*****************************

אתר הופס פותח בפרוייקט שעדיין לא נעשה במדינת ישראל: מהיום ועד ראש השנה האזרחי, האתר יתרכז במה שקרה השנה בארץ ובעולם (תלוי בכתב כמה הוא יחליט להתרכז בארץ) בענפי ספורט נבחרים. הרעיון של הפרוייקט הוא של כותב המאמר הזה, אור בן יעקב, שהוא גם המארגן  והאחראי על הפרוייקט. אז תודה בשם כולנו לאור!

מנחם לס

***********************

הסתיימה לה עונה של שיאים חדשים והרבה אמוציות. העונה החלה עם שינויים קלים בחוקה, המשיכה עם כוכבים פורשים, כוכבים עולים, שיאים חדשים וסיום הבצורת הארוכה ביותר בבייסבול האמריקאי.

נבחרי העונה:

MVP:

AL: מייק טראוט (לוס אנג'לס איינג'לס)– כבר כמה שנים יש קונצנזוס בליגה לגבי היכולות של טראוט והוא נחשב בעיני כולם ל"חבילה המושלמת" בליגה היום. בגיל 25 הוא כבר רשם 5 הופעות באול-סטארס, זכה כמובן בתואר רוקי העונה, נבחר 5 פעמים לנבחרת ההתקפה של העונה (Silver-slugger) ועכשיו זכה בפעם השנייה בתואר ה-MVP. הבעיה היחידה שלו? הוא משחק באיינג'לס, לא בדיוק קבוצה שרצה לאליפות. ב-5 עונות שהוא משחק שם הקבוצה הצליחה רק פעם אחת להעפיל לפוסט-סיזן והודחה בסוויפ מעליב בסיבוב הראשון. טראוט סיים את העונה עם ממוצע חבטות של 31.5%, 29 הום ראנס, 116 הולכות ושיא קריירה של 123 ריצות.

NL: קריס בריאנט (שיקגו קאבס)– יש בריאנט חדש בעיר. בריאנט הוא השחק הרביעי בהיסטוריה לזכות ברוקי העונה ומיד בעונה שלאחר מכן בתואר ה-MVP. הרזומה שלו בכלל ב-4 שנים האחרונות יוצא מהכלל: ב-2013 הוא זכה בתואר השחקן המצטיין במכללות, ב-14 הוא זכה בתואר ה-MVP של ליגות הפיתוח, ב-15 הוא היה רוקי העונה ועכשיו MVP. בריאנט קיבל 29 מתוך 30 הצבעות למקום הראשון בבחירות לתואר. הוא סיים את העונה עם 29.2% חבטות, 39 הום-ראנס, רץ הביתה 121 פעמים ולקח חלק משמעותי ביותר בזכייה של הקאבס בוורלד-סירייס.

CY YOUNG (המגיש המצטיין של העונה):

NL: מקס שרצר (וושינגטון נשיונלס) – שרצר נתן עונה פנטסטית שהסתיימה באופן צורם בהפסד בפלייאוף ללוס-אנג'לס דודג'רס. אחד הרגעים הגדולים של העונה היה המשחק בו שרצר השווה את שיא הסטרייקאאוטס למשחק אחד (20). הוא היה דומיננטי לאורך כל העונה, ולמרות שהייתה תחרות צמודה בינו לבין ג'ון לסטר וקייל הנדריקס מהקאבס, הוא הצליח להביא הביתה את הגביע. מספרי העונה שלו: מאזן ניצחונות של 7-20, ממוצע ריצות ל-9 אינינגים של 2.96 ו-284 סטרייקאאוטס (מקום ראשון בליגה) ב-228.1 אינינגים. זו הפעם השנייה ששרצר זוכה בתואר כשב-2013 זכה בו במדי הדטרויט טייגרס.

AL: ריק פורסלו (בוסטון רד-סוקס) – דרמה גדולה היתה בבחירות לתואר, כשג'סטין ורלנדר מהטייגרס קיבל את מירב הבחירות למקום הראשון, אך בשקלול הנקודות פורסלו זכה בתואר. קייט אפטון, ארוסתו של ורלנדר, לא קיבלה באופן חיובי את ההחלטה ושפכה כל מיני ביקורות הזויות על ראשי הבוחרים בטוויטר. לא נורא קייט – ביום שאת תביני בבייסבול ואני אראה כמו דוגמנית אולי מישהו יתייחס אלייך…

פורסלו, שהגיע בעונה שעברה לרד-סוקס על חוזה עתק, לא ממש עמד בציפיות בעונה שעברה אך העונה החזיר ובגדול. עם מאזן של 4-22 (המאזן הטוב למגיש בליגה), ממוצע ריצות ל-9 אינינגים של 3.15 ושליטה מצוינת בכדור – כשאיפשר רק 32 הולכות ב-223 אינינגים – הוא בהחלט מהווה בחירה ראויה. ורלנדר נתן גם הוא עונה מצוינת, אך בעיני הבחירה הראויה כאן היתה זאק בריטון, הקלוזר של בולטימור ששיחק העונה 67 אינינגים ואיפשר רק 4 ריצות. בריטון סיים רביעי בהצבעות – הסיבה העיקרית היא שהבוחרים אוהבים מגישים פותחים, ולא רוצים לתת את התואר למישהו שזורק רק  15 פעם במשחק.

מנג'ר העונה:

NL: דייב רוברטס (לוס אנג'לס דודג'רס) – רוברטס הרשים מאוד בעונתו הראשונה כמאמן ראשי בליגה. הוא הצליח להביא את הדודג'רס לאליפות הבית ולגמר האזורי שם הפסידו לשיקגו קאבס, וכל זאת כשהוא מתמודד עם מכת פציעות לא הגיונית: לא פחות מ-28 שחקנים ששיחקו בדודג'רס העונה נכנסו לרשימת הפצועים של הקבוצה, כולל האס שלהם קלייטון קרשאו שהחמיץ יותר מחודש. העובדה שהג'יינטס התרסקו בחצי השני של העונה ושהדודג'רס היא הקבוצה הבזבזנית ביותר בליגה עזרו לו קצת להשיג את התואר.

AL: טרי פרנקונה (קליבלנד אינדיאנס) – אם הדודג'רס הם קבוצה בזבזנית (סך משכורות של 279 מליון דולר העונה) אז האינדיאנס הם בדיוק ההיפך. פרנקונה הצליח לקחת את אחת הקבוצות הקמצניות בליגה (מקום 21 ברשימת המשכורות עם סך של 114 מליון) עד הריקוד הגדול, וגם שם נכנע רק במשחק השביעי מול הקאבס המצוינים. פרנקונה התמודד במהלך הפלייאוף עם פציעות של שחקני רוטציה חשובים (סלאזר, קרסקו), עשה מהלכים מאוד לא קונבנציונליים שהוכיחו את עצמם, והרוויח את התואר ביושר. זו הפעם השנייה שהוא זוכה בתואר – הקודמת ב- 2013 גם היא במדי האינדיאנס.

רוקי העונה:

NL: קורי סיגר (לוס אנג'לס דודג'רס) – סיגר נבחר פה-אחת לרוקי העונה. הגיע לליגה עם ציפיות גבוהות ולא איכזב. השורט-סטופ של הדודג'רס רשם ממוצע חבטות של 30.8% עם 26 הום-ראנס ותרם הגנה לא רעה בכלל.

AL: מייקל פולמר (דטרויט טייגרס) – המגיש של הטייגרס הוקפץ לליגה של הגדולים בסוף אפריל ומאז לא הסתכל אחורה. עם מאזן של 7-11 וממוצע ריצות ל-9 אינינגים של 3.06 ב-26 משחקים הטייגרס קיבלו יותר ממה שהם ציפו לו. פולמר קצת נחלש לקראת סוף העונה, אבל לא מספיק בשביל שמישהו ייקח ממנו את התואר.

רגעים חשובים:

מותו של חוזה פרננדז– פרננדז היה האס של מיאמי ואחד המגישים הטובים בליגה.  הוא מצא את מותו בתאונת שיט עם עוד 2 חברים, כשבדם נמצאו אלכוהול וקוקאין. פרננדז הקובני ניסה לערוק לארה"ב ונכשל שלוש פעמים. בפעם הרביעית, שהצליחה, אמו נפלה למים בדרך והוא היה צריך לקפוץ אחריה כדי להציל אותה מטביעה. הוא הפך להיות כוכב בייסבול אדיר ואחד המגישים הטובים בליגה והיה עצוב מאוד לראות את חייו מסתיימים בצורה כזו.

איצ'ירו סוזוקי הגיע ל-3000 חבטות וביחד עם הסטטיסטיקה שלו מהתקופה ששיחק ביפן שבר את שיא החבטות לשחקן בייסבול.

דיוויד אורטיז – הסלאגר של הרד-סוקס יצא לסיבוב פרידה אחרון, קיבל מתנות מיוחדות וחווה רגעים מדהימים. בנוסף הוא גם נתן עוד עונה אדירה כשחבט ל-38 הום-ראנס ושיא קריירה של 48 דאבלים (בגיל 40).

אלכס רודריגז עזב את היאנקיז ופרש באמצע העונה. סיים קריירה רצופה בהישגים גדולים לצד שערוריות סמים.

מארק טשיירה – נציג היאנקיז השני שהחליט לתלות את הנעליים בסיום העונה.

פרינס פילדר – פרש כתוצאה מפציעה בעמוד השדרה בגיל צעיר יחסית (32). פילדר סיים 12 שנים בMLB עם 319 הום-ראנס – אותה כמות בדיוק כמו שהייתה לאביו ססיל פילדר כשפרש.

ברנדון קרופורד השווה שיא חבטות למשחק אחד עם 7 כאלה. השחקן השישי בהיסטוריה שמגיע להישג זה.

אנדרו מילר שובר שיא סטרייקאאוטס למגיש מחליף בפוסט-סיזן יחיד עם 29, הישג שמהווה רק את קצה המזלג בפלייאוף הענק שהוא נתן.

מקס שרצר משיג 20 סטרייקאאוטס במשחק אחד – הפעם החמישית בהיסטוריה שזה קורה ובסך הכל השחקן הרביעי להגיע למספר כזה (רוג'ר קלמנס האגדי עשה זאת פעמיים).

שיקגו קאבס זוכים באליפות אחרי שהיו חד משמעית הקבוצה הכי טובה בליגה במשך העונה – שבירת בצורת של 108 שנים. ניצחו בגמר את קליבלנד אינדיאנס אחרי שפיגרו 3-1 בסדרה.

סרטון המסכם את הרגעים הגדולים של העונה:

הום-ראנס ועוד הום-ראנס: העונה נחבטו 701 הום-ראנס יותר מבעונה שעברה ויותר מ-1500 הום-ראנס ביחס לעונה שלפניה. מגישים מצוינים כמו מקס שרצר ומדיסון בומגרנר קיבלו על הראש שיאי קריירה בהום-ראנס. ניתן לשים לב שגם כמות הסטרייק-אאוטס עלתה, אך העלייה היא מינורית ולא תואמת לכמות ההום-ראנס. ייתכן שאנחנו עדים למגמה שבה חובטים משתמשים יותר בכוח ופחות באסטרטגיה. בסופו של דבר השיטה עובדת: רק 2 קבוצות שהיו מתחת לממוצע הליגה בהום-ראנס העפילו לפוסט-סיזן -קליבלנד וסן-פרנסיסקו. שתי הקבוצות הללו נמצאות בטופ של הליגה בהולכות ובמיעוט סטרייק-אאוטס וגם משלבות חוליית מגישים מצוינת (אצל הג'יינטס המגישים הפותחים, אצל האינדיאנס קורי קלובר והבולפן).

שימוש נרחב במגישים מחליפים: בעיקר בפוסט-סיזן אבל גם במהלך העונה היינו עדים לשימוש נרחב מאוד שעושים מנג'רים בבולפן. לא מדובר רק במצבים כמו זה של קליבלנד שסבלה מפציעות ומצאה את עצמה בחוסר של מגישים פותחים טובים, אלא גם קבוצות עם רוטציה חזקה כמו שיקגו. במהלך הוורלד-סירייס ג'ו מאדון הוציא את המגיש הפותח שלו יותר מפעם אחת בשלב מוקדם יחסית של המשחק למרות שהוא הגיש טוב. לא מדובר סתם בשימוש נרחב במחליפים – מדובר בשימוש נרחב ואפילו מוגזם במגישים ספציפיים. בוורלד-סירייס האחרון שתי הקבוצות השתמשו באופן גורף ב-3 מחליפים: הקאבס בארולדיס צ'פמן, והאינדיאנס באנדרו מילר וקודי אלן.

פה זה הזמן לעצור רגע ולהסביר-  מגיש פותח משתמש ב-4-7 סוגי הגשות וכך יש לו את היכולת להטעות את החובטים של היריב גם כשהוא פוגש אותם פעמיים ושלוש במשחק. לעומת זאת מגיש מחליף משתמש לרוב ב-2-3 סוגי הגשות והוא רגיל לפגוש את היריבים מקסימום פעם אחת.

במשחק השביעי שתי הקבוצות שילמו על השימוש המוגזם במילר וצ'פמן פעמיים– פעם ראשונה כששניהם קיבלו ריצות על הראש ברגעים הכי קריטיים של המשחק. אנדרו מילר קיבל הום-ראן על הראש, וצ'פמן איפשר לקליבלנד להשוות.  בפעם השנייה כשהיה צריך להחליף אותם ונשארו שחקנים חסרי ביטחון שלא האמינו בהם כל הפלייאוף: בריאן שאו שהיה מגיש מחליף מצוין עד שמילר הגיע ולאחר מכן הפך להיות שחקן פחות משמעותי – בסופו של דבר הקאבס השיגו עליו את הריצה המנצחת. בצד השני הקאבס השתמשו בקארל אדוארס ומייק מונטגומרי שהתחילו את העונה בליגת הפיתוח, כשעל הספסל שלהם ישבו פדרו סטרופ והקטור רונדון – שני מגישים מצוינים שהובילו את הבולפן של הקאבס עד שצ'פמן הגיע. פשוט נוצר אצל שני המאמנים איזשהו חסם פסיכולוגי: ברגע שהגיע מגיש פנטסטי השאר פתאום נראו לא מספיק טובים.

שינויים בליין-אפ:

עד העונה היה מקובל להשתמש בחובטים מהירים עם ממוצע גבוה במקומות 1 ו-2 בסדר החובטים, ובמקומות 3-5 לשים חובטים עם Home-run power. הרעיון הוא שאם אחד החובטים ב-3-5 מצליח לחבוט הום-ראן יהיו כבר רצים על הבסיסים וכך הקבוצה תרוויח יותר ריצות. בעונה הנוכחית השיטה השתנתה מעט כשהאנליסטים הבינו שהחובטים הראשונים בליין-אפ בפועל מקבלים יותר הזדמנויות, ולכן הגיעו למסקנה שכדאי להזיז למעלה חובטים חזקים יותר. ברוב הקבוצות המצב התקבע על חובט ראשון שהוא מהיר עם ממוצע גבוה, וחובטים 2-4 עם כוח. בקליבלנד, לדוגמא, הגדילו לעשות כשהשתמשו בקרלוס סנטנה כחובט ראשון. סנטנה שחקן מאוד איטי עם ממוצע חבטות סביר של 25.9% אבל הוביל את הקבוצה בהום-ראנס עם 34. יהיה מעניין לראות אם מגמה זו תימשך.

לסיכום:

עברה עלינו עונה מיוחדת ומטלטלת עם הרבה רגעים מרגשים. בחודש מרץ הקרוב נבחרת ישראל תשתתף באליפות העולם – ניפגש שם!