רובנו מנסים לעשות את המיטב שלנו בחיים. אנחנו אוספים רצף, לפעמים בלתי נגמר להרגשתנו, של כשלונות, מתמודדים איתם כדי להגיע לרגע שיא, רק כדי לראות את עצמנו עושים טעות גורלית שתפיל אותנו. אנחנו לומדים ממנה וממשיכים. לוקחים את הידע החדש שצברנו ומשפרים את עצמנו, כדי להגיע לרגע שיא נוסף. ושוב, נכשלים. לא תמיד הכישלון יהיה בגלל משהו שהוא בשליטתנו, לפעמים גורמים חיצוניים אחראיים, ולפעמים זה כן אנחנו. הנקודה החשובה היא הדרך שהתמודדנו ולמדנו מהם. ואז מגיע גוף חיצוני, מסתכל על כל הניסיונות, הכישלונות, ההצלחות, הרגעים הקשים והחברים שצברנו ואומר – לא. לא מספיק טוב.

מאז 2013 כריס וובר רשאי להיבחר להיכל התהילה של הכדורסל. שש פעמים ששמו נכנס לקלחת, ושש פעמים ששמות אחרים עלו והונצחו במקומו. שני גמרי מכללות, חמש פעמים אולסטאר, חמש בחירות לנבחרת השנה של הליגה, רוקי השנה, ממוצע קריירה של 20.7 נקודות, 10 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים, היותו אחד הגבוהים המוסרים הטובים בתולדות הליגה והובלת סקרמנטו קינגס, מועדון שמאז עברו ברוצ'סטר בתקופה הפרהיסטורית של הליגה לא התקרב לרלוונטיות, אל גמר המערב אינם מספיקים כדי להכניס אותו להיכל בני האלמוות. איך זה קרה? בואו נבדוק.

מייס אדוארד כריסטופר וובר השלישי נולד ביום הראשון של חודש מרץ, 1973. הוא נולד בדטרויט הקשה וקיבל את חינוך הכדורסל שלו בבית הספר הפרטי Detroit Country Day School, אותו בית הספר שהוציא אחר כך שחקן חכם ולא מוערך אחר – שיין באטייה. את בית הספר הוא הוביל לשלוש אליפויות מישיגן, תוך כדי שהוא זוכה בתואר מר כדורסל של מדינת מישיגן ותואר שחקן השנה של בתי הספר. זה הביא את קולג'י ארצות הברית להתדפק על דלת ביתו, אך כריס וובר החליט להישאר קרוב לבית, ללכת לאוניברסיטת מישיגן, ולשנות את הכדורסל לתמיד.

ב-1991, חמישיית שחקנים התחברה לה לקבוצת הכדורסל של האוניברסיטה חמישה שחקנים שנודעו בכינוי – הפאב פייב. כריס וובר, ג'יילן רוז, ג'ואן הווארד, ג'ימי קינג וריי ג'קסון. ארבעה מתוכם יבחרו בהמשך בדראפט וימשיכו לקריירות מצליחות ב-NBA. הם הובילו את האוניברסיטה פעמיים לגמר ה-NCAA. אבל ההשפעה שלהם הייתה הרבה מעבר למגרש הכדורסל.

בשנות ה-90 תרבות ההיפ-הופ והשכונות החלו לבצבץ מבעד לחרכי התרבות האמריקאית, עד שהצליחו לתפוס לעצמם מקום בבמה המרכזית. בכדורסל, היו אלו הפאב פייב שהביאו את התרבות. מכנסיים רחבים, גרביים שחורים, סוואג, טראש טוק וחגיגות ניצחון מלוות במיטב מנגינות ההיפ-הופ של החוף המזרחי היו רק החלק הבולט ממה שאפיין את החבורה ההיא, והם דברים שנשארו עד היום בכדורסל של ה-NBA.

בכל זאת, נחזור לדבר על כדורסל. ויש על מה. בשנה הראשונה של החבורה הזו ביחד הם הגיעו לגמר המכללות, רק כדי להפסיד לדיוק, נציגת המסורת הכדורסלנית הישנה. הם הצליחו לחזור בשנה העוקבת אל הגמר של הריקוד הגדול, הפעם כנגד צפון קרולינה. נאט מעט את מהלך העניינים כדי שאפשר יהיה לעקוב. 19 שניות לסיום המשחק, מישיגן בפיגור 2 נקודות כשכריס וובר לוקח ריבאונד בהגנה, ומנסה להחליט מה לעשות. הוא בוחר לדהור במורד המגרש. השעון יורד ל-11 שניות כשוובר נסגר בפינה על ידי שני מגנים. כריס עוצר ומבקש פסק זמן. רק שלמישיגן לא נשארו פסקי זמן. פאול טכני אחר כך והמשחק הוכרע. מישיגן הפסידו שוב בגמר, במשחקו האחרון של וובר באוניברסיטה.

משפחת וובר ניסתה להתמודד עם האחריות על הטעות ואפילו לנכס אותה. אבא שלו הזמין לוחית רישוי עם הכיתוב "Timeout", בעוד כריס עצמו פתח קרן צדקה והחליט לקרוא לה The Timeout Foundation.

עם הזיכרון הזה, כריס וובר פנה לדראפט. הבחירה הראשונה הייתה של אורלנדו מג'יק, שניצלה בחירה זהה בשנה הקודמת כדי לבחור את שאקיל אוניל. והם בחרו בו. אורלנדו מג'יק בחרה בשילוב וובר ושאקיל, כדי ליצור את הקו הקדמי הדומיננטי ביותר שראינו על מגרש הכדורסל. שילוב של חוכמה ועוצמה, שואו והיפ-הופ, שיכול היה לשבור את הכדורסל ולחבר אותו מחדש באופן שמעולם לא נראה. עד שעברו כמה דקות וגילינו שאורלנדו העבירו את וובר תמורת הבחירה השלישית של גולדן סטייט – פני הארדאווי. עדיין, כריס וובר מצטרף לדון נלסון, המאמן שהמציא את הפוינט-פורוורד, ולמורשת Run TMC. מה יכול להשתבש?

כריס מאלין כבר פגש את וובר. במהלך ההכנות של נבחרת החלומות לאולימפיאדת 1992, הם התאמנו ושיחקו כנגד חבורת כוכבי מכללות, וכריס ביניהם. על ההופעה של וובר הצעיר אמר מאלין ש"הוא היה במגרש עם מייקל, בירד ומג'יק, ולעיתים הוא היה השחקן הכי טוב שם".

עונת הבכורה שלו נראית כמו עונה מהחלומות. 17.5 נקודות למשחק, מרחק ריבאונד אחד מממוצע טריפל דאבל, ופרס רוקי השנה. אה, כן, וגם הסל הזה:

אבל מאחורי הקלעים, החום התגבר. דון נלסון היה ידוע כמאמן של שחקנים שיודע להסתדר עם אגו ואישיויות. על כריס וובר מספרים שהוא בחור נחמד מאוד, אדם שתמיד צחק. אני יודע, מתכון להתפוצצות. אבל בכל זאת, השניים הסתכסכו. מהצד של נלסון אומרים שהוא רק העביר את הרוקי את המסכת הרגילה שלו של בחינה וניסיון של השחקן הצעיר ואופיו, מהצד של וובר מאשימים את נלסון בכך שלא ידע להתמודד עם טיפוס כמו וובר, בכל מקרה, שניהם האשימו אחד את השני באופי קשה ובעייתי. בסיום אותה שנה וובר ניצל סעיף יציאה בחוזה ולגולדן סטייט לא הייתה ברירה אלא להיפרד מהשחקן.

וובר הועבר לוושינגטון בולטס, שם הוא התחבר עם חברו מהפאב פייב – ג'ואן הווארד. אבל אז הוא פרק את הכתף, והוא החליט להמשיך לשחק תוך כדי הפציעה, כדי להימנע מתקופת החלמה ארוכה. אך בסופו של דבר נאלץ ללכת לניתוח. גם מחוץ למגרש הצרות נאספו להן. האשמה על תקיפה מינית, יחד עם ג'ואן הווארד, ובנוסף קנס על מהירות שהפך להאשמה על אחזקת מריחואנה. ההיעדרות מהמגרש והבעיות מחוצה להן גרמו לוושינגטון (עכשיו וויזרדס) לבחור לוותר על השחקן המוכשר ולהעביר אותו לסקרמנטו תמורת אוטיס ת'ורפ ומיץ' ריצ'מונד (בסגירת מעגל גולדן סטייטית) הותיקים.

על המעבר, אמר בדיעבד מאמנו דאז, ברני ביקרסטאף: "אתה לא מתגעגע למה שיש לך עד שהוא בצד האחר".

בסקרמנטו, הכל סוף סוף התחבר לוובר. מיד אחריו הגיעו לקבוצה גם פג'ה סטויאקוביץ', ולדימיר דיבאץ' וג'ייסון "שוקולד לבן" וויליאמס. ריק אדלמן מונה למאמן והבנייה לשיא החלה. בשנה הראשונה כריס וובר שבר את שבע השנים שבהן רודמן שלט ללא עוררין בתואר מלך הריבאונדים. בהמשך ג'ייסון וויליאמס הומר במייק ביבי, הצטרפו שר ההגנה דאג כריסטי, ההתקפה נבנתה סביב יכולות המסירה הנפלאות של צמד הגבוהים – וובר את דיבאץ', וובר היה אחראי על האופי המשפחתי של הקבוצה, ולאט לאט, נבנתה לה מיני אימפריה בבירת קליפורניה.

ב-2000 הם חזרו מפיגור 2-0 לשיוויון, רק כדי להפסיד במשחק המכריע מול לייקרס של שאקיל וקובי בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

שנה אחר כך הם כבר התקדמו. אחרי עונת שיא של 27.1 נקודות, 11.1 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים, וובר סיים רביעי במאבק על ה-MVP, וסקרמנטו הצליחה להתקדם למפגש עם הלייקרס בסיבוב השני, שם הם חטפו סוויפ.

סקרמנטו המשיכה להרים את עצמה מההפסדים, והמשיכה להתקדם. בשנה שאחרי הם שוב פגשו את אותה לייקרס. הפעם שוב שלב אחד קדימה – בגמר המערב. בסדרה צמודה ומותחת, סקרמנטו הצליחה לעלות ליתרון סדרתי ראשון מול הלייקרס, והובילה 3-2. אז הגיע משחק שש הידוע לשמצה. שנים אחר כך שופט המשחק טים דונהי יודה בבית משפט שהמשחק היה מכור. זה לא עזר לאף אחד משחקני סקרמנטו באותו רגע, והמשחק הצמוד נגמר עם 17 הליכות לקו יותר ללייקרס ברבע האחרון וניצחון קטנטן של 106-102. המשחק השביעי היה צמוד גם הוא, אך נגמר בהארכה לטובת הקבוצה שדהרה לת'ריפיט.

שנה אחר כך וובר שוב חזר עם הופעה ברמה כמעט MVPית. אבל פציעת ברך מסכנת קריירה גדעה את הפלייאוף באיבו. סקרמנטו ו-וובר לא התאוששו, ודמדומי הקריירה היו עמוסי פציעות ופספוס משחקים.

בשיאו, כריס וובר היה שחקן מלהיב. גבוה חכם שידע לנוע על המגרש ופתאום להוציא את המסירה שלא חשבת שבכלל אפשרית. שילוב של רהבתנות עם הבנת משחק גבוהה. השחקן שיותר מכל מסמל את המעבר של הליגה למשחק של היום, משחק המעבר החכם, חיפוש אחר הזריקה הטובה ביותר ותחושה שאסור להוריד ממנו את העיניים לרגע.

היכל התהילה או לא, כריס וובר יזכר כחלק חשוב מהמשחק. השאלה היא איך יספרו את הסיפור שלו. האם הוא יהיה השחקן המוכשר שהוביל קבוצה פעמיים לגמר המכללות, זוכה רוקי השנה, אולסטאר, השחקן החכם שסביבו נבנתה קבוצה קבוצתית שגררה את השואו טיים מהלייקרס למשחק שביעי, למרות שערוריית שיפוט, או שחקן שאחראי לטעות שהפסידה את המשחק החשוב בחייו הצעירים, אדם שחתך מהקבוצה שבחרה אותו בדראפט, קריירה רוויית פציעות ואף זכייה בתואר או MVP? האם ניתן לרגעים הטובים להאיר או לחלקים האפלים להחשיך?