(התמונות נילקחו מיו אס איי טודיי) 

הכיצד הייתם מרגישים אילו הגעתם לאולם כדורסל ושלטים כאלה קידמו את פניכם?

דבר אחד אני חייב לומר על דווייט האוארד: מלבד הריקוד הטפשי שמשום מה החל לרקוד לפני שריקת הפתיחה, הוא התנהג כגבר מהרגע הראשון של המשחק ועד סופו.

באף חלק מהמשחק לא ראית שפת גוף של "אתם רואים מה הפסדתם?". זו היתה שטות מלכתחילה להביע דבר כזה כי כמה שהמג'יק רצתה שהוא יישאר בה, זה לא אמור היה להיות. הוא החליט – כפי שציטטתי אתמול – ש-"הגיע הזמן להמשיך את עתידי במקום אחר; במקום יותר טוב!". כל הכבוד לו. כל אחד מאיתנו רוצה להיות במקום הכי טוב לו ולמשפחתו. החיים שייכים רק לעצמנו. בעולם האכזר של היום בספורט, כמעט שלא נשאר דבר מהנאמנות של העבר. העולם שונה, ההתנהגות שונה, והערכים שונים.

כשאני הייתי צעיר בישראל, המחשבה שיהושע גלזר ממכבי ת"א ישחק בהפועל ת"א אפילו לא ניכנסה לראש כי זה היה טובו. אסור ממש. בגידה שלא היתה גדולה ממנה. או תארו לכם את נחום סטלמך עובר מהפועל פ"ת למכבי חיפה. IMPOSSIBLE. היתה מתפתחת בישראל של אז מלחמת אחים. קיבוצים התפרקו ומשפחות ניפרדו בגלל דעות פוליטיות. גבעת חיים וגבעת חיים מאוחד היו פעם קיבוץ אחד. אותו דבר יפעת ורמת דוד, ועשרות קיבוצים אחרים בארץ.

היום אין דבר כזה. כבר לפני 30 ו-40 שנה זה התחיל להיות דבר הרבה יותר מקובל: מיקי ברקוביץ' עוזב את מכבי ת"א. אורי מלמיליאן – הלב, הנשמה, והסמל של בית"ר י"ם משך יותר מעשור, עובר להפועל ת"א. כשכריסטיאן רונלדו עזב את מנצ'סטר יונייטד, והוא משחק היום בריאל מדריד זה הדבר המקובל ביותר שיכול להיות. מסי נשאר בברצלונה כי עבורו אין "משום יותר טוב להיות בו", כפי שלהאוטרד היה "מקום טוב יותר" מאורלנדו.

מי שעזר להאוארד יותר מכל היה הקהל של אורלנדו והשלטים האינפנטיליים שחיכו לו באולם. ומי שעזר לו עוד יותר היה מאמן המג'יק ג'ק וון שהחליט על "האק דה דווייט" בכל כדור שהיה בידו. מה הוא גרם בכך? ש-21,000 צופים ישבו שלוש שעות בשעממון הגדול ביותר שהיה אי-פעם בכדורסל כשכל המשחק כולו הוא תהלוכה אחת גדולה לקו הפאול.

אילו האוארד היה קולע רק 33% מהפאולים, ויותר רק 13 נק' מה-39 שזרק, והמג'יק היו מנצחים זה היה ממש אסון. זאת היתה אנרכיה המנצחת משחק כדורסל ב-NBA. אני ממש הערצתי את קור הרוח בו הוא נעמד על קו הפאול שוב ושוב, וקבר 25 מה-39 ב-64% עוברים. אני מקווה שהיתה זו הפעם האחרונה שנראה "האק של איזה שהוא שמאק" כי מבחינה כדורסלנית לא פשוט לא כדאי יותר. אלף זה מקדם את הזמן שכל פאול על כל שחקן קבוצה שולח את השחקן לקו מלבד הוצאת חוץ, ומלבד זאת זה מערים את מספר הפאולים על כמה שחקנים שהם חשובים לקבוצה. ברגע שהאוארד – וזורקי פאולים גרועים אחרים – מסתובבים סביב ה-60% קליעה, השיטה אינה כדאית. אני גם לא מאמין שקהל הצופים יקבל זאת בעתיד. אפילו אמש היו שריקות בוז על כך פה ושם, כי באולם של אורלנדו תמיד שומרים 4,000 מושבים לתיירים של דיסניוורלד.

