יונתן כהן / דמעות של מלכים

יונתן כהן, אחד ממנהלי דף הפייסבוק הבאמת משובח, ישראל NBA, עם כתבה שנייה לאתר

חלק 1

התלבטתי על מה לכתוב הפעם, היה לי מצב רוח טוב כשהתיישבתי מול המחשב. ככה שהתאים לכתוב על משהו שמח, ג'ורדן כלשהו, אולי קצת בירד נגד מג'יק אולי הבאד בויז, השנים הטובות אתם יודעים..

בסוף החלטתי שצריך איזון בחיים. קמתי במצב רוח טוב הבוקר? בואו נכתוב על משהו עצוב. ולא סתם באסה קטנה כזו.. משהו מבאס ממש. סטוקטון ומלון בלי טבעת? חלש. אולי פיניקס של בארקלי? לאאא.. הבנאדם משלים את החסכים בהתקוטטויות עם שחקני הווה. אולי פיניקס השדודה של 2005-2006? כבר יותר טוב. אבל לא.. עדיין לא טראגי. בטח אחרי שאמארה זכה להביס את מ.כ חיפה בגמר הפיינל פור הישראלי כמו שחלם מאז שהיה ילד.
אני צריך משהו שכואב לכתוב עליו. שכואב לצפות בו. ושאני לא אהיה היחיד.

ואם למישהו לא מספיק ברור לאן זה הולך- שוב הלייקרס הצוררים. אבל הפעם הקרבן הוא לא שחקן. לא רג'י או התשובה, שעשו קריירה מספיק יפה גם בלי הטבעת. הפעם הקורבן יהיה הכדורסל. והאמונה שהיתה לי עד אז שכשהשלם הוא מספיק שלם וגדול בהרבה מסך חלקיו הוא גדול יותר מכל סופרסטאר.
אני מדבר כמובן על משחק הירידה של גלבוע גליל נגד עירוני נס ציונה בגן נר 2012.

אוקי, די להדחיק, אני מדבר על סקרמנטו 2002

אני מנסה למצוא דוגמה מקבילה מספורט אחר בשביל מי שלא מכיר. ברזיל במונדיאל 82? אולי בופון וגביע האלופות?
אולי, כנראה הכי קרוב- הונגריה במונדיאל 54? גם הולנד(של קרויף והטוטאל פוטבול ב74, וזו עם ה1 מ6 מהנקודה הלבנה מול איטליה ביורו 2000) אולי סוסיאדד ב2003? בכל אופן בכדורסל אין לי דוגמה.
שום דבר לא דומה בעיניי. גם לא פיניקס של בארקלי ונאש. יש הפסדים כואבים של קבוצות שאתה אוהד. אבל לא זכורה לי קבוצה נייטרלית שכל כך אהבתי, כל כך הרבה אהבו, ושכל כך הגיע לה, ושכל כך ידעתי שזה יגמר בבכי, ושזה כל כך לא היה חייב להיגמר ככה.

בואו ניגש לעניין-

הלייקרס, 2002, אחרי 2 אליפויות רצופות. שאק & קובי מתחילים להיות שאק VS קובי. שבעים מעט ומסוכסכים. והקבוצה שסביבם, קיימת בעיקר סביבם. כשהם המוציאים הכמעט יחידים לפועל. אם נתחשב בנוסף בנטייה הטבעית של אנשים לתמוך באנדרדוג, ובעובדה שהלכה והתבהרה ככל שהעונה התקדמה כי רק לקינגס יש סיכוי למנוע אליפות נוספת מהלייקרס. העובדה שכמעט כל אוהדי הכדורסל הנייטרליים תמכו בהם נהיית הגיונית ומתבקשת.

מה גם שסקרמנטו ההיא היתה בדיוק מה שהלייקרס לא. קבוצת כדורסל סופר קבוצתית וסופר מאוזנת. בלי כוכבי על. בלי היסטוריה מפוארת. בירת קליפורניה האפורה שפתאום יכלה לאחותה הנוצצת וההוליוודית. ובנוסף לזה, הקבוצה הזו, תחת ריק אדלמן, שיחקה כדורסל פשוט מרהיב
ב2002, אחרי שג'ייסון וויליאמס הוחלף במייק ביבי הפחות מלהטט והיותר יעיל, עם חמישייה שכללה את דיבאץ וובר כריסטי ביבי ופג'ה סטויאקוביץ, סקרמנטו שיחקה כדורסל קבוצתי נפלא ושוטף.

מייק ביבי ניהל את המשחק של הקינגס מעמדת הפוינט גארד, כשוובר ודיוואץ, שני גבוהים אינטלגנטיים, שניהם בעלי קליעה טובה מחצי מרחק ויכולת מסירה(לא מובן מאליו בכלל ב2002) יוצאים ומחכים בhigh post ומאפשרים לביבי לעבור דרכם מצד לצד שוב ושוב ולגרום לאי סדר בהגנה ממול. כשהדגש הוא כמובן על וובר הנהדר. כשכריסטי ופג'ה מענישים מבחוץ על כל התכווצות הגנתית, ושני הגבוהים מענישים מבפנים על כל דאבל טים.
לא פעם מי שניהל את המשחק של הקינגס היה בכלל האיש בעמדה 4 כריס וובר, עם קליעה מחצי מרחק, הורדת כדור לרצפה, כשהוא מושך את הגבוהים החוצה. חילוף בהגנה ומביאים שומר נמוך? אין בעיה. נזרוק עליו מחצי מרחק. אין חילוף? חודרים לסל. דאבל טים? ביבי פג'ה או כריסטי מחכים על הקשת ודיוואץ מתגלגל פנימה.

