בינואר כתבתי כמה פוסטים על העתיד של הכדורסל הישראלי. בין השאר, סקרתי כמה פרוספקטים שבלטו במשחקי הנבחרות הצעירות בקיץ 2016.

אז מה התחדש בקיץ 2017? הנה סקירה קצרה, תוך התמקדות בכמה שחקנים עם פוטנציאל לפרוץ בשנים הקרובות לתודעה.

על נבחרת העתודה (עד גיל 20) וההישג הנפלא שלה – מדלית כסף באליפות ביוון – כבר נכתב לא מעט (גם כאן). גם השחקנים הבולטים בנבחרת הזו, ובראשם תמיר בלאט, יובל זוסמן, דניאל קופרברג, רועי הובר, ונתנאל ארצי כבר מוכרים לכל מי שמתעניין קצת בכדורסל הישראלי.

נבחרת הנוער (עד גיל 18) שיחקה השנה בדרג ב' ולמרות פתיחה מוצלחת, עם 6 ניצחונות רצופים, הפסידה בשני המשחקים האחרונים (חצי הגמר והמשחק על המקום השלישי) ותישאר שנה נוספת בדרג ב'. את הנבחרת הזו הוביל השנתון של ילידי 1999, שלמען האמת נראה כמו שנתון די חלש. השחקן הבולט בשנתון הזה הוא עמית עבו, שעליו כבר הרחבתי בעבר. עבו נתן אליפות לא משהו. הוא לא השתפר במיוחד בתחום קבלת ההחלטות ועדיין לוקח המון שלשות לא קשורות. הוא אמנם שולט מצויין בכדור ויוצר יפה לאחרים, אבל נמוך (1.80) וצנום. הוא יתקשה להגיע לרמות הגבוהות (אפילו כשחקן בולט בליגת העל) אם לא ישפר משמעותית את קבלת ההחלטות שלו.

מי שבכל זאת משכו את העין בטורניר של הנוער הם שלושה ילידי 2000, שיקוו להוביל את הנבחרת חזרה לדרג הראשון בקיץ הבא, ביחד עם כוכבי הקדטים, שעליהם אני כותב מאוחר יותר:

תומר לוינסון נחשב בעיני חלק מאנשי הכדורסל לגבוה העתיד של הכדורסל הישראלי (כן, שוב). פאוור פורוורד, 2.06, עם אינטלגנצית משחק לא רעה, יכולת טכנית יפה ומשחק פנים משתפר, ובעיקר קליעה טובה מאוד מחצי מרחק ואפילו קצת טווח משלוש. אבל כמו שכתבתי בעבר, לוינסון הוא אתלט בינוני מאוד. למרות שהתנועה והניידות בהחלט השתפרו בשנה האחרונה, הוא עדיין מתקשה לסיים בפנים מול שחקנים גבוהים ואתלטיים יותר או ליצור לעצמו. קשה להעריך לאן זה הולך. מצד אחד, היו חלקים מהמשחק שבהם הוא נראה כמו השחקן הטוב ביותר של הנבחרת הישראלית, בעיקר כששיחק פיק אנד רול או פיק אנד פופ עם עבו. מצד שני, החסרונות האתלטיים בולטים למדי מול גבוהים אירופאים גדולים ואתלטיים יותר, מה שדי מגביל כנראה את התקרה.

אופק מלכה גם כן נתן טורניר מצויין. מלכה הוא גארד נמוך (אזור ה-1.80), אבל זריז ובעל קליעה נהדרת. כשהוא מתחמם, הוא קובר זריקות מרחוק ברצף ומשנה משחקים. הבעייה שלו כרגע היא שהוא לא ממש רכז ולא יוצר מספיק לעצמו או לאחרים. בגובה כמו שלו זה חיסרון קריטי, שכנראה ימנע ממנו להגיע לרמות הגבוהות אם לא יהפוך לרכז במשרה מלאה.

