חדשות הטניס – אלכסנדר הגדול !

חדשות הטניס – אלכסנדר הגדול !

את טורניר הרוג'רס קאפ בקנדה פתח קיריוס בסערה כשהוא מחסל את יריביו תוך דקות, הוא נראה כשחקן הלוהט שהוא אמור להיות. בסיבוב השלישי הוא פגש את זברב במה שהפך בקלות למשחק טופ 10 בשנת 2017. למה? כי יש בו הכל! מיני טניס / הגשות לקווים / ראלי של קדימה והחוצה ואפילו טווינר של זברב. קרב שלם של OMG MOMENTS

זברב עשה הכל נכון, שלל מניק את מכות הפתיחה שלו והיה סבלני הרבה יותר בראליס. ו…לקח את המשחק.

בינתיים, באותו טורניר, שחקן אחד התגלה כדבר הלוהט על הפלנטה. אני מדבר על שאפובלוב שאפילו גרם לי לקפוץ מהכורסא ולייצר את הפוסט הבא! בחצי הגמר הוא פגש את זברב שנתן מולו משחק מושלם.

בגמר חיכה לזברב האחד והיחיד – פדרר שלא הפסיד 16 משחקים רצופים. זברב הלך על הטקטיקה היחידה שיכולה לנצח את פדרר וזה להכות בכדור הכי חזק שאתה יכול, וביום מסוים פדרר אולי ייפול…. אז יד ימין של פדרר החזיקה 4 משחקונים לפני שהיא נחלשה וביחד אתה הסרב הראשון של המאסטרו. מהנקודה הזאת זברב לא הסתכל אחורה. הוא עמד מול 3 נקודות שבירה בלבד של המאסטרו והגן על כל ההתקפות ב… משחק סבלני ומדויק, מכות ראלי חזקות שנוחתות מטר מקו הבסיס ועליות לרשת אחרי ווינר לכיס.

גם פדרר נפל….

 

אז מה סוד הקסם של אלכס (סשה) זברב?

  1. הוא פשוט מכה חזק מאד בכדור ולוקח את כל הזמן מהיריב בצד השני
  2. הוא קל תנועה ומגיע לכדורים הכי קשים
  3. יש לו סרב של 220 קמ"ש
  4. ידיים רכות ליד הרשת
  5. יציבות יציבות יציבות!

התוצאה – זברב מנצח את טורניר ATP 1000 פעם שנייה ברציפת (הקודם היה ברומא) וטורניר חמישי השנה, שני רצוף בהשתתפותו. שהוא לוקח את הקרקפת של נובאק ברומא, פדרר במונטריאול וברמה שהוא משחק היום, נאדאל לא היה לוקח את המערכה החמישית מולו בAO… שחקן ענק! שאנחנו הולכים לבלות מולו עוד הרבה שנים.

לא אוכל לסיים ללא נקודה קטנה שמציקה לי אצל זברב מבחינה אופנתית (קצת קידום עצמי.. אני מעבר לעיסוקי כבלוגר מחזיק לייבל אופנה קטן) – מכנסיים וחולצה באותו הצבע? זה כל כך מראה פיג'מה…

חדשות הטניס

  • פדרר עשה פדרר ולקח חופשה מסינסנטי
  • מארי עשה פדרר ולקח חופשה מסינסנטי וכתוצאה מזה..
  • יש לנו מקום ראשון חדש בטוניס גברים. הכירו את… ראפא נאדאל!

 

תראו איזה לב ענק יש לראפא.

לקראת ה US OPEN ולפני תוצאות סינסנטי יש לנו טופ 3 שמחזיק ב 7000+ נקודות דירוג (מאריי, נאדאל, פדרר)  ומקומות 4-6 שמחזיקים 5000+ נקודות דירוג (צ'יליצ', נובאק, וואוורינקה) ומאוחריהם את …. אלכסנדר הגדול. איזה שנה ענקית בטניס הגברים!!

שבוע הטניס שלי.

השבוע אני מחלים מתאונת סקי!

לא ממש התרסקות פרונטלית לתוך עץ רק. TEAR AND WEAR של גבר בן 44 שיורד על מורד סקי גלי… תוצאה של ימי שמש שממיסים רצועות של שלג על מורד בין עצים שיוצר גלים או גבעות קטנות בשלג… אחרי שלוש שעות של מזחלות שלג וסקי – בוארד הגב נתפס. אבל, התוצאה היתה 7:4 לטובתי בתחרות ירידה במדרון מול דיני!

קצת גב תפוס לא הפריע לי לגשת ל MONDAY NIGHT TENNIS במועדון למשחק זוגות מעורבים.  הגב יד עבד מצויין הפורהאנד היה יציב רק שלא לקחתי בחשבון שאני אצטרך להתייצב ליד הרשת בחצי מהזמן (ככה זה בזוגות). וכדורים עמוק לשרוכי הנעליים שלי. כל ההתכופופיות הדחופות האלו לא ממש עזרו לשחרר את הגב ואת יום שלישי העברתי במנוחה וקרם על הגב.

בינתיים השמש יצאה והשלגים מפשירים. הנהר החביב הופך להיות נהר לבן דרגה שלוש. מה אתם אומרים? זמן לקייאקים?

אפרד ממכם בפריחת האקליפטוס .

