"הדאנק" – או איך התמכרתי לאן.בי.איי

מאת דרור פרידמן

(דרור פרידמן התגורר שנים רבות בארה"ב שם למד תקשורת וקולנוע ובין השאר גם כתב בידיעות אמריקה. כיום הוא עוסק בכתיבת וניהול תוכן לחברות תקשורת בימים וכתיבה למגירה בלילות).

הימים החמים האלו של השנה קשים לעכבריי אן.בי.איי. סערת הפרי אייג'נסי מאחורינו ועוד חודשיים וחצי ארוכים עד פתיחת העונה עוד לפנינו. יבש. יבש מאוד. ורק איש העולם השטוח מקליבלנד עוד עשוי לספק ריגוש של טרייד גדול אחרון. בתקופת הצנע הספורטיבית הזאת אני מבין באמת עד כמה אני מכור. שאף אחד לא ידבר איתי על חוסר תחרותיות בליגה. תנו לי רק עוד מנת פייס–אנד–ספייס מבית המדרש של סטיב קר מול כול אחת מהטוענות המשודרגות–מסקרנות לכתר. וכמה שיותר מהר! אז לפעמים אני מפליג אחורה בנוסטלגיה וניזכר איך כל העניין התחיל עבורי…

"57 ערוצים ואין מה לראות" שר פעם ברוס ספרינגסטין. לא בטוח שאוהדיי ספורט מתחברים לאמירה הזאת. תנו לנו רק לזפזפ בין כמה שיותר אופציות שידור חי, לבדוק במקביל סטטיסטיקות ברשת, ולהתעדכן בתוצאות דרך הנייד כשאנחנו מורידים את הכלב לסיבוב. אבל סביר להניח שבעולם הקדם–דיגיטלי–אינטרנטי גם הערכנו יותר את משקלו הסגולי של כל שידור ספורט.

קחו לדוגמה את "כדורסל מעולם אחר" כמו שקראו לזה בערוץ הראשון והדיי בודד .האלטרנטיבות היו הערוץ של ירדן וערוץ המזרח התיכון שם כיכבו שידוריי בייסבול ולו פרינגו בתור הענק הירוק. הזמן הוא אמצע שנות השמונים ומנות הספורט שלנו היו קצובות למה שהערוץ הממלכתי הועיל בטובו לשחרר, לא הרבה יותר משעה ליום בממוצע. אז שתינו בצמא כל הופעה של יורם ארבל הצעיר ושותפיו למסך. ושום דבר לא חשמל את הדמיון יותר מהשם הזה. "כדורסל מעולם אחר." אחלה קופירייטינג חייבים להודות, שבמקור הגיע ממיודעינו מנחם לס. נתנו לך קרדיט מנחם?

אני זוכר בדיוק את הרגע שהתמכרתי. שבו הפכתי לאוהד אן.בי.איי בלי אפילו לדעת את זה. זה היה פרומו ששודר במסגרת מגזין הספורט השבועי למשחק של פילדלפיה ואיזה קבוצה נשכחת. עד אז לא ידעתי אפילו שקיים משהוא מרתק יותר מהמותחן השבועי של ימי חמישי מבית מכבי ת"א כדורסל (כשלמותג הזה עוד הייתה משמעות). ופתאום 10 שניות פרומו. פצצת אקסטזה למרכז העונג של המוח. כדורסל מעולם אחר? למה לא? בואו לראות חייזר בשם דוקטור ג'יי עף ומטביע.

חיפשתי את ההטבעה הזאת ביוטוב שוב ושוב. גורנישט. בטח… אם אתם רוצים לראות את המהלך המפורסם שבו הדוקטור חופן את הכדור באחיזת חרגול ומביא ווינדמיל אימתני על ראש הלייקרס תמצאו עשרות לינקים. גם אותה גלישה מאחוריי הבק–בורד בין שניי לייקרסים עם גלגול הכדור פנימה עדיין נראית דמיונית למרות שמיכאל ירדן הפך אותה לכמעט רוטינית בארסנל שלו (הידיים הארוכות של הדוקטור עדיין עושים את הגרסה שלו יותר מעניינת).

(אבל מנחם מצא אותה…)

לא. אני מתכוון למהלך אחר. מהלך שבכמעט 30 שנות צפיית כדורסל לא ראיתי שום דבר שאפילו מתיימר להתקרב אליו. דבר שרואים רק בפלי–סטיישן או באיזה פרסומת נייקי עם סלואו–מושן סטייל המטריקס. מהלך שחוסר היכולת שלי למצוא בארכיונים הדיגיטליים של הרשת רק הופכת אותו ליותר מיתי ונישגב. יכול להיות שמסתירים מאיתנו משהוא?

אז ככה… הדוקטור מזנק למהלך הלי–הופ. הוא מזנק קצת מוקדם מידיי, כך שהבעיה שלו היא לא גובה אלא העובדה שהוא פשוט יפספס את הכדור. כשהוא קולט את זה, באינסטינקט של שבריר שנייה הגוף שלו מתכוונן. הוא מקפל בירכיים, מותח ידיים ומשנה את הזווית הבליסטית שלו. הוא מיירט את הכדור בגובה הטבעת. ברגע ההזוי הזה הדוקטור נימצא במצב שהוא פשוט מקביל לקרקע! טוב בואו נהייה מדויקים ונוריד איזה 10-20 מעלות. ועדיין מכל הסופרמנים הכדורסלנים לדורותיהם מעולם לא ראיתי שחקן שהגיע למצב אנכי שכזה. כל–כך קרוב לטיסה…

פריז פריים. הבמאי מקפיא את הדוקטור ברגע הזה. ממש ממש לפני הדאנק. נותן לי לטעום. נותן לפה שלי להיפער בתדהמה הטוטלית שרק ילדים מסוגלים לה. הוא מריץ כמה פריימים אחורה וקדימה. מוכיח שוב ושוב שבמספר שבריריי השנייה האלו הדוקטור פשוט מאונך לקרקע.

הבמאי משחרר. הדוקטור קורע את הרשת. הוא מביא את הכדור מצידה של הטבעת. הוא לא מטיח את הכדור למטה. לא בדיוק. הוא משליח אותו הצידה ופנימה. והרשת נמתחת לה כמו בועת סבון ענקית וארוכה.

קאט.

את השאר מודיע הקריין תראו בתכנית "כדורסל מעולם אחר".

ככה עושים? ככה גורמים לילד לחשוב שיש אנשים שיכולים לעוף? ככה חונכים אוהד אן.בי.איי עם הרגע הכי מדהים שהוא יראה בחייו הספורטיביים?

ברור שהגיע אנטי–קליימקס מסוים. במיוחד בגלל שאת המשחק ההוא של פילדלפיה דווקא פספסתי איכשהו, מה שגרם לי להתחיל לצפות באדיקות בניסיון נואש לשחזור הרגע האבוד. וכך למדתי שבאמריקה המציאו דברים כמו קשת שלוש וסידרת הטוב משבע. למדתי שמות… בירד, מג"יק, מוזס, סלטיקס, לייקרס… שמות זרים ואקזוטיים. גדולים מהחיים. שמות שאפשר להפוך לאליליי ילדות.

לעקוב אחריהם, להעריץ, ולגלות בתדהמה שיש מישהו ששונא אותם ודווקא אוהד את ההוא וההם. לא להסתפק בשידור השבועי ולחפש את המנה היומית בעיתון דרך הסיכומים המצ'וקמקים של תוצאות המשחקים שפורסמו באיחור של יומיים. משחקים עם תוצאות אסטרונומיות של הכדורסל תרום הגנות שנות התשעים של פט ריילי מחריב הנאת המשחק. לקרוא ובהעדר מספיק שידורים ואמצעים ויזואליים לשחזר בראש את אותם מהלכים ודווקא כך להאדיר את קסמו של המשחק. משחק של מחוזות הפנטזיה, וממש לא הזיק שהדמויות המרכזיות בעלילה בשנים האלו היו שלושת השחקנים הטובים ביותר איי פעם בעמדה שלהם (כן אני עדיין מעדיף את בירד על לברון בסמול–פורוורד, פשוט כי הוא עושה את השחקנים מסביבו יותר טובים.)

השיר של ספרינגסטין מדבר על תרבות צריכה המונית מוגזמת וריקנית, כזאת שעודף ההיצע שלה מביא לשובע ואדישות. בשנים האמורות של בירד–מג'יק וג'ורדן הצעיר ,שנחשבות בצדק לעידן הזהב של הליגה, מכונת השיווק והיחצנות בראשות דייויד סטרן עוד הייתה עדיין בחיתוליה. דווקא זה נתן למשחק קסם של אותנטיות ספורטיבית מרגשת. אפילו משחקיי האול–סטאר אז היו משוחקים בנחישות ותחרותיות מלאה בניגוד לקרקס ההייליטס המשמים שקורה היום. זאת הייתה ליגה שלפני כל המסחור העודף, היתקעות קבוצות עם שחקנים עצלים לאחר שנת חוזה, טאנקינג בתור שיטה, השבתות הליגה בקרב של מיליונרים נגד מיליארדרים, והאובססיה החדשותית לדווח על כל גחמה של כוכב נתנה לנו באמת כדורסל מעולם אחר.