גם יותם חנוכי יכול להתפתח לשחקן לא רע. פורוורד בן 16.5 (החמיץ בכמה ימים את נבחרת הקדטים) בגובה 2.02, שלא מאוד הרשים באליפות הנוכחית (קיבל מספר דקות מוגבל), אבל בעל קליעה יפה משלוש, סיומת נאה בצבע, הגנה טובה ומשחק נבון.

ההפתעה הנעימה שלי הקיץ הגיעה מנבחרת הקדטים (עד גיל 16). הקדטים סיימו קמפיין לא רע, שבסופו הבטיחו הישארות בדרג א' לשנה נוספת. הם התחילו את הטורניר מצויין, עם נצחונות על קרואטיה וסרביה (שתיהן הגיעו לחצי הגמר) והפסד דחוק לליטא, שסיימה במקום השישי. אבל אז הגיע משחק אחד חלש ותבוסה לטורקיה, שקבעה שישראל תתמודד כנגד הירידה (ותודה לשיטה המוזרה של פיב"א, שבה משחק אחד מכריע בין מקומות 1-8 למקומות 9-16). במשחק שאחרי, הם התאוששו יפה עם ניצחון על שבדיה, שהבטיח עוד שנה בדרג הראשון.

האמת היא שהנצחונות על נבחרות אירופיות מובילות היו די מפתיעים. כקבוצה, הקדטים היו מאוד לא מאוזנים, עם פער משמעותי בין 3-4 השחקנים הטובים ביותר לאחרים. בנוסף, זו הייתה הנבחרת עם מצבת הגבוהים החלשה ביותר שזכורה לי (הישג לא קטן בהתחשב באיכות הלא מזהירה של גבוהים בנבחרות ישראל לדורותיהן). ברוב המשחקים, זה הכריח את המאמן, אורן אהרוני, לשחק סופר סמול-בול, בלי אף סנטר או פאוור פורוורד, וכל הנבחרות שממול, ללא יוצא מהכלל, ניצלו את זה כדי לטחון אותנו בצבע, בעזרת אין סוף ריבאונדים בהתקפה.

ולמרות זאת, אפשר לצאת מעודדים מאוד מהאליפות.  עוד יותר מההצלחה להישאר בדרג הבכיר, אפשר היה למצוא בנבחרת הזו את מה שהכי חשוב בנבחרות בגיל הקדטים – תקווה אמיתית לעתיד. מההתרשמות שלי, היו בנבחרת שני שחקנים עם פוטנציאל להיות שחקני נבחרת בוגרת מובילים, ועוד שניים שיוכלו להשתלב בליגת העל בעתיד.

נתחיל משני הכוכבים הבלתי מעורערים:

דני (Deni) אבדיה הוא הבן של זופר אבדיה, המתאזרח היוגוסלבי האגדי, שהיה חבר בנבחרת יוגוסלביה לפני שהגיע לישראל בשנות ה-30 לחייו (קלע פעם 53 נקודות במשחק ליגה) ובחר בסופו של דבר להשתקע בה (איש מעניין עם סיפור חיים מעניין, אבל לא עליו הפוסט).

הנה קביעה פשוטה, גם אם מעט נועזת כשמדובר בשחקן בן 16 בסך הכל: לדעתי, דני הוא הפוטנציאל הכי מרשים שהיה לנו מאז עמרי כספי (כולל דוסון וזוסמן).

דני הוא רכז של ממש בגובה שני מטר בערך (כן, קראתם נכון), שאולי אפילו עוד יוסיף כמה סנטימטרים. מצד אחד, הוא לא מהיר במיוחד ולא אתלט גדול. מצד שני יש לו המון דברים שאי אפשר ללמד. אלו כוללים קליעה טובה מחצי מרחק ומשלוש, עם טווח נבא, חדירה טובה, יכולת להוריד שחקנים נמוכים יותר לאותיות, ריבאונד נהדר, ובעיקר ראיית משחק ויכולת מסירה יוצאות דופן, כולל לא מעט מסירות פינצטה על כל המגרש. המשחק שלו נראה לפעמים מעט גמלוני, אבל זה מטעה. לאורך האליפות הוא כמעט לא איבד כדורים (יחס אסיסטים/איבודים של כמעט 1/4, נדיר לשחקנים בגיל הזה), למרות ששיחק הרבה דקות, שברובן הכדור היה אצלו. אילנות גבוהים והכל, המשחק שלו הזכיר לי לא פעם את… בודירוגה. הלוואי ויוכל להתפתח לשחקן דומה.