בשיא החורף האוסטרלי, האקליפטוס מוציא פרחים סימן שששיא החורך מאחורינו ועוד מעט יתחיל האביב.
Image may contain: sky, tree, cloud, outdoor and nature
אחרי האליפטוס יגיעו המגנוליות, השזיף הדובדבן ואז יגיעו הצבעונים והאביב

 

לפוסט הזה יש 56 תגובות

  1. תודה עידו. בהחלט נראה כדבר הבא וכקונדטדר הכי רציני אחרי הדעיכה של הדור שתכף יפנה את מקומו בטופ.
    רק לציין שפדרר היה פצוע. כאבי גב זה בדיוק מה שיגרום לירידה בעצמת החבטות בכלל וחבטות ההגשה בפרט. אני חושב שבחלק הזה אתה נותן קרדיט מוגזם לזוורב.
    בכל מקרה, הוא עדיין צריך להוכיח עצמו במייג'ור.

  2. התלבטתי אם להגיב או לא. לא אהבתי את ההתנשאות והזלזול שלא לצורך לתגובות שכתבתי אתמול.
    אבל אתה אוסטרלי (מכאן עוד יותר הופתעתי לאגרסיביות), אני אוהד הפועל ים כדורסל והמנטרה היא "יש בנו אהבה והיא תנצח" אז אני ממשיך לאהוב, וחוזמזה, אם שרדתי עד היום את השיגעון שלך לקיריוס ("אני אומר לך זה הטורניר שלו, מייט") אז אני אשרוד גם את זה.
    אז קודם כל בהתייחס לנקודות הדירוג והשנה הנפלאה, אז זה נכון לשנה בכללותה אבל דווקא היו אס אופן יסבול מזה קצת: בלי ואורינקה, נולה, מארי בסימן שאלה על היכולת.
    אבל הדבר המרכזי הוא: זברב. זה לא עצם הזכיות, אני מאוד אוהב אותו. משהו ברוגע, בשמחה שלו, בהתלהבות הראשונית נורא כיפי! מאוד אהבתי את המחווה שלו לקיריוס כשהיה ברור לו שהצ'אלנג' על ההחזרה הנפלאה של קיריוס יילך לכיוונו.
    זה מרענן מאוד, וסופסוף, אחרי שנים שלא מצאתי מישהו חדש לאהוב הוא הגיע בדיוק בזמן, בלי קשר כמה רחוק הוא יגיע, אם כי לדעתי הוא בהחלט יגיע רחוק.
    נדמה לי שהוא מזכיר לי הכי את נבחרת גרמניה של 2006: אתה רוצה לא לאהוב כי גרמנים וזה (למרות הוריו הרוסים, שזה גם לא משהו היסטורית) אבל יש בשמחה ובהתלהבות משהו מדבק ואי אפשר היה שלא לאהוב אותם

    1. זה היופי. דור בא ודור הןלך. עכשיו ראפא רוג'ר וזברב הם האלפות, אינשאללה גם מארי יחזור לכושר. ויהיו לנו קרבות לפנטאון.

      בקשר לתגובה שלי מאתמול, אנחנו בהופס. ומעבר לזה שאני אוהב את הקהילה והקוראים ולא פה בשביל לעשות לך מצב רוח רע.. כדאי ש (1) תהיה מוכן להגן על עמדתך בלי פחד ובלי לדפוק חשבון יותר מידי לכותב (2) אל תעלב בקלות מידי. כולנו וירטואלים (3) תכתוב בקצרה ולעניין

      התגובה שלך מאתמול אם אני זוכר משהו מאתמול זה שהטיעון היה לא נהיר בעליל והיה אפשר לפוצץ אותו בקלות אם הזזה קטנה שמאלה או ימינה לטובת האחים גרין. אצל קרמר זה לא היה עובר ככה בקלות ( :

      בכלל אני חובב היסטוריה ותנך (כספר) גדול והשתתפתי בקבוצת תנך במשך שנתיים וחצי עם אנשי הדת המקומיים אצלנו. (נזיר בודהיסטי,4 ראשי כנסיות, אבוריג'יני ואני בתור יהודי של שבת) האינטרקציה היתה מרתקת וזה גרם לי לקחת את חבילת הרצאות הוידאו של התקופה המקבילה באוניברסיטת חייפה. חומר מרתק.

      אם אתה מתעניין אני יכול לפרט יותר.

      1. אל תדאג הכל בקלילות…
        לגבי התגובות הארוכות – אני מסכים. הבעיה לרוב היא שהיות והמוצא ה(לכאורה) פשוט ורציונאלי הוא אתאיזים או לכל היותר אגנוסטיזם אז התגובה שבאה להסביר היגיון דתי בהגדרה תהיה חיובית (באה להראות נקודה) ולא שלילית תוקפנית (תוכיח…) וזו אחת הסיבות שאני חושב שהפורמט לא מתאים לדיונים האלה.
        לגבי תנך ביקורת המקר ומה שביניהם – אני מכיר לא מעט בנושא (מן הסתם לא הרבה כמו גיא) אז לעת עתה נוותר.
        והיות ואני רואה שאנחנו כאן כמעט לבדנו, אז אני מרשה לעצמי לשאול, עכשיו ששנינו שתינו בירה ונרגענו:
        למה הנושא הדתי טעון כל כך עבור חילוני ממוצע? ברור שיש במדינה מידה כזו או אחרת של כפייה דתית, לצערי במידה מסוימת, אבל נראה לי שזה חורג הרבה מעבר לכך, גם כי רבים מהמגיבים דרים במדינות בהן יש הפרדה, וגם סתם כי זה הרושם שלי. אני מבין כעס כזה לפני נניח 100 שנה אבל למה כל דיון תיאורטי עדיין מוציא מהדעת אנשים שלווים בדרך כלל?