תנועה בלתי פוסקת. עם ובלי הכדור. כל הזמן. של כולם. כשכל שחקן על המגרש יכול להיות זה שמסיים. מחוץ לקשת או מתחת לסל.
כל החמישייה באותה עונה קלעה בדאבל פיגרס. יחד עם טורקוגולו וג'קסון מהספסל. 7 סה"כ. לא משהו מובן מאליו לקבוצות שמגיעות לשלבים גבוהים בפלייאוף. לא משהו שקבוצת פלייאוף השנה הצליחה לעשות. לא שזה נתון כזה מדהים. אבל במקרה הזה הוא מספר את הסיפור יפה.
כל הכדורסל היפה על גבול המושלם הזה סידר לסקרמנטו את המקום הראשון במערב עם 61 ניצחונות. הלייקרס סיימה שלישית, אחרי הספרס והקינגס.
למה אני לא מדבר על המזרח? כי לא היה אז מזרח. לא קשה לדמיין את זה בימינו.

הגענו לפלייאוף:

בשלב הזה העולם(לא כולל אוהדי לייקרס) התחלק לשניים:
האופטימיסטים שאמרו "יתרון ביתיות, כדורסל מושלם, הלייקרס מתבגרים ועייפים, יחי המלך החדש(יענו קינגס הבנתם?)"
היו גם כמה שהאמינו שהשנייה במערב, סן אנטוניו, אז יחד עם הבלייזרס שק חבטות קבוע של הלייקרס, היא זו שתתייצב לסדרה מול הקינגס. נו טוב.
והפסימיסטים, ואני בתוכם שהסתכלו ברחמים על הקבוצה הראשונה והפטירו "מקום 1? מרגש. עזר מאד לספרס שעונה קודם לכן סיימה ראשונה וחטפה סוויפ עם יותר מ20 הפרש ממוצע מהלייקרס"
החשש העיקרי היה מזה שכדורסל יפה ומהיר אולי מביא אותך ל61 ניצחונות, אבל לא מנצח לך סדרות. בטח שלא יחזיק מול הלייקרס המנוסים הרבה יותר. ובכלל המערב היה מלא בקבוצות חזקות- דאלאס, פורטלנד, סן אנטוניו, יוטה המזדקנת. האם כדורסל הכדורסל השמח והשוטף של הקינגס לא יפול עוד קודם?
והלחץ. המון לחץ היה אז על הכתפיים של סקרמנטו.

הסיוטים התחילו כבר בסיבוב הראשון, כשיוטה, עוד עם סטוקטון ומלון, לקחה משחק אחד בקליפורניה. ויצאה לסולט לייק ב1-1.
משחק 3, רבע אחרון, סקרמנטו ב68-79. ואז הם השתתקו, לא מצליחים להשתחרר מהלחץ ששיתק אותם מתחילת הסדרה. 5 דקות בלי סל. ב-79-78 לקינגס- סטוקטון באסיסט גדול לדניאל מארשל מחוץ לקשת השלים ריצת 13-0. 81-79. 3 דקות לסיום. בחילה.

ואז גם יוטה החלה להחטיא. התחיל פינג-פונג מהקו. וובר ופג'ה. ביבי הפך עם עוד 2 מדויקות ל86-85. ומלון, 35 שניות לסיום, החטיא זריקה שפעם היה קולע מתוך שינה. הטובים ניצחו. יוטה כבר לא תקח את הסדרה הזו.
אבל כמות האנשים שהאמינו בקסם של הקינגס פחתה משמעותית. בטח כשהלייקרס השתיקו את הדיבורים על תחילת הדעיכה עם 0-3 על פורטלנד החזקה בסוויפ רביעי רצוף במערב. היה ברור שעכשיו זה פלייאוף. ועם כל הכבוד לדירוג- זה המגרש של הלייקרס.

חצי הגמר. מצב הרוח משתנה. אמנם הלייקרס, שוב בלי ביתיות, שוב אמללו את הספרס. הפעם ב5 משחקים.
אבל משהו השתחרר אצל וובר והחברים. אחרי שלא הצליחה לקלוע יותר מ91 נק' בכל ארבעת המשחקים בסדרה העצבנית מול הג'אז. מול דאלאס המצוינת של נוביצקי נאש ומייקל פינלי הם חזרו לרחף. ובחמישה משחקים לא ירדו מ108 נקודות. עם כמה הצגות שגרמו אפילו לי להאמין שאולי, אולי, יהיה לסיפור הזה סוף טוב.

הגענו לסדרה מול הלייקרס. זו שכל עולם הכדורסל חיכה לה…

חלק 2

אם הייתי שואל אתכם, בשלוף, תנו לי את הסדרה הכי גדולה שאתם זוכרים בליגה. מה הייתי מקבל? ג'ורדן-יוטה. ג'ורדן- פיניקס. הגמר הלפני האחרון. יוסטון נגד הניקס ב94. בירד ומגי'ק פעמיים. לא חסר.
הרוב, באינסטינקט, לא היו מביאים את הלייקרס נגד הקינגס ב2002. אם כי לא היו חולקים על הבחירה. פשוט היא לא קופצת ישר. היא איכשהו נכנסה לחלק מרצף ה3 של קובי ושאק. והיא הייתה "רק" גמר איזורי.
לדעתי אין שאלה. הסדרה הזו לוקחת בענק. ועם קצת יותר מזל, החלטות טובות, וצדק, ועוד פעם צדק (פעם אחת צדק בהקשר של "מגיע", פעם אחת בהקשר של המשרוקיות) היא יכלה להיות פחות דרמטית, והרבה יותר כיפית לצפייה חוזרת.
פג'ה ופנדרברק היו פצועים. סגל קצרצר של הקינגס
לפני הסדרה הזו, לא הייתי אז בארה"ב ואני מדבר מהזיכרון האישי שלי- רוב התחושות היו בין מיעוט שאחז באופטימיות בנוגע לאפשרות של הקינגס לייצר סדרה צמודה לשם שינוי (התוצאות של הלייקרס ב6 הסדרות האחרונות היו 0-3 0-4 0-4 1-4 0-3 1-4. 2-22 סה"כ) לבין הרוב שחששו והחזיקו בתחושה שכמו מקרה סן אנטוניו בשנתיים האחרונות, כמו הסדרה בין הקבוצות עצמן בשנה שעברה (0-4 ללייקרס)- הכל אשליה. הלייקרס היא מכונה. מכונה שמאז הגמר ב2000 לא צריכה יותר מחמישה משחקים כדי לטאטא יריבה. ולא פיפן/אייברסון/דאנקן והאדמירל/אף אחד אחר רומנטי ומהנה ככל שיהיה לא אמור לשנות את זה.
אם תרצו התחושה הייתה כששיחקת מול הלייקרס אז- קצת כמו לפני בוסטון-קליבלנד השנה. רצית, יחד עם עוד הרבה אחרים- לראות את בוסטון מנצחים, או לפחות נותנים פייט מכובד. ניסית לשכנע את עצמך שהם סיימו ראשונים/יש להם מצ'-אפ טוב/כל סיבה אחרת אבל עמוק בפנים היה לך ברור שאין תשובה לשאקיל מתחת לסל. ואין תשובה לקובי. ואין תשובה לחבורה הקשוחה והמנוסה, גם אם זקנה שהתגבשה סביבם- הורי, פישר, פוקס, ווקר וג'ורג'