לאלו שאוהבים מספרים, כך זה נראה:

• 15.3 נקודות (מקום עשירי בטורניר)
• 12.6 ריבאונדים (ראשון בטורניר בהפרש גדול, מעמדת הרכז!)
• 5.3 אסיסטים (ראשון בטורניר)
• שתי חטיפות (שמיני בטורניר)
• וחסימה (שביעי בטורניר).
• באופן לא מפתיע, דני גם הוביל את האליפות במדד היעילות (בהפרש משמעותי, כמעט 25 נקודות מדד למשחק) והיה לא רחוק בכמה מהמשחקים מטריפל דאבל.

בצד השלילי, כרגע אבדיה הצעיר קצת חמום מוח וטיפה שחצן. לא פעם הוא מתגרה בשחקני היריב או בספסל אחרי מהלך מוצלח, משליך שלשות לא אחראיות, ולפעמים גם עושה איזו עבירה בלתי ספורטיבית שטותית. בערך בכל משחק הוא גם חטף שטיפה טובה מאהרוני המאמן. היה יפה לראות מאמן שלא מתבייש להיכנס בכוכב שלו, וגם להוריד אותו לספסל לא פעם (אם כי לזמן קצוב, כי בלעדיו לא היה לנבחרת הרבה מה למכור). ולמרות זאת, בעיני יש בזה גם אספקט חיובי – איזו חוצפה סרבית/ישראלית וקצת שחצנות שעם הכוונה נכונה אפשר לתעל לביטחון עצמי (לא נראה שחסר לו) ואסרטיביות. רק צריך להיזכר איך דיברו על כספי כשהיה נער צעיר כשחצן חסר משמעת ובעל גישה בעייתית. אז מסתבר שה"גישה" הזו הייתה חלק ממה שהביא אותו רחוק בסופו של דבר. רק נקווה שלא יעלה לאבדיה השתן לראש.

למען האמת, לא נראה לי כרגע שדני מתאים כל כך ל-נבא, בעיקר בגלל האתלטיות היחסית מוגבלת, אבל מי יודע. מה שבטוח זה שאם הוא ימשיך להתפתח באותו כיוון, ישאר צנוע, יעבוד קשה ויממש את הפוטנציאל, הוא יכול להיות שחקן יורוליג מוביל (מתי לאחרונה היה לנו כזה?) וגם להוביל את הנבחרת הבוגרת יום אחד.

הנה הכישרון הצעיר בפעולה:

השחקן השני שהרשים אותי באליפות הזו הוא רזיאל חיון, שסיים שני באליפות כולה בנקודות למשחק, עם 18 למשחק (לא ירד מספרות כפולות באף משחק). היחיד שקלע יותר ממנו היה ניקולו מניון, הג'ינג'י האמריקאי-איטלקי שמנחם כתב עליו באחד הפוסטים שלו כפרוספקט נבא ודאי. רזיאל הוא סיפור מעניין. גדל באילת ועבר בגיל צעיר לשחק רחוק מהבית באקדמיה של גלבוע מעיינות. אם על אבדיה אמרתי שהוא הפוטנציאל הכי גדול מאז כספי, אז לחיון יש פוטנציאל להתפתח לקלעי (סקנד גארד) הישראלי הכי מרשים שזכור לי בשנים האחרונות. בעצם, אולי מאז… דורון ג'מצ'י.