        1. מגיב בשם עצמי – הבעיה היא שלדתיים אכפת פי אלף מה החילוני עושה בחייו מאשר ההפך. אם היו נותנים לנו לחיות בשקט ולנסוע בשבת ולהתחתן ולהתגרש בלי חוקים מלפני 5000 שנה כמו שאנו נותנים לדתיים להאמין ולחיות איך שהם רוצים אז לא הייתה לנו בעיה. שלא לדבר על מימון אורח החיים של חלק מהדתיים מכיסנו ומהזמן שאנו משקיעים בשביל להרוויח את הכסף הזה, ועוד יש להם מה להגיד לנו בחינוך ובצבא ובפוליטיקה.

        2. נתי, בטח אנחנו עושים לאנשים את המוות עם כל דיבורי הדת האלו אבל לי זה נחמד שיש עם מי לדבר על זה. בטח כשהצד השני מקשיב ולא רק נטוע בפינה שלו ומנסה להוכיח נקודה.
          אני אענה בתור חילוני מאמין, שרואה בהיותו יהודי נפח לא פחות גדול באישיות שלו מאשר היותו ישראלי (שלא גר בישראל והיה שמח להפריד דת ממדינה).
          נתחיל מהצד החילוני. לחילונים לא באמת אכפת מזה שהדתי מאמין או לא באלוהים. גם אם הוא יתייחס לאמונה זו בזלזול, כל עוד זה לא מפריע לו לחיות את חייו הוא יקבל את זה. החילונים באמת נפגעים עד עמקי נשמתם כשהדתיים חושבים שיש להם עליונות מוסרית על פני החילונים ואז חוסר ההגיון שבאמונה הדתית והמעשים הנוראים שנעשו בשם האמונה יצופו בוויכוח.
          מהצד המאמין. באמת יש תחושה של קהילה ומשפחתיות באורח החיים הדתי. אצל הרבה מהחילונים יש תחושה של ריק. גם אם לא יודו בזה בפני הדתיים, יש צורך אנושי במשמעות ויש תחושה עמוקה של חוסר הכוונה. הדת יכולה לפתור את הצורך הזה אצל הרבה מהאנשים ולחבר את הצורך הזה לתוכן. הרבה אנשים גם ממלאים את הצורך הזה במשמעות גם בלי החיבור לדת, והכל בסדר.
          הבעיה עם הדת כממסד מאורגן, כשהיא מנסה להיות אוניברסלית ובשם האמונה בצדקתה מכריחה אחרים ללכת על פי דרכה.
          ראינו את זה בנצרות ובאיסלאם. ביהדות אין את הצורך להכפיף תחתיה את כל העולם, אבל כשהיא נכנסת לממסד, כל האנשים הכפופים לאותו ממסד סובלים מכפיה הזו, וכאן מגיעים הקונפליקטים האמיתיים.
          אם כך הבעיה של הרגש החילוני המתפרץ באלימות בוויכוח כלפי הדתיים היא לא על הבסיס, כלומר האמונה, אלא על ההרגשה שהדתיים מנסים לכבול אותם בשלשלאות. זו זעקה לחופש יותר מהכל, וזו זעקה שאי אפשר לעצור אותה.

  3. נהדר סקי באוסטרליה ומפלים דדגה 3 אז קייקי נהרות על האדי ליין מה טוב מזה?
    באיזה אתרהרתה גולש עידו כדי שלא אפספס בטעות …?
    איך זה נקרא קירק משהו ?

  4. אהה קריק פולס אני באופן אישי דתי מאד .
    שמונה שעות תפילה באתר סקי במורד ביום לפחות לעבודת האל .
    אכב יש אוטובוסים חיפה תא בשבת למי שרוצה ,אל תגידו לא ידעתם וכפיה דתית כן יש אוטובוסים ציבוריים חיפה תל אביב בשבת. לא רק לבעלי רכב פרטי מעכשיו .
    מינשלא מאמין שישלח אלי מייל לכתובת פומה בפומה נקודה רשת או נט בטניס….

  5. אני בן 39. דתי מה שנקרא "סרוג".
    ברור לי שנושא הכפייה בעייתי (תיכף אתייחס גם אליו) אלא שאני שאלתי מעבר לכפייה היות וראיתי שמעורים רגשות גם בדיונים תיאורטים כמו שאמור היה להיות אתמול, והמסקנה שלי מתשובתכם היא שלו הייתה כאן הפרדת דת ומדינה מנעד הרגשות היה שונה. אני רוצה להאמין בכך, מודה שמתקשה מעט, לאור דברים שונים שאני רואה וקורא, דברים שמקורם גם בארצות המקיימות הפרדה כזו (סתם דוגמא: לביל מאהר מאוד חשוב תמיד "לרדת" על התנ"ך במקום פשוט להתעלם ממנו) וזה מסקרן אותי.
    לגבי תחושות העלונות המוסרית-נדמה לי שרוב מוחלט של הסרוגים לא רואים בעצמם עליונים מוסרית, (ואני לא בטוח שגם רוב החילונים, הגרים בארץ לפחות, ומתחככים בהם לא מקבלים את הרושם שכך חושב עליהם חברם לעבודה הדתי). אני מודה שכשהילדים קטנים זה קשה ללמד אותם את ההבחנה בין מה שאני מאמין כצורת חיים נכונה לבין זה שגם מי שלא חי אותה יכול להיות צדיק מוסרי וטוב. אבל ככל שהם גדלים נדמה לי שזה מחלחל אליהם בצורה נכונה (מהתשובות של הגדולים כשהם עונים לקטנים…). יכול להיות שהערצתי לקיבוצניקים של פעם עוזרת 🙂