משחק ראשון.
אני זוכר, גם אם לא במדויק את השורות הראשונות של ידיעות אחרונות למחרת אותו משחק: "בהצגת השחקנים, כשעלו שחקני היריבה-הלייקרס. נמדד רעש ברמה של X דציבלים בארקו ארנה. שיא של כל הזמנים למשחק NBA בו מדדו את רמת הרעש באולם. הבעיה הייתה שאחרי 15 דקות של משחק הרעש היחיד שנשמע באולם היה אחד- סוויש. 36-22 ללייקרס. הלייקרס וסקרמנטו נתנו בדיוק את מה שפחדו ממנו כל אוהדי וחובבי הקינגס- הלייקרס באו חדים, מפוקסים. שאקיל חפר ללא מענה בצבע. והלייקרס הובילו מהרגע הראשון בפער שהלך וגדל והתייצב סביב ה10-15 נק'
סקרמנטו נלחמה, שרטה, סגרה עד 4-5 נק' פער. אבל לא יותר. באותו רגע, כל תוצאה חוץ מ0-4 או 1-4 הייתה נראית לא סבירה.

משחק שני
25 שניות מהפתיחה ויש לנו אירוע משמעותי. דיוואץ מתרומם לזריקה חופשית מחצי מרחק. קולע. ומעלה את הקינגס ליתרון ראשון בסדרה. דקה וחצי אחר כך ואירוע נוסף כשכריסטי הכפיל מחוץ לקשת את כמות השלשות של הקינגס בסדרה. ואז שאקיל אוניל התחיל לחפור קצת מבפנים. ביבי הרביץ וקיבל טכנית. ו5 דקות אחר כך פישר עשה מבחוץ 13-18 לליקרס. ואת הייאוש והשקט בארקו ארינה משחזור מה שקרה בשנתיים האחרונות לספרס מול הלייקרס היה אפשר לשמוע באוויר.
אבל אז ביבי וכריסטי דאגו להבהיר שלמרות הפציעה של פג'ה, סקרמנטו לא שכחה איך קולעים מבחוץ. הלייקרס הפעם לא ברחה, והמשחק הפך לנדנדה. ומאמצע הרבע השלישי, בזכות משחק נהדר של וובר והופעה גדולה של בובי ג'קסון מהספסל סקרמנטו החלה לברוח עד 74-89 עמוק ברבע האחרון. והארקו ארנה, לראשונה מאז הצגת השחקנים לפני משחק 1 המקולל התפוצץ שוב. הלייקרס עוד סגרו וחתכו והתקרבו עד 3 וגרמו לעוד זיעה אצל אוהדי סקרמנטו, אבל השעון נגמר. 90-96 בסיום לסקרמנטו. אין סוויפ. 1-1. האם יש לנו סדרה? האם סקרמנטו של משחק 2 שווה גם ניצחון חוץ?

משחק שלישי
משחק 3 וחצי משחק 4 היו הרגעים בסדרה הזו שבהם סקרמנטו שיחקה כמו סקרמנטו. מהרגעים המהנים ביותר שאי פעם היו לקהל שלה ולעוד הרבה אוהדים לרגע.
כנראה שהלחץ שהשתחרר בבאזר של משחק 2, והעובדה שהסדרה עוד רחוקה מסיום אפשרו למלכים לעוף כמו שהם יודעים. וכשהם הצליחו לעוף הלייקרס פשוט לא היו מספיק טובים כדי לקרקע אותם. (את זה ביצע בהמשך הלחץ. והשיפוט. אבל עוד לא הגענו לשם).
כרגע אנחנו במשחק 3, ושם, בסטייפלס סנטר, איפה שאף קבוצה מערבית לא לקחה משחק פלייאוף כבר 5 סדרות. דווקא שם הכל התחיל להתחבר כמו שרק בחלק מהסדרה מול דאלאס ראינו.
עם רוטציה של 6 שחקנים וחצי מול סגל בריא של הלייקרס, סקרמנטו ירתה: מבחוץ, מבפנים. וובר וביבי רקדו ביחד. ובסוף הרבע הראשון זה היה 15-32 לקינגס. וזה לא נעצר שם. והיה שם מן רגע, ברבע האחרון ב56-83 לקינגס, שפיל ג'קסון וקובי בראיינט עמדו עם ידיים על המותניים, כל אחד במקום אחר, עם מין חיוך קטן על הפנים. מין מבט כזה של "אז ככה זה מרגשי להיות בצד הזה? מה לעזאזל קורה פה.."
כמה חבל שהסדרה לא הסתיימה עכשיו.

