים ולדבר עם עיתונאים. הוא הצליח להרגיז את כל הליגה עם האגו שלו, אבל הוא למד מזה והשתנה בהמשך.
ערן
16 מרץ 2013 02:25:50מצטרף לדסטר,מייקל לא היה אנוכי ושיחק די קבוצתי.לא תמיד היה לו למי למסור בשנים הראשונות ..אבל בהמשך שנבנתה השושלת לא זכורה לי התנהגות אנוכית במשחק שלו.לשיקאגו היתה יריבות קבוצתית גדולה מול דיטרויט וגם נהיינו להשפיל את הניקס.אם כבר לחפש מישהו שהתחיל את מגמת האנוכיות והאגו העצמי מעל לקבוצה זה קובי.
סער
16 מרץ 2013 06:45:15כתבה מעניינת.
שני סנט:
1. בכל מה שקשור לאופי; מה שמייחד את האנביאיי מכל ליגת כדורסל או ענף ספורט אחר הוא בראש ובראשונה כמות המשחקים פר עונה. קבוצה יכולה לשחק עד 110 משחקים בעונה. 5280 דקות של פרקט ברדיוס של לא יודע כמה מייל בכבישים ובמטוסים ולפעמים ימים ארוכים רחוק מהמשפחה וכולי. הנקודה שאני מנסה לחתור אליה היא שמבחינה פסיכולוגית לעונת אנביאיי אין אח ורע ברמת הקושי והאינטנסיביות ולכן שחקנים (בעיקר בכירים אבל לא רק) מפתחים איזה מין קראצ' פסיכולוגי, קב שאפשר להישען עליו וכשאוזלים הכוחות הנפשיים לשאוב ממנו עוד. הקראצ' הזה במרבית מהמקרים הוא האגו. שחקן שיודע שהוא כנראה הכי טוב על המגרש בכל סיטואציה ייעזר באגו שלו כדי להדגים זאת הלכה למעשה.
אני לא הייתי מייחס כזו חשיבות לכינויים. כן, 90% מהשמות הממוצאים הם פשוט דביליים ונרקסיסטיים אבל כמו מג'יק ו"אלוהים" במרכאות כפולות ומרובעות לימדו את כוכבי ההווה ששיווק וקידום עצמי הם חשובים כמעט כמו כישרון (לצערנו) על המגרש.
2. אין לי שום בעיה שמשחק בין הניקס להיט משווק כ"לברון נגד כרמלו" כמו שאין לי בעיה שהקלאסיקו משווק כ"מסי נגד רונאלדו" אין כאן שום סימפטום של שום מחלה. זה א-ב של שיווק ספורט. אם הסלטיק של בירד היו פוגשים את הלייקרס של מג'יק בימינו אתה יכול להיות בטוח שזה היה "מג'יק נגד בירד". אלו לא השחקנים שמשווקים משחקים ככה זה פשוט ניצול של נטייה טבעית של אוהדי ספורט, חובבי מוזיקה וכו' להזדהות עם הכוכב.
(סנט 3#). לא שאני מתיימר להכיר את האופי האמיתי של השחקנים אבל נראה לי שסופרסטארים כמו דוראנט, כריס פול, טים דאנקן, סטיב נאש ועוד באמת רבים וטובים הם דווקא אנשים צנועים (אני לא הייתי ממהר לפסול גם את לברון).
4. האם השושלת של סאן אנטוניו היא המשך ישיר לתופעת הכוכבנות שהנחיל מייקל ג'ורדן? מה עם דטריוט שלקחה אליפות והגיע לגמר עם כדורסל קבוצתי והגנה קשוחה עם חמישייה פחות או יותר שווה מבחינת מעמד?
צביקה
16 מרץ 2013 19:55:02הוא היה בן-אדם, זה הכל. לא אלוהים, אבל בטח לא "חרא של בן-אדם". והוא באמת היה הטוב מכולם בספורט הזה. אולי אתה צריך להתלונן כמו כל החטיארים על הדרדרות הדורות ותרבות הכוכבים וכו', אבל אין לך מה לתלות את זה במייקל. זה שבזכות מה שהוא עשה במשחק הוא הפך לרפרנס – אתה לא יכול להביא את זה כטענה נגדו.
השחר
16 מרץ 2013 20:34:56שאפו על הרעיון
יוסי
18 מרץ 2013 07:45:46כתבה מעניינת וגרמה לחשוב קצת על העניין . דוק , מזכירה לי את המאמר שלך מלפני שנה על מאמן התיכון של מייקל , זה שכביכול לא בחר אותו לקבוצה (למרות שלמעשה הוא החליט סה"כ להמתין שנה , ולא להעלות את מייק בגיל 15 לקבוצה של בני ה-18). זה אותו מאמן ש MBK כתב עליו וזו כתבה נפלאה של SPORTS ILLUSTRATED אם אינני טועה.