    למרות שעידו המליץ לי לקצר היות וכאמור מתרחש פה מפגש "משפחתי" ולא המוני אני ארשה לעצמי להתייחס מעט לנושא ההפרדה של דת ומדינה.
    אני אפריד כאן בין מה שאני חושב כנראה שצריך להיות, למה שכנראה רוב הציבור אליו אני משתייך מאמין שצריך, בין אם מתוך אמונה ובין אם מתוך חוסר תשומת לב.
    אישית: אני מזהה את עצמי כ"ליברטיאן". בשנים האחרונות נחשפתי לרעיונות של מילטון פרידמן, פרידריך האייק תומאס סואל ואחרים. והייתי חייב להיות ישר עם עצמי ולהעתיק את אותם רעיונות גם לנושא של דת ומדינה וההפרדה ההכרחית ביניהם. ומכאן שאם אפלטון עידו ונתי נפגשים לצהריים הם פותרים 90% מהבעיות המפלגות את החברה האזרחית במדינה…
    אבל
    אם להיות כנים ולא משנה כרגע הסיבות, למרות שרוב ציבור הסרוגים במדינה באינסטינקט שלו יהיה נגד כפייה דתית (נניח חוק חמץ וכו') הוא גם לא יבלע הפרדה מוחלטת של מוסד הנישואין מהמדינה ועוד כמה נושאים.
    בהתאם, מבחינה פרקטית, הפתרון המתבקש בעיניי, הוא אמנת גביזון-מדן.
    אמנה בין רב "סרוג" חשוב, לבין משפטנית חילוניה רמת דרג. אמנה שהייתה משאירה עדיין כפייה אבל ביחס למה שיש היום זה עדיין שינוי גדול ומשמעותי. זה משהו שבעיניי, היה ישים לחלוטין מבחינה פוליטית למשל בממשלה הקודמת שהייתה ללא חרדים.
    כמצביע שכל חייו הצביע מפדל/בית יהודי, כשדחפתי חברים להתפקד לראשונה למפלגה ולבחור בבנט ושקד ישב לי בין בראש, המחשבה שאיתם יהיה קל יותר לקדם נושאים אזרחיים שחשובים לי כמו דת מדינה, הסדרת נושא השיוויון בנטל ועוד, נושאים שבעיניי חוצים אותנו בצורה משמעותית בהרבה מהוויכוח הפוליטי.
    אתם יכולים להבין את אכזבתי כשהבנתי שהנושאים האלה לא מעניינים אותם ולא חשובים להם, ובעתיד נדמה לי כי אמנע כליל מהצבעה.

        1. כי אנחנו הליברטיאנים לא מאמינים בפוליטיקה אלא בכוחו של האדם. כמה שפחות התערבות ממסדית וכמה שיותר הידברות אישית. אני כבר מזמן לא מצביע, אבל מנסה להיות כמה שיותר מעורב בקהילה בה אני נמצא.

          1. שאלה –
            אתם מודעים לכך שאם הליברטיאנים היו בשלטון בארה"ב של אמצע המאה שעברה,
            אז 'האיש במצודה הרמה' של פיליפ ק דיק היה מגיע לכדי מימוש?

          2. ואם במדע בדיוני עסקינן,
            אז –
            תגידו למילטון פרידמן שאני יודע שזה הוא שגנב לעריצה של היינלין את ארוחת הצהריים!

          3. גיא! אתה מדבר סינית עבורי… אני מודה שידיעותיי במדע בדיוני מסתכמות באוסף סיפורים קצרים ועוד איזה אסימוב כל שהוא

          4. פיליפ ק דיק, מגדולי סופרי המדע הבדיוני, כתב בשנת 1962 את הספר 'האיש במצודה הרמה'.
            ספר בסגנון ה-"מה אם?" איך הייתה ארה"ב נראית אם הנאצים היו מנצחים במלחמת העולם ה-2?
            הקשר לליברטיאנים הוא ההתנגדות להתערבות של המדינה בקונפליקטים שהם לא שלה.

            מילטון פרידמן כתב ב-1975 את הספר 'אין ארוחות חינם',
            ספר שזכה לפופולריות רבה.

            (בנו של מילטון פרידמן, דייויד פרידמן, הוא מהוגי הזרם האנרכו-קפיטליסטי, וליברטיאני ידוע)

            אבל מי שהשתמש לראשונה בביטוי בתרבות הפופולרית היה רוברט היינלין (גם הוא מגדולי המדע הבדיוני) בספרו 'עריצה היא הלבנה'.

            גם היינלין, וגם פיליפ קיי דיק, הם סופרים מאוד "פוליטיים".

            (פיליפ קיי דיק הזהיר בפני מדיניות אי התערבות בספרו 'האיש במצודה הרמה'.
            רוברט היינלין כתב על מאבקם של המתיישבים על הירח בעריצות שלטון כדור הארץ, כאשר ההשוואה ברורה בין שלטון כדור הארץ לממשל הפדרלי בארה"ב)

            היינלין הוא רפובליקאי משובע,
            היינלין הוא דמוקרט בנשמה,
            והכי נחמד?
            ה-2 היו חברים ממש טובים.