משחק רביעי
הגענו למשחק, יחד עם משחק 6, הזכור ביותר מהסדרה.
המשחק החל בדיוק היכן שנעצר משחק 3. סקרמנטו עושה רושם פשוט נזכרה מה הכדורסל שהביא אותה עד לכאן מהמקום הראשון. 20-40. תוצאת הרבע הראשון.
וזה כנראה היה הרגע שבלייקרס הבינו שהם אנדרדוג. ואם הם לא יתחילו לשחק ולשמור ולשרוט כמו אנדרדוג. זה לא רק יגמר בלי טבעת. זה גם יהיה צורב. יש שיאמרו שזה היה הרגע שבליגה הבינו שאם זה יימשך ככה הסדרה הזו תניב רק 5 משחקים. ולא מהכיוון שחשבנו.
זה עוד גדל ל24 הפרש ברבע השני, אבל המיני-סדרה של המשחק וחצי האחרונים הסתיימה. הלייקרס התחילה לשמור וללכת לריבאונד כמו קבוצה שיודעת שהחיים שלה תלויים בזה. ובסקרמנטו, התחילו לחגוג על הספסל באופן קצת מוגזם. ולדעתי מעט יהיר. קשה להאשים אותם. היה נראה שהם בדרך לתת ללייקרס פעמיים רצוף בראש באולם שלהם. רק ששכחו שם קצת שהם משחקים מול קבוצה שלא זוכרת מה זה להפסיד. בטח כשאתה בסך הכל מוביל במשחק אחד.
כולם זוכרים את הסל של הורי. אבל אולי זה היה סל אחר שהפך את הסדרה הזו. 48-65 לסקרמנטו. שניות אחרונות לבאזר של המחצית. ווקר, אחרי הבאזר, שחרר שלשה. וזה רק 14. (אגב, אף אחד משחקני סקרמנטו אפילו לא ניסה לסמן לשופטים שהשלשה לא הייתה חוקית. והיא לא הייתה. בשלב הזה הם עוד לא קלטו שהמפלצת התעוררה).
51-65. חוזרים לכדורסל העצבני של משחקים 1 ו2.

וכשהמשחק הופך עצבני וצמוד. עדיף להיות בצד של קובי. בצד המנוסה. ולא יזיק שרוברט הורי אצלך. (ומה לעזאזל חשב דיוואץ כשהוא חבט בכדור ככה?)
ואם יש מישהו שלא מכיר- הלייקרס סגרו עד 95-98. דווקא אז שאקיל קלע 2 מ2 דיוואץ קלע רק 1. קובי החטיא זריקה אחרונה, שאק את הריבאונד. דיוואץ, שהיה יכול לעשות כל דבר אחר, הדף את הכדור להורי מחוץ לקשת. עם חצי שניה על השעון. סוויש. 99-100 ללייקרס. הסדרה שכבר הייתה עמוק ב1-3 לקינגס. הפכה פתאום ל2-2

משחק חמישי
משחק קשוח. אגרסיבי. סקרמנטו פתחה פער קטן מהרבע השני שהפך לנדנדה בדקות האחרונות ול88-91 לליקרס עם 40 שניות. ביבי קלע 2 מהקו. ולאחר מכן תפר סל ניצחון גדול עם 6 שניות לסיום. 91-92 לקינגס. לא מעט פרשנים העריכו שלמרות היתרון, הלחץ והעייפות יגמרו את הקינגס. הם טעו. הלחץ והעייפות גמרו אותם במשחק 7. השופטים גמרו אותם במשחק 6

משחק שביעי
לא לא התבלבלתי בספירה. זה הסדר הנכון.
משחק שלא היה צריך להתקיים. הקינגס לא ממש עמדו בלחץ. 20-2 מהשלוש. 30-19 מהקו. אבל וובר (20 נק' ו11 אס'. 52 דקות על המגרש) וביבי (29 נק') שמרו אותם בחיים. בהארכה הם כבר נפלו מהרגליים. ואת השלשה שיכלה לתת להם יתרון ואולי את הסדרה כריסטי שלח לקרש. השחקנים של הקינגס ירדו עם דמעות. לא מאמינים שזה נגמר.
וכמה שהיה כואב לראות את הקהל הנפלא בארקו ארנה מתפזר. מסרב לקבל, יחד עם כל אוהדי הכדורסל הנייטרלים- שהעונה של הקבוצה הנפלאה הזו הסתיימה.
אני אוהד פילי. אבל אם הייתי צריך לבחור בין לתת לפילי את הסדרה שנה קודם לכן בגמר לבין לתת את הנוכחית לקינגס- הייתי בוחר בקינגס.

אפשר לסכם שסקרמנטו ניצחה 5 מתוך 7 משחקים. אחד היא זרקה בגלל שאננות ורצף שגיאות. אחד לקחו לה בכוח. בואו נגיע אליו-

משחק שישי
והנה המשחק המדובר ביותר בסדרה הזו. בעיקר הרבע הרביעי שלו. לא שלא היה משחק קודם לכן- 3 רבעים של כדורסל מצוין והפכפך שהסתיימו ב75-75.
לא שלא היו פרומואים לרבע האחרון עם כמה שריקות ביתיות עוד קודם. עם עבירה לקינגס על כל רמז למגע. אבל ב12 הדקות האחרונות החלה ההצגה.
את האיתות קיבלנו כבר בהתקפה הראשונה ברבע של המלכים עם עבירת תוקף לחובת הקינגס. ומיד אחר כך סקוט פולארד, הגיבוי לדיוואץ (4 עבירות בשלב זה) מקבל עברה שישית. על מה? לעולם לא נדע. אפילו מגע לא היה שם. 11 דקות על המגרש. 6 עבירות. דיוואץ חוזר. מיד אחר כך- הצגה, עוד תוקף לוובר. חמישית. כשדיוואץ עלה למגרש במקום פולארד הוא צחק. 2 דקות אחר כך כששאק נשען עליו והוציא ממנו חמישית זה כבר לא היה מצחיק. בשישית הוא מחא כפיים לשופט. כשריק אדלמן בוהה באיש והפסים בהלם מוחלט. ו14 שניות לסיום ביתרון נקודה ללייקרס כשבראיינט הדביק מרפק לפנים של ביבי וקיבל 2 זריקות. כבר היה ברור שהמשחק הזה לא הוכרע על הפרקט.
שיפוט ביתי בלבד? הליגה חיפשה משחק 7? או אולי משהו עמוק יותר?
טים דונהי, שופט ליגה שהורשע במכירת משחקים הודה ב2010 שהשופטים במשחק השישי קיבלו הוראה להאריך את הסדרה ולהביא אותה למשחק שביעי.