אוקיי, לא לקפוץ, ג'מצ'י הוא עדיין לא. לפחות כרגע, אין לו מנטאליות של סקורר דומיננטי, כזה שדורש את הכדור ועם חוש להשגת נקודות גם ביום שלא כל כך הולך בקליעה. מה שכן יש לו זה גובה טוב (איזור ה-1.95), מבנה גוף חזק עם כתפיים רחבות, אתלטיות ברמה אירופאית גבוהה (היחיד בנבחרת שהטביע במהלך משחקים וגם הראה משחק הגנה טוב מאוד), ובעיקר קליעה נהדרת (40% מהשלוש באליפות), שיכולה להיתרגם גם לרמות הגבוהות. חיון משחרר את הכדור גבוה ובניתור (סטייל ריי אלן), מכניקת הזריקה מצויינת, ובעיקר יש בזריקה שלו משהו שמרמז על חוסר מאמץ, מהסוג שיש רק לקלעים. גם האחוזים המצויינים מהעונשין עם קליעה אוטומטית שנראית כל פעם אותו הדבר מאוששים את זה. לראייה, הוא הוביל את הטורניר גם במספר הקליעות מהקו וגם באחוזים, עם 85%.

במהלך משחקים רזיאל לא פעם נחבא אל הכלים ולא דורש מספיק את הכדור. בנבחרת הנוכחית זה קצת צרם לאור זה שהוא ואבדיה מוכשרים בהרבה מהאחרים, אבל לטווח הארוך יכול להיות שזה בדיוק מה שיאפשר לו להשתלב ברמות הגבוהות כשחקן שלא צריך כל הזמן את הכדור ביד כדי להשפיע ולהשיג נקודות. כדי להגיע לשם, הוא צריך לשפר לא מעט אספקטים במשחק – בעיקר הכדרור והסיומת ליד הסל עם מגע, שכרגע ממש לא מהוקצעת (החטיא לא מעט ליי-אפים, למרות האתלטיות).

הנה חיון בפעולה:

שני השחקנים האחרים שנראו כבעלי עתיד בכדורסל הישראלי הם דור סהר ועמית אהרוני. סהר הוא סמול פורוורד לא מאוד גבוה (1.92), אבל לוחם, קלעי טוב, ושומר טוב. משהו בסגנון של ניצן חנוכי, אבל עם קליעה טובה יותר מבחוץ. אהרוני, הבן של המאמן, היה יליד 2002 היחיד בנבחרת. רכז אמיתי, לא גבוה (רשום באתר האליפות כ-1.85, אבל נראה יותר כמו סביבות ה-1.80) ולא מאוד אתלטי, אבל עם מהירות טובה, שליטה מצויינת בכדור, ראיית משחק נאה, וגם יד רכה משלוש. נקווה שילך בעקבות אבא ואמא (אחותו של גור שלף) ויוסיף עוד כמה סנטימטרים טובים. צפוי להוביל את הקדטים בקיץ הבא.

לסיום, את הקיץ הזה בהחלט אפשר לסכם בנימה אופטימית. הסיבות הולכות מעבר להופעה הנהדרת ומדלית הכסף של נבחרת העתודה. אחרי כמה שנים דלות מאוד בכשרונות, וממש לפני שהדור של אליהו, הלפרין, כספי ומקל מפנה את הבמה, נראה שיש מי שייקח את המושכות. מבין השחקנים בגילאי 20-25 יש את דוסון, קולשוב, מנקו, שגב, זלמנסון, גינת, בלייזר, שרון, זיו, ובלאט, ואולי גם את ליף, למרות שקצת קשה לי להאמין. מתחת לגיל 20, מדובר כרגע בעיקר בזוסמן, קופרברג, לוינסון, עידן אלבר, חנוכי ועכשיו אפשר להוסיף לרשימה גם את אבדיה וחיון.

נקווה לטוב ונשתמע בקיץ הבא.

בהצלחה לנבחרת הבוגרת!