          5. גיא מתכוון לזה שלא מעט מהליברטריאנים בארה"ב אוחזים בהשקפה ניאו נאצית, כולל מפלגה ליברטריאנית ניאו נאצית (והאיש במצודה הרמה מתאר תסריט שבו הנאצים ניצחו וכעת שולטים בארה"ב).

          6. פאקו,
            רק חלק מהליברטיאנים בארה"ב הם ניאו נאצים,
            אבל רוב גדול דוגלים בבדלנות.

            אבל הקישור ל-'איש במצודה הרמה' –
            מדויק.

            (למי שלא קרא –
            אחד מהספרי המדע הבדיוני המוצלחים שנכתבו.
            מהמקרים בהם ספר הופך ליצירה חוצת ז'אנרים)

          7. אני ממתין לשבוע האחרון.
            (בקצב בו השחקנים נפצעים – אני אצטרך לכתוב פריוויו חדש אחרי כל מחזור קדם עונה…)

          8. מה שאתם מדברים ממש אבל ממש רחוק מההשקפה הליברטיאנית.
            כמובן שיש קיצוניים בשני הצדדים, כולל ליברטיאנים אנרכיסטים בדלנים וכולל אנרכיסטים ליברטיאנים שמאלנים. המשותף לבין הזרמים האלו שהם אוניברסלים ושואפים לשליטה אבסולוטית. ההפך המוחלט מהגישה הליברטיאנית כך שיש להם פגם עצום מהבסיס.
            כל הרעיון הליברטיאני הוא רעיון מקומי. רעיון של חיים בקהילות על בסיס מכנה משותף, וצמצום הבירוקרטיה הממסדית לרמה מינימלית. אין קשר בכלל לכל רעיונות הגזע או אפילו להשקפה הקפיטליסטית הקיצונית של פרידמן.

          9. עזוב את ה-white supremacists שתופסים טרמפ על הליברטיאנים.

            2 שאלות שעולות כאשר מדברים על השקפת עולם זו –
            (ושוב – אני בכלל לא מדבר, מאשים, או רומז, על גזענות)

            א. מה עם הנצרכים? (נכים, לדוגמה)
            ב. מה היחס כלפי שאר העולם (הגלובליזציה מגיעה לכל מקום. ארה"ב מתמודדת עם תפקידה כ-"מגנת העולם החופשי", מדינות מערב אירופה מתמודדות עם גלי הגירה ענקיים)

          10. קודם כל הרעיון הוא ברמת הפרט והקהילה כך שכל פעם שאתה הופך את זה לרמת המדינה אתה חוטא לעיקר.
            הרעיון הליברטיאני בעיקרו מדבר על אחריות אישית. לכל אחד מאיתנו אחריות אישית על גורלו ועל החברה בה הוא נמצא. אנחנו לא יכולים ולא צריכים לצפות מהמדינה שתיתן לנו וגם לא שתיקח מאיתנו, יותר מהצרכים הבסיסיים לקיום מדינה.
            לגבי הדאגה למוגבלים ולסביבה זה מגיע יחד עם רעיון הבסיס של אחריות אישית ואחריות קהילתית. המוגבלים לא באמת מוגבלים, ומי מאיתנו שמכיר אותם וקרוב אליהם יודע זאת. לכל אחד יכול להיות תפקיד בחברה ותפקידנו כאינדיווידואלים לעזור להם למצוא תפקיד בחברה ולא להרגיש שהם נטל עלינו. יש עמותות רבות שעושות עבודה הרבה יותר מוצלחת מהמדינה בעניין. כל מה שהמדינה צריכה לדאוג הוא להפריע כמה שפחות ולוודא שכולם מקבלים אפשרות שווה.
            אותו כנ"ל לגבי סביבה. משאבי הטבע הם של האזרחים, וקבלת ההחלטות עליהם צריכה להיות ברמת הקהילה החיה במקום ולא החלטות פוליטיות, כל עוד הרעיון של אחריות אישית נשמר.
            ברמה האישית אני חושב שההפרדה למדינות לאום היא מגוחכת, אבל ברור לי שזה לא הולך להשתנות בקרוב ואין לי ציפייה ממדינה לכלום כל עוד היא לא מגבילה את החופש שלי.

          11. אם ככה,
            יש לנו נקודות חפיפה רבות בהשקפת העולם.
            הסייג היחידי שקשה לי להתעלם ממנו הוא שצריך את הסכמת הקהילה כולה/רובה בשביל לעזור לאלו שמתקשים שלא באשמתם.
            ואני למדתי, שיש הרבה פחות אלטרואיזם ממה שניתן היה לצפות…

          12. הגישה הזאת היא לא פוליטית, זה העניין. זו גישה אישית ואקטיבית של חיים. זו גישה שמחלחלת, לקחת את האחריות על החיים שלנו, ושל הסובבים אותנו לידיים שלנו. והכי חשוב- כמובן שלא יכולה להתקיים בלי קבלת השונות של האחר.
            זה רק עניין של מסה קריטית. עמותה כמו עמותת כיוונים עושה עבודת קודש בהכנסת אנשים עם מוגבלויות לחברה, וזה קורה רק בשינוי תפיסתי. הבנה שלכל אחד יש יכולת, גם אם היא שונה. כך גם הם יגיעו להגשמה עצמית וגם הנטל על המדינה ירד.
            אם כבר מדברים הם מחפשים בנרות מדריכים צעירים, אז אם יש כאן מישהו אחרי צבא באיזור הצפון שרוצה לעשות משהו משמעותי, תתקשרו לעמותת כיוונים.