אז הקהל BOOED ו-MOCKED כי הוא רצה שדווייט האוארד יידע כיצד הם מרגישים בקשר ל-"NOTORIOUS DEPARTURE" שלו מהעיר. השנאה והרעמה לא הגיעה לקרסוליים של השנאה והגועל שהרגיש הקהל של קליבלנד כשלברון עזב. במשחק הראשון של לברון בקליבלנד הכל היה UGLY. ממש וממש UGLY. אני אפילו חששתי מאסון, אך למזל כולנו לא קרה שם כל דבר דראגי ממש, כי זה לא היה רחוק מזה. אבל הקהל של אורלנדו עשה מספיק רעש כדי שהאוארד יבין את השנאה אליו בעיר. הם הבהירו את הנקודה שלהם.

ומה עשה האוארד? החזיק בנקודה על כל נקודה. הוא עשה עוד דבר אמש: הוא הראה – לי לפחות – שהוא לא תלוי יותר בקובי, והוא יכול לככב ולהיות מסמר הערב

 כ-ו-ל-ו  ב-ע-צ-מ-ו!

כל מה שהוא אמר בסוף היה: "כל מה שהיה לי בראש לפני המשחק היה להופיע ולתת משחק טוב. הצלחתי לנקות את ראשי מכל הרעש והמהומה, והצלחתי לתת משחק כדורסל טוב!". כן, הייתי אומר ש-39 נקודות ו-16 ריבאונדים הם "משחק טוב", ואפילו "טוב מאד". ללייקרס כולה כל מה שהיה חשוב זה להוסיף עוד "W" לרקורד. עתה מטרתם היא להמשיך ולחתור למקום ששי, אם לא יותר גבוה, ואפילו יתרון בית בסידרה הראשונה, ואז אלוהים גדול.

אורלנדו תפשה את הלייקרס בזמן לא טוב עם 'האק דה דווייט' או כל שיטה אחרת. הם תפשו את הלייקרס בגדולתה, ובזמן שהיא משחקת את הכדורסל הטוב ביותר שלה. הם ניצחו 9 מ-11 המשחקים האחרונים, והערב נגד אטלנטה – ואני זז לשם עוד שעתיים – הם פוגשים קבוצה שאמש הפוינט גארד המהיר שלה ג'ף טיג ניפצע ולא ישחק הערב נגד סטיב נאש. המהירות של טיג נגד האיטיות של נאש היתה אחת התקוות של ההאוקס ועתה תקווה זו נימחקה.

האוארד יצא המנצח הגדול. הייתי מעדיף אם לא היה רוקד ב-INTRODUCTION ואילו היה מוחק את החיוך המעט דבילי שלו כשישב על הספסל והתעסק עם הצופים מאחוריו ש-HACKED HIM. הוא היה יכול להיות יותר בוגר וסתם להתעלם מהם. אך איש לא טוען שהאוארד הוא אדם בוגר, רציני, ומושלם. הוא זרק בהם מספיק דברי נאצה ו-TRASH אחרי שעזב. אחד מבעלי הכרטיסים העיונתיים, מרק קרוון, הגיב לעתונאים: "אני קניתי כרטיס עונתי למג'יק רק בגלל האוארד. לא איכפת לי כל כך שעזב כמו שמטריד אותי מה הוא אמר על העיר ועלינו האוהדים אחרי שעזב. הוא יכול היה לגור ולשחק בלוס אנג'לס מבלי לשפוך עלינו זבל, מהמקום בו הוא שתה ואכל משך 8 שנים. זה כואב, זה הכל".

אז כמובן שיש כעס, אבל הכעס כבר לא יהיה קיים במשחק הביתי הבא כאן. המג'יק בדרך לחיים חדשים עם קבוצה חדשה, וסיפור דווייט האוארד מת כאן בסיום המשחק של אמש במרכז פלורידה  FOR EVER!

PLAY BALL!