אפשר להאמין לו. אפשר גם לא. אבל אז צריך הסבר אחר לכך שקבוצת הNBA מהמהנות האהובות והקבוצתיות שהיו אי פעם בליגה הזו התפזרה לה בלי אף טבעת.

והנה סרטון שמתמצת את השואו בניצוח המשרוקיות. מגעיל

חלק 3 – למה אני כבר לא כל כך שונא את הלייקרס

תכל'ס די חיבבתי אותם פעם. בגלל מג'יק והשואו-טיים של שנות השמונים.
עד הסדרה ההיא מול הקינגס.

החלק הזה לא קשור לקינגס, אבל אמשיך ממנו לכתוב על 3 קבוצות שזכו בטבעת ושמאד אהבתי. בין השאר משום שהן עשו זאת על הגב של הלייקרס. והאנטי שהיה לי כנגד הקבוצה הזו כמעט נעלם. הבאסה על וובר ביבי כריסטי ושות' נשארה. כידוע, לא היתה איזו טבעת שנה אחר כך בשביל הפי-אנד

טייק ראשון- 2004
דטרויט? אני? הקבוצה ההיא שהלכה מכות עם ג'ורדן? זו שאני כל כך נהנה לראות אותו עושה לה סוויפ סופסוף ב91? זו עם הוואלאסים המופרעים שלה? אבל כשב2004 היא זו שהתייצבה לגמר מול הלייקרס. הייתי לגמרי עם הקבוצה ממישיגן.
לא רק בגלל הסדרה מול הקינגס. גם הסופר-טימז מודל 2004 שהם בנו. עם קארל מלון וגארי פייטון שחתמו על חוזים מינימליים בשביל טבעת. ורק בשביל להוסיף- מינסוטה, עם גארנט, עוד שחקן שכולם רצו לראות עם טבעת, העיפה את הקינגס ב7 משחקים בחצי הגמר והרסה את הסיכוי לנקמה(שלא הייתה מתרחשת כנראה אם וכאשר).
והלייקרס בגמר, כהרגלם, לא התרגשו מהמדורגת ראשונה(הם אהבו באותן שנים כנראה לתת לקבוצות במערב לסיים לפניהם ואז לבעוט בהן). גארנט ניסה. ממש. זה הספיק ל2-4. המילה צפוי הייתה אנדרייטד. רק שהפעם במזרח הייתה יריבה אמיתית. אינדיאנה מודל 2004 היתה קבוצה נהדרת. ג'רמיין אוניל בעונה של 20 ו10. ארטסט לפני שהברגים השתחררו. רג'י מילר עדיין היה שם. ואל הרינגטון וטינסלי השלימו חמישייה נהדרת שרצה ל61 ניצחונות. ממש כמו הקינגס אז זוכרים? לאיפה זה הביא את הקינגס? לגמר איזורי בלבד. אז גם אינדיאנה נעצרה שם, על ידי דטרויט שמי ספר אותה כמועמדת לטבעת בכלל. והנה הכל מסתדר בשביל עוד טבעת לקבוצה הסגולה צהובה.
ומה כבר יכולים לעשות בילאפס המילטון פרינס וצמד הוואלאסים מול המכונה מלוס אנג'לס מחוזקת בקארל וגארי?
אבל בקבוצה הזו דברים התחברו בזמן. במיוחד בהגנה. מהקשוחות שיצא לי לראות בליגה, וכזו שהעלתה זיכרונות מסוף שנות ה80.
וכמה הייתי מאושר לראות אותם בועטים, עם השפיץ, בטבעת הרביעית שכולם כבר שמו לקובי ולשאק על האצבע. עוצרים אותם על 68 נק' במשחק 3. בועטים בחלום של מלון (כיריב של מייקל לא מתתי עליו. ואחרי המעבר ללייקרס לא סבלתי אותו) ושל גארי (שחקן שאהבתי עד אז. ולקח שנה אחר כך את הטבעת שלו מהספסל של מיאמי- הגיע לו האמת. אפילו שאק היה חביב יותר במדים האדומים).
הנה קטעים ממשחק 3 (68-88) לדטרויט על המלאכים

טייק שני- 2008
רוב אוהדי בוסטון דווקא מרגישים צביטה כשמדברים על האליפות שהטריו הביא להם ב2008. נזכרים בפציעה של פרקינס שמנעה מהם לקחת ללייקרס גם את התואר של 2010. אבל אז, ב2008, זה היה בדיוק במקום. גארנט, אלן, ופול פירס. כל אחד מהם חיכה כל כך הרבה לתואר. ואיזה כיף היה לראות אותם מתפוצצים על הצהובים סגולים במשחק 6. ובעיקר את קווין גארנט. אחד השחקנים האהובים בליגה. לראות את גארנט, שב2005 הוביל לראשונה את מינסוטה למאזן הטוב בליגה רק כדי להתנפץ אל אותה לייקרס בגמר המערב. לראות אותו בוכה כמו ילד וצועק "nothing impossible" ודקה אחר כך, באחד הרגעים המרגשים ביותר בעיניי בספורט, כשחיבק את ה"אבא הרוחני" שלו- ביל ראסל, ההוא שיש לו יותר טבעות אליפות מאצבעות ולא בגלל איזשבו מום, וצעק לו בבכי "i got my own"
בשבילי זה היה עוד רגע גדול של צדק. בלייקרס התלוננו על שיפוט אוהד לבוסטון. גם סוג של צדק.(לא שאפשר להשוות לשוד ב2002)
הנה גארנט מתפרק אחרי שסיים לפרק את הלייקרס (אחד מרגעי הNBA הכי גדולים אי פעם)