          13. אפלטון, לחלק האנרכיסטי והקהילתי אני לחלוטין מתחבר.
            אבל יש שם גם את החלק הקפיטליסטי. דורש היעילות ומחלק משאבים לפי משאבים קיימים, שאת הצד הקיצוני שלו מייצגים שלדון אדלסון והאחים קוץ', אבל גם בצורות הפחות קיצוניות שלו אני, בוא נגיד, פחות מתחבר.

    1. אני בעד.
      בכיף, אתה ואפלטון תשבו ותלבנו את המחלוקות בין הציבור הדתי והציבור החילוני –
      כולנו נרוויח.

      ובנימה קצת יותר רצינית –
      אי אפשר שלא לכבד תגובה כזו רהוטה ונטולת התלהמות.
      אני לא מסכים עם 100% מהשקפתך,
      ואני משוכנע שאתה לא מסכים עם 100% מהשקפתי.
      אבל יש בסיס לדיון,
      ובעיקר, רצון טוב.

      עכשיו נותר רק שהמנהיגים, של הציבור שלי (האמת? אין לי מושג מי אלו),
      ושל הציבור שלך,
      שימלאו תפקידם נאמנה, ובאמת יהיו הנציגים שלנו.

      1. הכל טוב ויפה, גיא, אבל כשאפלטון יראה אותי בחולצת ה- red silver&blue של TB12 כל הישיבה תתפוצץ…
        מצד שני כשהוא יראה שמאחורה יש את התמונה של גודל עם האף ליצן, אולי נמצא בכל זאת מכנה משותף

  6. לאחר כמה שעות הפסקה (באתר הזה זה קטלני לפעמים) משלים את שאר התגובות.
    פאקו, גיא,
    אני ממש לא מכיר את החברה האמריקאית, אבל בהגדרה לא יכול משהו רחוק יותר מליברטיאניזם-מאשר נאו נאציזם ושאר האלטרייט. אפילו במובן הכי בסיסי: לפי פרידמן, ארה"ב צריכה לשמר אפילו גבולות פתוחים (כמובן בהינתן ביטול סלי קליטה וכד').
    בלי להכיר – אני מניח שכל התנועות הקיצוניות רק "תופסות טרמפ" על הרעיון שהמדינה לא תתערב לי. אולי גם בתיקון השני לחוקה, לה בדרך כלל הקונסרוטיבים והליברטיאנים יותר קנאים באופן כללי.
    אם הם היו בשלטון לא היו מתערבים בזכויות הפרט יותר גדולים מהם.
    מה שנקרא "נושאים את השם לשווא".
    לעניין הנכים, אפלטון כבר ענה. אני רק אוסיף שמילטון פרידמן היה מדגיש חזור והדגש: המדינה זה גוף ערטילאי שאין לו אחריות לכלום כי הוא לא אנושי. הוא מונהג בידי פוליטיקאים שהתמריץ שלהם הוא להיבחר שוב ולאו דווקא להיטיב עם בוחריהם. אני ואתה אחראים על שכינינו.
    כעת לגיטימי לשאול: טוב אבל אנחנו לא באמת חיים היום במסגרות קהילתיות, ועל כך 2 תשובות:
    1. אם נדע שיש אחריות לנו ולא למדינה זה יהיה שונה.
    2. זה ביצה ותרנגולת: המדינה דואגת (נניח) לחלש, השכן שלו מרגיש שהוא יכול להסיר אחריות, למדינה זה כדאי זה ייצור תלות לפוליטיקה והנה המרקם החברתי מתרסק לו.
    ועוד הערה אחרונה: ככלל, ניתן לחלוק ולהתווכח, אבל התורות האלה, מלבד כך שהן מגבות עצמן בטיעונים מוסריים (חופש הפרט וכד) מחד ותועלות כלכליות מאידך, הן גם טוענות כי לעניים ולחלשים דווקא ייטב בהינתן יישום מה שמטיפים לו. הן לא אומרות "החלש איכשהו יסתדר" אלא בודקות ומוכיחות (בכלכלה הרבה "הוכחות" ניתנות לוויכוח) האם כל מיני תוכניות ממשלתיות וכד' – עוזרות או יוצרות נזק. רוצה לומר שאינן מכחישות את האחריות לחלשים אלא טוענות שעזרה ממשלתית תיפגע בהן מחד ושילוב של שוק חופשי ויזמי משולב באחריות אישית קהילתית תיטיב עימם מאידך

    1. אני בעד אחריות אישית קהילתית.
      הבעיה?
      כמו שאמרו חכמינו (החמישייה הקמרית…) :
      "עוד באירופה הוא היה סקפטי…"

      1. זה דיון רחב מדי לפורמט הזה (עוד תתגעגע לדיונים על דת…) אבל הטיעון הוא שהעזרה הממשלתית בכל מקרה תרע את מצבם.
        כך למשל אחת הטענות הגדולות של זרם זה, היא כי למעשה "המלחמה הגדולה בעוני" של לינדון ג'ונסון ומדיניות הרווחה שנכנסה מאז, היא היא הגורם מספר אחת להתמוטטות המשפחה השחורה (כלומר יצירת אמהות חד הוריות במספרים בלתי נתפסים) מה שסלל את הדרך לשכונות הפשע והעוני, כנופיות וכו' כפי שאנו מכירים אותם היום

        1. זה בגלל שבמקום לעשות מדיניות רווחה, עשו 2% רווחה, ואז התלוננו שאר הזמן שזה יותר מדי ודאגו לקצץ בכל מקום שיכלו תוך ניהול גרוע (לפעמים במכוון).

          1. תמיד אפשר להגיד לא עשו מספיק, תביאו עוד, וכן הלאה. אתה מבין שזה הרבה יותר מורכב מזה… הטיעון הוא שהמדינה לא תייצר תועלת לחלשים במספר מישורים:
            1. היא לא לא יודעת ליצור תמריצים נכונים וממילא תייצר עיוותים.
            2. העובדים במגזר הציבורי לא מתומרצים בצורה עסקית (אלא על וותק וכד') וממילא אין מדדי הצלחה.
            3. האינטרס של הפוליטיקאי הוא להיבחר שוב, וזה ייעשה אם האזרח ידע שיש לו תלות במדינה כדי לקבל כספים ומכאן שיצירת תלות היא נגזרת הכרחית ולא מקרית של העזרה הממשלתית, ובמקום לדחוף לעצמאות יוצרים תלות.
            בסיכומו של דבר אם היינו היום בתחילת שנות ה-60 והייתי שואל אותך אם לפצוח בתוכניות הרווחה שייצרו אז, אני מניח שלא היית אומר "זה לא מספיק עדיף כלום", היית אומר "עדיף לתת משהו". והטיעון הוא שהמשהו הזה עשה נזק אדיר לדורות והיה עדיף כלום.

          2. אנחנו מדברים על ארה"ב. מדינה שלא עושים בה כמעט כלום.
            תבדוק במדינות שכן, ותראה את השיפור.
            אתה טוען שהרס. אני בטוח שעדיף מאשר אם לא היה כלום.

            בגלל שהצגת כמה נקודות הנחה בסיסיות, הנה שתיים שלי:
            1) שוק חופשי לא קיים, לא אפשרי ומייצר עריצות.
            2) קפיטליזם לא דבר חיובי.

        2. ההיסטוריה מלמדת שבמצבי קיצון,
          הסדר החברתי עליו שואפת התאוריה של פרידמן קורס.

          דעתי היא, שכמו ברוב הדברים בחיים, האמת כנראה איפה שהוא באמצע.
          התאוריה הקיינסיאנית (כבודה במקומה מונח), ואסכולת המוניטריזם,
          ה-2 כבר נכשלו בזמני משבר.

          (כאמור – זה באמת דיון ארוך.
          הכישלון של המונטריסטים בחיזוי 2008, והגילוי הכואב של מחיר שחרור הרסן הרגלוטורי.
          מול כישלון הקיינסיאנים בהתמודדות עם הסטגפלציה של שנות ה-70)

          ברמה העקרונית –
          אני מבין את הרציונל, ואפילו שותף באהדתי לחלק מהעקרונות של הליברטיאנים.

        3. אני פחות מתחבר למילטון פרידמן והגישה הקפיטליסטית רדיקלית שלו, וגם פחות חושב שהדרך הליברטיאנית מתאימה לפורמט של אוכלוסיות גדולות. אני מעדיף לחשוב בקטן, וחושב ששינוי אמיתי יכול להגיע רק ממסה קריטית של אנשים שחושבים בקטן. להתעלם מהמדינה ומהפוליטיקאים כמה שיותר ולחפש כמה שיותר דרכים לעקוף אותם ואת הבירוקרטיה כדי שנגיע להידברות אישית.
          קפיטליזם, סוציאליזם, מונרכיזם, דמוקרטיה (עלאק) אלו רק דרכים לשלוט באוכלוסיות, כשהמחשבה צריכה להיות יחסים בינאישיים של פרטים וקהילות.

          1. לא. ממש לא. אתה ורבים אחרים שוגים לחלוטין בהבנת הערך הבסיסי של ליברטריאן.
            קפצו עליו כתות רבות ותנועות שונות ומשונות, אבל הערך הבסיסי נשאר זהה כל השנים, בלי קשר לימין ושמאל ובטח בלי קשר לאנרכיזם.
            ליברטריאן זו דרך חיים שמקדשת חופש ואחריות אישית וקהילתית תוך שמירה ודבקות בערך המצפון האישי גם כאשר הוא מנוגד לתפיסת המדינה עם דגש על הימנעות מאלימות. לא ברמה ההיפית של פיס אנד לאב, לא ברמה של בדלנות והסתגרות בתוך קהילה ובטח לא ברמה אנרכיסטית.
            הרעיון התחיל בכלל מהתנועה לשחרור העבדים והמשיך עם התנועה הפמיניסטית. והרעיון הוא אישי שמתחיל בפרט ונגמר בקהילה. כשתהיה מספיק מסה קריטית של אנשים אז גם התפיסה המדינית תשתנה אבל לא לפני כן ולא דרך מהפיכות אלימות.

          2. אנרכו-קפיטליזם.
            כל מה שאני לא סובל בכלכלה (ובכלכלנים).

            איך אפשר להיות נאיבי עד כדי כך, ולחשוב שאם ניתן לחתול לשמור על השמנת, לא זאת בלבד שהוא לא יחלוק אותה עם אחרים, הוא גם יפתח תאבון לשמנות של שאר החתולים…

            ועוד יותר מפתיע זו האמונה שאותו חתול שהתפטם מהשמנת,
            יבחר שלא לנהוג באלימות בשביל להשיג מנה נוספת…

            (אני בכלל מאמין שכל הכלכלנים הבכירים שתמכו באולטרה קפיטליזם המוניטריסטי, עשו זאת בשליחות החתולים שביקשו לעצמם קצת פחות רגולציה.)

        4. נתי – בניו זילנד (מדינת רווחה) ואוסטרליה (גם מדינת רווחה) 40-50% מהתוצר חוזר בצורת רווחה לאזרחים .

          אמריקה לא נותנת לאזרחיה כלום. אפילו מים נקיים כבר הפסיקו לתת שם.

  7. גיא, אלג'וס,
    נקודה אחרונה (מקווה, לא רוצה להטריח):
    יש לי הרגשה שבפועל, פרקטית, אנחנו בכל מקרה יכולים למצוא מכנה משותף רחב.
    לדוגמא: אני באופן אישי נהנה השנה מאוד, מבחינה כספית, משתי תוכניות של כחלון: 50 ש"ח לילד בחודש עד גיל 18/21.
    ובעיקר, כאב לילדים קטנים, קיבלתי תוספת לתלוש יוני בגובה של אלפי שקלים. נהניתי כספית אבל רתחתי מזעם: שוחד בחירות. יש היגיון חברתי בתוכניות האלה? המיליארדים שעולה הקצבה החודשית זניחה לגבר יוצא צבא בגיל עשרים, ועולה למדינה בעזרה אלטרנטיבית במקומות אחרים. בצורה דומה נקודות הזיכוי של נטו משפחה זהות למשתכר נניח שכר מינימום ולאחי ההייטקיסט שמביא משכורת נניח של 35,000 בחודש. זה חברתי?
    אם נסכים ביחד על נטרול כל התוכניות הלא חברתיות, ואני בטוח שנסכים על שני עקרונות:
    1. הסכמה על סכום חיים מינימאלי לכל ההוצאות הסבירות – אני בטוח שנוכל להסכים.
    1. כל התמריצים ייבנו כתוכניות כלכליות (נניח מס הכנסה שלילי, קבלת סכום כסף אותו האזרח יחליט איך להוציא ולא אוסף קצבאות שהממשלה מחליטה עליהן).
    אם נסכים לאלה אני בטוח ששאר הוויכוחים יהיו קטנים בהרבה.
    בארוחת הערב אחרי שישבתי עם אפלטון לצהריים נסגור את הפערים הכלכליים בינינו…

    1. מיסוי (וקצבאות) פרוגרסיביים לא משרתים נאמנה את הפוליטיקאים.

      בכלל, אני לא חושב שיש פער אידאולוגי ממש עמוק בינינו.
      ה-"וויכוח" נסוב יותר סביב טרמינולוגיה, מאשר סביב פערים בהשקפת עולם.

      1. איסלנדי וגיא, מציע לכם לקרוא בכתביו של ת'ורו כדי להבין מה באמת הבסיס של הליברטיאניזם כדרך חיים.
        אל תתנו למילטון פרידמנים, לאנרכיסטים ובטח לא לאלט רייט להסיט אתכם מהמקור.

          1. נכון מאוד, זה בדיוק מה שאמרתי. ת'ורו גם מעולם לא טען שלא צריך להיות שלטון, או מדינה כמו שהאנרכיסטים שמנסים לנכס אותו לעצמם שוכחים לציין.

        1. אלט-רייט? גם עם הבלבול שלי ועם כל הכבוד לחוסר החיבה שלי לאנרכו-קפיטליזם, נאצים יהיה הדבר האחרון שאחשוב בכיוון.

  8. תודה גיא – הלכתי לספריה והזמנתי את הספר של פיליפ K דיק. מצאתי באוטוביוגרפיה שלו גם את בלייד ראנר וטוטאל ריקול. עשה משהו בחיים הבחור.

    פומה – MT DONNA BUANG זה ממש לא! אתר סקי. אבל הוא בחינם והפסכה.. 20 דקות מהבית

    הייתי שמח לחשוב שהליברטיאנים צודקים… לעומת זאת, ההיסטוריה מראה פעם אחר פעם אחר פעם שכל נסיון לשלטון קהילתי מקומי נכשל בגלל פלישה של גורם כח.

    אם זה בזירות כלכליות, אם זה בשבטים שנכבשו, אם זה בקהילות מבודדות, שלטון עצמי ואי התערבות שלטון זה פתח שבריון ישתלט עליך.

    אם תשאלו אותי השיטת ממשל הטובה סיותר זה חזרה לאתונה של 750 לפנה"ס. מועצה מחוקקת שמתחלפת פעם בשנה מתוך הקהילה. ומועצת העיר שמצביעה ב-2 אבנים . אבן שחורה ללא. אבן לבנה לכן.
    אני לא מבין למה היום בעידן הדיגיטלי אי אפשר להחזיר את אסיפת העם. ןלתת רוטציה של שנה להשתתפות במועצה המחוקקת (תפקידה לכתוב חוקים שיעמדו להצבעה באסיפת העם).
    כל אזרח היה מחוייב להליך הפוליטי וגך הפוליטקה תופקע מהיידים של תאבי השלטון המקצועיים שמכהנים היום כראשי ממשלות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט