צפיה בקבוצה חדשה – כזאת שעשתה הרבה שינויים או הנחיתה כוכב גדול – היא תמיד דבר מרגש. ספורט הוא דבר לא צפוי, ובגלל זה אנחנו אוהבים אותו, אבל קבוצה חדשה היא אפילו דבר עוד יותר לא צפוי. הרבה פעמים באמת קשה לדעת: האם הכוכבים יתחברו אחד לשני? האם הצוות המסייע באמת יסייע או יחריב לכוכבים שלו כל סיכוי לנצח? המושג הכל כך הפכפך וקשה לניבוי הזה של כימיה קבוצתית הוא מה שעושה את הספורט בכלל והכדורסל בפרט לכל כך מרתק.

אחר הצהריים עלתה לשחק על המגרש בגארדן קבוצה מהניילונים, שהגיעה במשלוח של אמזון אתמול בערב ועיני כל ארה"ב (והעולם) היו נשואות אליה. נכון לברון ג'יימס, ג'י אר סמית ותומפסון היו שם כבר קודם, אבל כל השאר הרגיש שונה לחלוטין – ובקטע טוב: ג'ורג' היל עלה מיד בחמישייה, במשחקו הראשון כקאבליר, וקלארקסון, הוד ולארי נאנס עלו מהספסל ותרמו דקות רבות ומשמעותיות, ובעיקר האווירה הייתה כל-כך שונה. קשה להאמין שעבר רק חודש ושבוע מאז הפעם האחרונה שקליבלנד באה לבוסטון (). אז, כתבתי על כך שקליבלנד היא קבוצה זקנה ומתקשה במשחקי בק טו בק ובכלל בהגנה. מאז הזקנים ווייד ופריי הספיקו להיזרק כשגם שאמפרט קראודר איזייה ורוז כבר לא היו הערב בגארדן, כשבמקומם 4 שחקנים צעירים ובעיקר רעבים, לניצחונות והישגים.

בוסטון מצידה, כבר זמן רב בתקופה לא טובה. הסלטיקס מעולם לא היו השנה קבוצת התקפה טובה, אבל לפחות בהגנה הם תמיד סיפקו את הסחורה, מה שעזר להם לנצח משחקים בימים של קליעה בינונית ואפילו חלשה. אבל בתקופה האחרונה גם ההגנה חורקת, וההתקפה אפילו מידרדרת, כשאוהדי הסלטיס מתגעגעים לבינוניות בה התבוססה קודם לכן. סטיבנס אמר אחרי המשחקים האחרונים שהשחקנים לא מבצעים עד הסוף את התרגילים, מחפפים בדברים הקטנים ומעגלים פינות. למרות זאת, היום, הייתה בגארדן התחושה שלכבוד ערב הפרידה מפול פירס, ונוכח העובדה שהסלטיקס בדרך כלל מתעלים מול קבוצות חזקות, בוסטון תחזור למסלול הניצחונות מול שחקני הקאבס הלא מתואמים, אבל זאת ממש לא הייתה התכנית של קליבלנד.

קליבלנד באה להרוס את ה-ערב של פול פירס (שרק לפני חודש נלחם בחירוף נפש על רצונו שלא לחלוק את היום עם הוקרה לאייזיה תומאס), שחקן שהוא אגדה בבוסטון. הערב של פירס הורגש בכל רגע: מהחולצות 34 שחיכו לאוהדים ועד לחברים הטובים של פירס מימי האליפות העליזים של 2008 (כשריי אלן דופק נפקדות). בכל פסק זמן או הפסקת רבע קיבל הקהל תמורה לכרטיס המאוד מאוד יקר (התחיל ב350 דולר!), עם סרטוני הוקרה לפירס, בהם השתתפו מיטב חבריו ויריביו (כולל מג'יק ובריאנט, שהקהל הגיב אליהם באופן אינסטינקטיבי בשריקות בוז). פה ושם גם פירס עצמו הבליח על המסכים וגרר תשואות רבות:

כל זה היה רק מתאבן לטקס הארוך והמושקע לאחר מכן.

אבל בכל זאת היה לנו משחק הערב בגארדן, משחק שהיווה תמונת מראה מושלמת למשחק לפני קצת יותר מחודש. הפעם קליבלנד היא זו ששלטה לחלוטין כבר מהמחצית הראשונה. הרבע הראשון עוד היה צמוד כשלברון יחסית רגוע, ונותן להיל להיכנס לעניינים ולג'יי אר סמית לצלוף מבחוץ. דווקא בוסטון נראתה לא רע בפתיחה מבחינה התקפית כשמרקוס מוריס שפתח היום בחמשייה במקום ביינס הקבוע, עוזר בעיקר לקיירי בנטל הקליעה. לברון גרם לכמה דפיקות לב בספסל הקאבס אחרי כניסה לסל, אבל זו הייתה אזעקת שווא, למזלו ולמזלה של הליגה כולה.

מאמצע הרבע השני זו הייתה רק קליבלנד. זהו היה הרבע בו רודני הוד, לארי נאנס ג'וניור וג'ורדן קלארקסון קיבלו דקות משמעותיות ראשונות, אל מול המחליפים האנמיים של בוסטון (למעט רוז'ייר), והם התחילו לספק את השטרות. הוד עם שלשות וחדירות יפות, קלארקסון עם יד מדויקת מרחוק ומקרוב ונאנס עם הגנה טובה ואגרסיבית תמכו בלברון שברבע שני מדהים פשוט חיסל (בעזרתם) את בוסטון. ריצה של 13-2 העלתה את קליבלנד ליתרון דו ספרתי, שהגיע בשיאו במחצית הראשונה ל-13 נק', כשהמחצית נסגרת על 12 הפרש, 64-52.

שלשה של מוריס בתחילת המחצית השניה עוד גרמה לתקווה ביציעי הגארדן, אבל קליבלנד היום הייתה פשוט מצוינת ולבוסטון לא היו תשובות אליה בהגנה. ברבע השלישי קליבלנד ביצעה פעם אחר פעם מהלך פיק אנד רול של ג'יימס עם נאנס ג'וניור, כשבפינה מחכה קלארקסון לשלשה פנויה אחת אחר השניה. המהלך הזה חיסל לחלוטין את בוסטון שאיבדה את הקצב שעוד היה לה במחצית הראשונה ולא הצליחה לשים נקודות על הלוח. קליבלנד רצה ורצה וסיימה את הרבע השלישי ביתרון אסטרונומי 95-74, כשהיא משאירה את הרבע האחרון לפרוטוקול בלבד.

לברון נראה פשוט מאושר על המגרש, וסיים עם 24 נק', 10 אס' ו-8 קרשים. קלארקסון תרם 17, הוד ו-סמית' 15, והיל 12. אפשר לציין לטובה גם את צ'די עוסמאן הרוקי התורכי שהיה פשוט מצוין (למרות החטאת הדאנק הפומפוזית) וסיים עם 12. בבוסטון רוזייר תרם מהספסל 21 ו-9 ריב', קיירי הוסיף רק 18 ומרקוס מוריס 17.

קליבלנד נראיתה היום מצוין. נראה שהיא באמת התחזקה משמעותית במקומות בהם הייתה צריכה, היא הרבה יותר נמרצת ורעננה בשני צידי המגרש ויש לה את לברון ג'יימס. מצד שני, זוהי תקופת "ירח הדבש" עכשיו בקליבלנד. שחקנים חדשים ורעבים להצלחה שנכנסים למסגרת של חבר'ה מנוסים ונראה שכולם מבסוטים כרגע, אבל עייפות החומר והימים הקשים יגיעו כנראה גם אל חבורת השחקנים הזאת, והשאלה איך הם יתמודדו עם האתגר – במיוחד בפלייאוף, ואפילו כשקווין לאב יחזור (וידחוק עוד שחקן – גרין/נאנס/עוסמאן מהרוטציה).

בוסטון מצידה אולי קצת מצטערת שלא התחזקה בקו האחורי בדד ליין האחרון, כשהיא רואה שגם פריי אייג'נטס איכותיים הולכים לקבוצות אחרות (ג'ונסון, בלינלי). יכול להיות שאיינג' יצטער בסוף השנה שלא דחף להביא את טייריק אוונס מהגריזליז? בכל מקרה צריך לזכור שגם הסלטיקס משחקים בתקופה האחרונה בלי סמארט, שחקן מאוד משמעותי ברוטציה והשחקן עם הדפנסיב הרייטינג השני בליגה (והראשון למעשה כי רוברסון מאוקלהומה סיים את העונה), ובלי לארקין, שהוא אמנם הרכז השלישי ברוטציה אבל הוא מאוד אינטליגנט ונמרץ, ומוסיף הרבה עומק לספסל הקצר ממילא של בוסטון.

=============

הטקס של פירס היה באמת ברמה הגבוהה ביותר שיש, והוא גם המחיש את ההבדל בין תרבויות הספורט של לוס אנג'לס לשל בוסטון. בלוס אנג'לס נפרדו השנה מקובי ברייאנט, אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה עם טקס במחצית שתוקתק ברבע שעה, כשקובי אפילו לא טורח להישאר להארכה של המשחק ששוחק לאחר הטקס. בבוסטון הטקס תוכנן לסוף המשחק, (כשכבר במהלך הרבע הרביעי לקהל היה מספיק מזה והוא התחיל לצעוק We want Paul Pierce), כך שלמרות התבוסה המהדהדת שחטף, כל הקהל נשאר לחכות כרבע שעה לאחר סיום המשחק לטקס.

במהלך הטקס דיבר הבעלים גרוסבק, ולאחריו דוק ריברס, מאמנו של פירס ב-2008, וכמובן דני איינג'. אני חושב ששלושתם הזכירו את משחק מס' 7 בחצי גמר המזרח מול לברון ג'יימס והקאבס, כאחד המשחקים הגדולים של פירס בקריירה. הנה תזכורת:

פירס נהנה מאוד מהמעמד, התרגש ודיבר הרבה כשהגיע תורו. הרבה מאוד אפילו.כמה דקות (או שעות) מאוחר יותר, הגיע סופסוף הרגע המיוחל של העלאת הגופיה מס' 34 לתקרת הגארדן.

לאחר הטקס המרגש אבל מעט מייגע, הוא ירד למסיבת עיתונאים אחרונה בהחלט. אפשר לראות שפירס רואה את עצמו כשחקן גדול שלא הוערך מספיק על-ידי אנשי הליגה, וזה הרגיש שהוא מנצל את הבמה להבהיר את זה. פירס אמר שהוא לא היה מהשחקנים הנוצצים בליגה, עם מותגי הנעליים המוצלחים, אבל כל אחד בליגה חשש מלהתמודד מולו:

הוא גם סיפר על השיחות שהיו לו על דוק ריברס, שלדבריו היה בעל החזון שראה בעיניו את האליפות העתידית שבאה, לבסוף, ב-2008.

פירס, שנאחז בשארית כוחותיו ברגעים האחרונים של ערב הפרידה, קם בסיום לקול מחיאות הכפיים של העיתונאים שחלקם סיקרו אותו חמש עשרה שנים רצופות.

יום ארוך בגארדן הסתיים, נתראה אחרי הפגרה.