טייק שלוש- 2011 (עונת הMVP של דרק רוז)
הלייקרס בעונה הזו הייתה, כמו אז ב2002, קבוצה שמגיעה אחרי 2 טבעות רצופות. אבל זו לא הייתה אותה לייקרס של 2002. את בוסטון היא ניצחה ב2010 בעיקר בגלל פציעה של פרקינס. אם כי לייקרס כמו לייקרס, גם אז שברה כמה לבבות עם הצ'אנס האחרון של פיניקס שנגוז באותה שנה בגמר המערב. וב2009 עמדה מולה אורלנדו. מקבוצות הגמר החלשות ביותר שהופיעו בו. אולי חלשה יותר מהנטס של 2002. הלייקרס ניצחו אז 1-4 אם כי הזיעו לא מעט. ומנעו מהידו טורקוגלו. ממשתתפי הטרגדיה של הקינגס אז, ובאותה סדרה שחקן מרכזי. לנקום.
דאלאס באותה עונה סיימה שלישית במערב. אבל האמת? לא לקחו אותה יותר מדי ברצינות. התחושה הייתה שאת השיא שלה היא פספסה מול מיאמי ב2006 אחרי 0-2 בגמר. וגם כשסיימה שנה אחר כך במקום הראשון, היא הפסידה בסיבוב הראשון לקבוצה בינונית בשם גולדן סטייט. סטף קרי היה אז בן 19 אגב.
הרמז הראשון הופיע כבר בסיבוב הראשון, כשסן אנטוניו, שכבר מזמן הפכה מההיא שמקבלת בראש מהלייקרס לקבוצה היציבה ביותר במערב- הודחה מול ממפיס של רנדולף. אוקלהומה, אז הכוח העולה במערב עברה גם היא. והלייקרס עברה, איך לא, את הבלייזרס.
למעשה, ההערכות היו שהלייקרס תגיע, גם אם לא בקלות לגמר נוסף. ושם תפגוש את המנצחת בין שיקאגו והלהיט דרק רוז, לבין הטריו החדש ממיאמי.
הרמז השני היה פג'ה סטויאקוביץ'. מכוכבי הקינגס ההיא. ששיחק אז בדאלאס.

לא נתאר פה את הסדרה כולה. אבל כנראה שנוביצקי, עוד "מגיע לו" שחשבנו שכבר לא יראה אליפות, הבין פתאום שהוא מסוגל לנצח את הסדרה הזו, ומשם לקחת את דאלאס שלו לגמר נוסף.
דאלאס לקחה את המשחק הראשון. ובעיקר שיחקה כמו קבוצה שמאמינה שהיא יכולה להיות אלופה. ולא כמו אותה דאלאס שרגילה לעצור כל פעם שהמערבית החזקה התורנית פוגשת אותה. גם את השני הם לקחו.
ומה שאני זוכר, זה שב0-3 לדאלאס קראתי ניתוח שמסביר למה אנחנו עלולים לראות בפעם הראשונה קבוצה שחוזרת מפיגור של 3 משחקים ל4. בגלל הטראומה של נוביצקי. ושל פג'ה. ושל דאלאס. וכי הלייקרס זו הלייקרס.
זה נגמר בקונצרט. 6-6 מבחוץ של סטויאקוביץ'. 36 הפרש. סטייל משחק 6 של בוסטון ב08. הקינגס לא נקמו. אבל אחד הנציגים שלהם לפחות סגר מעגל.
הנה פג'ה ודאלאס ממטירים שלשות על הלייקרס במשחק 4 –

עוד 5 משחקים מול אוקלהומה. 6 מול לברון ומיאמי. ושוב, בעיניי, הצדק ניצח.
אז וובר סיים את הקריירה בשיקום מפציעות. בין השאר בפילדלפיה השוקעת שלי. הקינגס הפכו לחברה קבועה מחוץ לפלייאוף וגם שברו שיא כזה. אבל לפחות ראיתי את הלייקרס מקבלת בראש מול השחקנים הנכונים. האנטי נעלם.

לכתבות דומות נוספות לחצו כאן > #שחור_לבן_NBAישראל

 

לפוסט הזה יש 53 תגובות

  2. Berch

    8 אוג 2017 17:37:49

    וואו איזה טור לפנתיאון
    נראה לי שאהדנו את אותן הקבוצות לאורך ההיסטוריה 🙂
    תודה על ההשקעה
    השוד של המלכים היה באמת הכי טראומטי (בשבילי)

  3. כריסטופר מולטיסנטי

    8 אוג 2017 17:56:58

    כל כך הרבה הזדמנויות לקחת את המשחק ואת הסדרה, גם במשחק 6, גם ב-7, ולמרות השופטים שד"א יכלו לשרוק עבירה על קובי בחדירה האחרונה שלו במשחק 6 ונתנו לסקרמנטו לנצח. רק תקחו..
    אין מה לעשות ד.נ.א לוזרי

    1. הציפור הנדירה

      8 אוג 2017 18:29:23

      בלי השיפוט המושחת הקינגס היו מנצחים את המשחק השישי! לא היה מדובר רק במקרה עם קובי אלאהשופטים הדביקו עברות לגבוהי סקרמנו ללא הצדקה ונתנו לגבוהי הלייקרס לבצע עברות בלי שיישרקו.

  4. עידן

    8 אוג 2017 18:02:43

    תודה ענקית יונתן.החזרת אותי לרגעים הללו.
    היו הרבה שודים בנבא לאורך השנים אבל עם יד על הלב בזמנו שמחתי על השוד ההוא.היוםבפרספקטיבה לאחור לא הייתי שמח.הייתה לסקרמנטו באמת אחלה קבוצה שנשדדה

  5. מנחם לס

    8 אוג 2017 18:04:30

    עד היום אני מרגיש את הבחילה של אז. מקווה שסיפור כזה לא יחזור בספורט.

    המלצה בונה: יש לך כאן מאמר שהיה יכול בקלות להיות 3 פוסטים יותר קצרים וכל אחד נהדר בזכות עצמו. מנסיוני אני יודע שלגולשים היום אין את הסבלנות והזמן של פעם.

    חומר למחשבה לעתיד!

    תודה

  7. הציפור הנדירה

    8 אוג 2017 18:26:36

    זה לא דומה לכל מקרה אחר כי כאן מדובר בשחיתות של השופטים ובהכרעה שלא קשורה ליכולת של השחקנים ואף לא לטעויות שיפוט לגיטימיות, אלא גועל נפש אנטי ספורטיבי של שופטים עלובים ומושחתים וחלאות ונבלות.

    1. יונתן

      8 אוג 2017 22:41:49

      לגיטימי.

      אני לא אוהד בוסטון. ודי עבר לי מהשנאה לליקרס. סך הכל קבוצה שאהבתי בגלגולים שונים.

      אני סובל עם פילי בשקט בחדרי הפיזיותרפיה

  10. אפלטון

    8 אוג 2017 19:27:56

    מעולה יונתן. החזרת אותי אחורה בזמן בתיאור נהדר. אכן באסה על סקרמנטו וטפו על הלייקרס.
    לגבי החלק השלישי, גם לדעתי האישית האליפות של דאלאס היתה אחת המרגשות בהיסטוריה. אולי הופעת הפלייאוף הכי הירואית אחרי האליפות השנייה של הרוקטס.

  11. no funny shtuff

    8 אוג 2017 20:43:27

    הסדרה הכי בזיונית בהיסטוריה. זוכר עד היום את חוסר האונים והגועל נפש שהרגשתי תוך כדי צפיה באותו משחק ארור.

  12. גיא הרשע

    8 אוג 2017 21:23:07

    מי שזוכרת את המשחק הזה מצוין, זו אשתי.
    זה היה הרגע בו היא הבינה שבן זוגה חולה נפש.
    אחרי שבאמצע הלילה, ככה פתאום, התחלתי לצעוק ולקלל את הטלוויזיה שבסלון.
    כמעט חטפה התקף לב, המסכנה…

    כשאני חושב על זה, נראה לי שגם גברת קופפרשמידט, השכנה לקומה, גם היא כנראה זוכרת את הלילה הזה היטב.
    (אם היא עדיין חיה. נראה לי שהורדתי לה כמה שנים ממיכל הדלק באותו לילה…)

    תודה, יונתן.

    1. יניב

      8 אוג 2017 23:00:06

      אצלי אשתי (שאז עוד הייתה חברה שלי) הבינה את זה במשחק הרביעי. השלשה של הורי זה הסל שהכי שמחתי בו יותר מפישר עם ה0.4. הסיטואציה ׳הלייקרס חזרו מהקבר ועוד אחרי החטאה של קובי ושאקיל זה היה פשוט מדהים מבחינתי. לגבי המשחק המדובר אז אני מודה שמשקפי האוהד מנעו ממני לראות את העוול שנעשה לסקרמנטו

    2. יונתן

      9 אוג 2017 15:42:20

      לשמחתי/לצערי לא ראיתי את זה בלייב. הייתי עדיין תלמיד. ולא מספיק נועז או חולה NBA בזמנו בשביל לקום בלילה ולצפות בסתר

  15. פליימיקר

    9 אוג 2017 00:45:58

    טור נהדר!!!
    1 גם עם פרקינס היה אליפות ללייקרס
    2 הלייקרס של 2011 היה הרבה חריקות בעונה הסדירה וגם בסדרה לפני זה כבר היה הרגשה שזה ממש לא זה

    1. יונתן

      9 אוג 2017 11:15:52

      1. יש מצב טוב. כתבתי מהעיניים של אוהדי בוסטון. וזה לא משנה. פציעות זה המשחק והלייקרס לקחה.
      2. נכון. ועדיין כשזו הלייקרס. ובראיינט. תמיד ראו בהם מועמדים

      1. יניב

        9 אוג 2017 11:30:26

        בזה אתה צודק,אני זוכר טוב מאוד איך לפחות אני האמנתי שאם יש סיכוי לקבוצה לחזור איפעם מ0-3 אז זה עכשיו כי מצד אחד זאת הלייקרס הגדולה ומצד שני דאלאס ונוביצקי הלוזרים.
        מה שכן חייב להגיד שבסופו של דבר אני שמח שככה זה נגמר כי באמת זאת הייתה אחת האליפויות הכי מרגשות שהיו

  16. דורון האסטבן

    9 אוג 2017 06:51:57

    ענק יונתן, כתוב מאד יפה, (והומור שחור בהתחלה),
    זוכר שראיתי ולא האמנתי,
    שוד לאור הזרקור,
    תודה רבה יונתן

  18. דדי

    9 אוג 2017 10:07:34

    כמה בכיינות. אופייני לקבוצה של אדלמן שהיה יכול להיות מאמן ענק אם לא היה מבלה כל כך הרבה זמן בלהתבכיין על השיפוט…

    אבל זה עוד היה נסבל איך שהוא בלי הסרטון המגוחך שאין ספק שאיזה אוהד סקרמנטו ערך, ועם ציון נסיבות "מקלות" לכל קבוצה בעולם ששישחקה נגד הלייקרס תוך התעלמות מוחלטת מפציעות של הסגולים זהובים לאורך השנים.

    סקרמנטו היא קבוצה שקיבלה את האופי של המאמן שלה.
    כדורסל יפה וחכם, בכיינות על השיפוט, ואפס קילר אינסטינקט לאליפויות.

    1. יונתן

      9 אוג 2017 11:14:34

      סרטון ערוך זה נכון (בטח התוספת עם שאק והעונשין)
      אפס קילר אינסטינקט זה נכון.
      גם הכתבה ערוכה עם דגשים לצד מסוים, נכון.

      סקרמנטו היום לא מעניינת אותי. איך שלא תהפוך את זה היה שיפוט מוטה בצורה מוגזמת במשחק 6. ועם הרמזים שפוזרו פה ושם לאורך השנים על הטייה מכוונת זה אכן מעורר בכיינות

      אני אוהב את הכדורסל שלי נקי.

  19. Ish

    9 אוג 2017 10:11:14

    מצחיק איך שוד אחד הוא טראומה אדירה עבורך ושוד אחר(אפילו גדול יותר) ב2006 נרשם אצלך כסתם נקודות ציון חסרת משמעות ששמה טבעת על האצבע של גארי פייטון האהוב.

    1. יונתן

      9 אוג 2017 11:05:52

      היה שוד ב2006. אני כתבתי על סקרמנטו. דאלאס הובאה רק בדרך אגב. כשאכתוב על דאלאס בתור הנושא אכתוב על זה. הזכרתי גם את ג'ורדן בכתבה והתעלמתי מהשיפוט האוהד מול הבלייזרס. כי זה לא הנושא

  20. bobby

    9 אוג 2017 11:48:44

    תודה על הפוסט, כתבת יפה מאוד.

    2002 הייתה פחות או יותר השנה שבה התחלתי להתעניין ממש ולעקוב אחרי הליגה הטובה בעולם… אחחח איזה נוסטלגיה.
    גם אני לפני הפלייאוף חלקתי את התחושה שעם כל החיבה לסקרמנטו ולכדורסל היפה, הלייקרס ייקחו את הסדרה.
    עם כל הכבוד לשיפוט במשחק 6, סקרמנטו וואחד בעטו בדלי במשחק 4. איך דיוואץ׳, המנוסה כל כך, הרחיק את הכדור בצורה כל כך לא אחראית?!

    לגבי שנת 2011 והאליפות המתוקה של דאלאס –
    לדעתי נקודת המפנה של סדרת חצי הגמר מול הלייקרס, ובכלל במסע האליפות של המאבס, היה משחק מס׳ 2 בסדרה.
    דאלאס היו כאמור ביתרון 1-0, אבל עמוק בתוך המחצית השנייה הלייקרס היו ביתרון דיי בטוח, לא זוכר על כמה הוא עמד בשיא אבל אני משוכנע שהוא היה דו ספרתי.
    דאלאס לאט לאט נגסו בהפרש, ובסופו של דבר ניצחו במאני-טיים את המשחק, אחרי שכל יושבי הסטייפלס סנטר כבר הריחו את ה1-1.

    הלייקרס אמנם הגיעו לפלייאוף גם בשנתיים העוקבות, אבל לדעתי אותה סדרת חצי-גמר מול דאלאס הייתה זו שסגרה את הגולל על הלייקרס של קובי (כלומר, הגלגול שהתחיל לאחר קיץ 2004, וכלל כאמור את 2 האליפויות של 09-10).

    1. יונתן

      9 אוג 2017 15:40:14

      בסוף אחרי כל השיפוט והטעויות ההרחקה של דיוואץ זה הרגע המתסכל במשחק. לא ברור אם יהירות, טמטום רגעי, חשב שאין שעון, או כל דבר אחר- זה היה המהלך הכי רשלני בסדרה הזו

  21. דב גריז

    9 אוג 2017 13:16:05

    כתבה נהדרת, אבל החזירה אותי לאחד מהרגעים הכי עצובים, מבחילים, ומכעיסים כאוהד. אפילו אזכור של פיסטונס 2004 לא חיפה על כך.
    חבל מאוד שאף אחד – לא הנהלת הליגה, לא השופטים מעולם לא שילמו מחיר אמיתי על גועל הנפש הזה – משהו בסגנון ברנר טפי ++ כזה.

  23. Beba

    9 אוג 2017 15:54:18

    תודה על פוסט מעולה וחבל שכתבת אותו 😊
    בתור מתעב לייקרס בזמנו (עכשיו זה רק רחמים) המשחק הזה היה סיוט לצפייה. פשוט לא להאמין שדבר כזה יכול לקרות ברמות הכי גבוהות.

  25. עגל

    9 אוג 2017 20:07:16

    מצוין, כתוב נפלא.
    בלי להתעכב על מאצ'אפים ודקויות כאלה . . .
    הזכרת נשכחות, הסדרה של הקינגס מול הלייקרס היא אחת מנקודות האו]ל של הליגה.

  28. סולי

    11 אוג 2017 02:35:24

    לפחות הנקמה של הלייקרס באה שנה אחר כך אודות לדטרויט.
    סדרת הגמר הראשונה שזכורה לי ממש טוב, וממש עקבתי אחריה בזמן אמת.
    לנצח תיהיה לי פינה חמה לקבוצה הזאת, אולי האלופה הכי מרגשת מאז שאני התחלתי לראות בלייב (יחד עם דאלאס של נוביצקי וסאן אנטוניו בנקמה על לברון).

    כואב על סקרמנטו – וובר לנצח נחרט לי עם הפרצוף הכל כך מאוכזב/מסכן/טראגי, שמשום מה ליווה אותו בהרבה מתחנות הקריירה שלו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט