קאוואי לאונרד או קא-ביי לאונרד? (שחקנים חופשיים #3) / גדי הלוי

קאוואי לאונרד הוא אדם מוזר. תמיד היה כזה. לא מביע הרבה רגשות מחוץ לפרקט, לא נוטה לדבר או להתראיין יותר מדי. אבל בכל זאת יש בו משהו ששובה אנשים. משהו שגורם לאנשים שרואים אותו משחק לפעור עיניים.

אין הרבה שחקנים שאתה מסתכל עליהם משחקים וחושב לעצמך, "וואו". אבל שחקנים שכן יש להם את המיוחדות הזאת (שאפילו לא ניתן להגדירה) הם בודדים מאד ומיוחדים. בדרך כלל יש להם אישיות מרתקת, והרבה פעמים קשה להבין אותם. כמה דוגמאות לשחקנים דומים: קווין דוראנט, קובי בראיינט, מייקל ג'ורדן, לארי בירד, והרשימה ממשיכה. אני מאמין שקאוואי לאונרד שייך לרשימה הזאת.

לאונרד הוא שחקן חופשי בקיץ הקרוב. אחרי העונה האחרונה – עם דגש גדול על הפלייאוף וסדרת הגמר – כמעט כל קבוצה שתוכל לעמוד בהוצאה של חתימתו תרדוף אחריו. אבל קאוואי הוא לא שחקן מן המניין. אני לא חושב שמתאים לו "לפלרטט" עם קבוצות כאלה ואחרות. לדעתי, יש לו שתיים-שלוש קבוצות בראש וההחלטה במי לבחור היא בינו ובני משפחתו. הוא לא מתעסק בתהילה, לא מתעסק בתדמית, אפילו כסף אולי פחות משנה עבורו.

הראשונה מבין האופציות היא – כמתבקש – טורונטו ראפטורס, שיכולה להציע לו הכי הרבה כסף והיא קבוצה שהוא כבר מכיר ודרכה הפך לגיבור בקנדה. לחזור לקנדה יהיה מהלך מאוד הגיוני: כימיה מעולה עם חבריו לקבוצה, עם המאמן, עם הנהלת הקבוצה, עם האוהדים והעיר עצמה. מכבדים אותו מאוד שם, והוא יכול להיות אישיות לאומית והפנים של המדינה בספורט (אפילו בהיותו אמריקאי לגמרי).

האופציה השנייה, היא לעזוב את טורונטו וללכת למקום אחר. המקום הוא עיר הולדתו לוס אנג'לס (הוא נולד וגדל בקרבתה). בשנה וחצי האחרונה הוא ומשפחתו הביעו רצון לחזור לשם. עד השנה, קאוואי לאונרד היה שחקן של הסאן אנטוניו ספרס, קבוצה הידועה בשקט שלה ובחוסר הדרמה סביב השחקנים שמשחקים שם. מאמנים ושחקנים דגולים כטים דאנקן, גרג פופוביץ', מאנו ג'ינובלי, טוני פארקר (ועד השנה שעברה קאוואי בעצמו) תמיד היו שקטים וחסכו מכולם הצגות מיותרות.

בשנה שבה קאוואי התמודד עם פציעה, הוא עשה מעשה שמאוד לא התאים לו ולאישיות שלו, והתחיל "להתלונן" עד שלבסוף ביקש שיעבירו אותו בטרייד. הסיבה? הוא ומשפחתו רצו לחזור לקליפורניה. מכיוון שהספרס לא סבלו את הרעיון של שיתוף פעולה עם הלייקרס (הקליפרס היו פחות רלוונטיים אז), הספרס העבירו אותו לראפטורס תמורת דמאר דרוזאן, טרייד שהיה שנוי במחלוקת מהצד של טורונטו. עונה שלמה אחרי זה ואף אחד כבר לא זוכר את דרוזאן וכולם עלו על הרכבת של קאוואי.

הבעיה היא שאני לא חושב ששנה אחת בקנדה תוריד את קאוואי מרצונו לשוב הביתה, דרך שבשבילה הוא נאלץ ליצור דרמה בניגוד מוחלט לאישיות שלו.

זאת הסיבה שאני חושב שהוא יעזוב את טורונטו.

בלוס אנג'לס יש כמובן שתי קבוצות: הלייקרס המובלים על ידי לברון והרכש החדש אנת'וני דייויס, והקליפרס – קבוצה צעירה יחסית עם מאמן דינמי וסגל עמוק, שפותחת את הדלת למנהיג חדש שיוביל אותה לגדולות שהיא אף פעם לא הגיעה אליהן.

אני מאמין שהמהלך ההגיוני במקרה של עזיבה הוא להצטרף לקליפרס. שחקן שכרגע הוביל קבוצה לאליפות והוכתר כפיינלס MVP לא יוותר על מקומו כאופציה ראשונה בקבוצה חדשה כשהוא יכול להיות "המלך" בקבוצה אחרת באותה העיר. בנוסף, לקליפרס יש יותר כסף להשקיע הקיץ הזה, כך שהם יוכלו להביא לקאוואי עוד עזרה במידה שהוא יבוא ולצמצם את הפער ברמה (על הנייר) בין שתי הקבוצות.

לעומת זאת, הלייקרס יצטרכו לחכות 30 ימים מה-6 ביולי כדי שיהיה להם מספיק כסף להציע לקאוואי (או לכל שחקן אחר) חוזה מקסימלי. אז לא רק שלקליפרס יש יותר כסף, אלא גם יש להם יותר זמן.

כל האפשרויות הגיוניות. בכולן ישנם יתרונות ברורים וגם חסרונות ברורים, בדומה לכל החלטה מהותית אחרת. בסופו של דבר, הכל מסתכם במה שלאונרד יחליט. בניגוד לשחקנים אחרים שבדרך כלל יותר פתוחים לקהל הרחב, אנחנו לא יודעים דבר על צורת החשיבה של קאוואי, הרגשתו, כיצד הוא מחליט החלטות וכמה גורמים מסוימים משפיעים על אותן החלטות.

כמו שציינתי בראשית הכתבה, קאוואי לאונרד הוא אדם שונה. מין אניגמה. במקרה של עזיבה, חבל לי על קנדה. לאונרד ייזכר שם כ-ONE TRICK PONY שבא לשנה אחת, הביא אליפות והלך. אם יישאר, הוא ייזכר שם כהרבה יותר ממושיע. הוא יהפוך לפנים של הקבוצה ושל הכדורסל הקנדי בכלל.

שום החלטה שלו לא תפתיע אותי. אבל יחד עם זאת – אני מתרגש. ראיתי מספר אנשים שמשווים אותו למייקל ג'ורדן. אני לא בטוח שאני מסכים עם זה לגמרי, ואני גם צעיר מדי לדעת בביטחה אבל בהחלט ישנם קווי דמיון.

אולי זה מה שמלהיב אותי. אולי גם בגלל שהוא שחקן ברמה היסטורית ודמות מרתקת. אבל מה שבטוח – הוא כבר השיג את הכבוד שלו, ואני לא רואה דבר שיפריע לו להמשיך הלאה בקריירה הנפלאה שלו בשקט ובשלווה כהרגלו.