חלום אריזונה / עידו גילרי

כבר עבר שבוע וחצי מאז גמרי החטיבה והחופש הזה עד הסופרבול תמיד מרגיש ארוך מדי, במיוחד כשבאמצע תקוע הפרובול המיותר. אז כדי להתחיל לחמם את האוירה לקראת הגמר הגדול אני מעלה כאן מחדש פוסט שכתבתי לפני שנתיים. אולי עוד לפני, אם תרצה ועדת ההיכל, גם נקבל סוג של סגירת מעגל עבור אחד מגיבוריו.

עבור חובבי פוטבול רבים הסופרבול הוא אירוע המעורר רגשות מעורבים. מצד אחד מדובר ברגע השיא האולטימטיבי של כל עונה אך מצד שני הוא גם מסמן את סיומה כשלאחריו שבעה חודשים נטולי פוטבול על המגרש. לכל אחד כמעט יש סופרבול אחד שנמצא אצלו מעל השאר בזיכרון בין אם מסיבות ספורטיביות או אחרות. זה סיפור הסופרבול שלי.

****

בסרטו  הסוריאליסיטי של אמיר קוסטוריצה, חלום אריזונה, מ-1993 מגלם ג'וני דפ את אקסל – צעיר החי בניו יורק ונקלע לעיירה באריזונה לרגל חתונה. הוא משתכנע להישאר במקום ולנהל את העסק המשפחתי למכירת מכוניות משומשות. משם הסיפור מתנהל לאיטו כשהוא מנהל מערכות יחסים מקבילות עם שתי נשים מוזרות, וכל ההתרחשות הופכת להיות הזויה ומתנדנדת בין מציאות לדמיון. הסיטואציות בסרט הנראות כתלושות מהמציאות יחד עם המוזיקה המכשפת של גוראן ברגוביץ' בליווי קולו רב הנוכחות של איגי פופ יוצרים אווירה אמיתית של חלום. אווירה זו מתחברת בסופו של דבר לעלילה כאשר לאורך כל הסרט חוזר חלום על ילד אסקימואי הרודף אחרי דג שתפס וחומק מידיו.

****

בעונת 2008 פתחו הקארדינלס את העשור השלישי שלהם במדבר של אריזונה. כאוהד של הקבוצה במשך כל התקופה הזו לא היו לי ציפיות גדולות. בשני העשורים שחלפו הקבוצה סיימה רק פעם אחת במאזן חיובי שהביא אותה לפלייאוף. גם קודם למרות שמדובר באחד המועדונים הותיקים בליגה הקארדינלס לא זכו כמעט להצלחה. בקרוב ל-90 שנות קיום הם הגיעו  לפלייאוף רק 7 פעמים בהן רשמו 3 ניצחונות בלבד, האחרון שבהם ב-1947.

המאמן וויזנהאנט שהגיע בעונה הקודמת אמנם הביא למועדון רוח חדשה והקארדינלס הצליחו לסיים לראשונה מתחילת המילניום במאזן חצוי אבל עדיין היו בעיות רבות שדרשו פיתרון. הבעיה המרכזית הייתה בעמדת הק"ב בה מאט ליינהארט שנבחר בדראפט במקום ה-10 בדראפט שנתיים קודם התגלה כבאסט מוחלט. מי שנכנס למשבצת היה האקסל של הסרט של הקארדס – קורט וורנר שכבר מיתג את עצמו  כסיפור סינדרלה מוצלח אבל נחשב מעבר לשיא. וורנר שוכנע לבוא למדבר מניו יורק על מנת לחנוך את ליינארט  אבל קיבל את המפתחות לעסק כאשר הק"ב הצעיר נכשל לממש את התקוות שתלו בו.

וורנר וליינארט, זה שאף אחד לא רצה וזה שנבחר בסיבוב הראשון.

למרות מגמת השיפור לא היה משהו אחד שיכולת להצביע עליו שאריזונה עשתה טוב במיוחד. התקפת הריצה לא הייתה קיימת כמו גם הגנת המסירה האוורירית. נקודת האור היחידה הייתה צמד התופסים לארי פיצ'גרלרד ואנקוון בולדין. לפיכך כמו בכל עונה עד אז כל מה שקיוויתי לו בפתיחת 2008 היה הסתננות מקרית לפלייאוף. העונה התגלגלה לאיטה והמשיכה את אותה מגמה כשהקארדס מנצלים את חזרתו לכושא שיא של וורנר כדי להתבסס כקבוצה היחידה ששוה משהו ב-NFC  מערב שהיה הבית החלש בליגה. למרות שלמעט השילוב בין וורנר לתופסים שלו לא היה לאריזונה שום דבר נוסף להציע, בסביבות שבוע 12 ראשות הבית כבר הייתה פחות או יותר מובטחת. בדומה ליוסטון של השנה הקארדס הגיעו כקבוצה החלשה ביותר לפלייאוף (מאזן 7-9)  והיו אמורים לשמש כניצבים בהצגה.

****

בדרך כלל כשהקבוצות שאני אוהד מגיעות לפלייאוף אני נהיה לחוץ ועצבני, נע על הקו הידוע שבין תקווה לייאוש. אבל הפעם מבחינתי לא היינו בכלל אמורים להיות שם כך שלא היה לי איכפת למשוך את החלום עוד קצת לפני שאתעורר. למרות החד ממדיות והמאזן החלש העונה של הקארדס סירבה להיגמר ובשבוע הווילד קארד גברו די בקלות  24-30 על אטלנטה של הרוקי המבטיח מאט ריאן.

כאן הסיפור אמור היה להסתיים מכיוון שאריזונה יצאה למשחק בקרוליינה, שהציגה משחק ריצה אימתני, והייתה פיבוריטית ב-10 נקודות. בחלומות קורים דברים מוזרים והפנתרים בחרו משום מה לשים את מבטחם בק"ב הנפיץ ג'ייק דלהום, שאיבד את הכדור שש פעמים, ואיפשר לקארדס לדרוס 13-33. זה היה ניצחון החוץ השני בלבד בתולדות המועדון בפלייאוף כאשר מאז הפנת'רס כבר נקמו בשתי הדחות מכאיבות ברצף בשנים 2015-2016 .

הטוויסט הבא בעלילה הגיע מניו יורק שם הג'ייאנטס  האלופים הפסידו לפילדלפיה שהגיעו כווילד קארד מהמקום ה-6. זה אירגן לקארדינלס עוד משחק בית שבו שוב היו האנדרדוג מול האיגלס של מקנאב. בפועל התפתח משחק מרתק. אריזונה קפצה על פילדלפיה מהפתיחה כשהשילוב וורנר-פיצ'גרלד מוצא את האנדזון שלוש פעמים במחצית הראשונה כדי לתת לקארדס יתרון 6-24. האיגלס ומקנאב חזרו נחושים בחצי השני ובאמצע הרבע הרביעי הצליחו לעלות ליתרון. כאן וורנר לבש שוב את חליפת גיבור העל שלו – "איש הפלייאוף", והנדס דרייב מופתי שהחזיר לקארדינלס את היתרון 25-32  שלוש דקות לסיום. מקנאב לא הצליח הפעם לענות ואריזונה בפעם הראשונה (והיחידה בינתיים) בתולדותיה זכתה בכרטיס לסופרבול.

****

הסופרבול אצלי הוא בדרך כלל אירוע משפחתי מצומצם שלעיתים מלווה בעוד חבר או שניים. מכיוון שכל אחי ואחיותי גם הם אוהדי קארדינלס בדרך כלל הצפייה הופכת לחוויה נטולת דאגות כשכל אחד בוחר את הפיבוריטית שלו. הפעם אבל נוצר מצב לא שיגרתי כתוצאה מההעפלה של אריזונה שיצרה אוירה מנותקת מהמציאות הרגילה. גם ההפתעה המוחלטת מעצם ההגעה למעמד שמה אותי באופן בלתי מודע במצב של ציפייה למשהו טוב אך בלי החשש העצום מאכזבה.

התסריט כבר היה כתוב  ואריזונה הייתה רק צריכה להכניס את רגלה לסנדל הזכוכית כדי להשלים סיפור סינדרלה. בתפקיד האחות החורגת ניצבו מולם הסטילרס מפיטסבורג שהביאו איתם את אחת ההגנות הטובות בהיסטוריה. שחקנים כמו טרוי פולמאלו וריאן קלארק בעמדת הסייפטי והליינבאקרים ג'יימס האריסון ולאמר וודלי היו בדיוק מה שצריך כדי לנטרל את הדבר שהביא את הקארדינלס עד הלום – התקפת המסירה. לפיכך לא הרבה נתנו סיכוי לסיום מהאגדות ואריזונה הגיעה לטאמפה כשפיטסבורג פיבוריטית בטאצ'דאון.

המשחק נפתח בהתאם לציפיות כשהסטילרס עלו במהירות ל- 0-10 כשהם מצליחים להניע כדור היטב בשני דרייבים ארוכים ברבע הראשון ומנגד עוצרים את וורנר בפעם היחידה שאריזונה קיבלה כדור. כשהחלה להתגנב לה תחושה לא נעימה של תבוסה ממשמשת ובאה סופר-וורנר הופיע מיד לעזרה והוביל דרייב מרשים באמצע הרבע השני. הוא השלים 7 מ-8 מסירות שכיסו מעל 90 יארד כשהאחרונה שבהן לטאצ'דאון של הטייטאנד בן פאטריק תוך כדי שהוא מועד ונופל לאחור.

שינוי הממונטום הראשון במשחק הגיע שתי דקות לסוף המחצית כאשר קארלוס דאנסבי חטף את רות'ליסברגר עמוק בתוך השטח של פיטסבורג. פתאום זה התחיל להיראות כאילו הבלתי יאמן הוא אפשרי וההרגשה התחזקה כשוורנר בסדרת מסירות קצרות הביא את הקארדס לקו ה-5 של הסטילרס עם 18 שניות על השעון.

כאן הגיע אחד המהלכים הגדולים בתולדות הסופרבול אבל גם אחד שמוטט את מגדל הקלפים של התקוות שבניתי. בטעות נדירה אך קטלנית וורנר ניסה למצוא את בולדין בפתח האנדזון ולא ראה את ג'יימס האריסון אורב למסירה ותופס אותה במקומו. האריסון מצא את עצמו פתאום שואט לעבר האנדזון השני כשהוא מוקף בשחקנים בשחור-צהוב, ושעון המשחק מראה על-00:00. כדי למנוע שינוי של 14 נקודות במהלך,

שחקני אריזונה היו צריכים רק להוריד את הליינבאקר המאסיבי לקרקע או לדחוף אותו מחוץ לקווי המגרש, אבל האריסון פגש את הקרקע רק אחרי שלארי פיצ'ג'רלד הגיע אליו ב-5 היארד האחרונים, והוא נחת כשהכדור חוצה את מישור קו השער. הלם, שיתוק, תדהמה. ברגעים כאלו בדרך כלל לא כדאי להיות לידי כי דברים עלולים לעוף מסביב מלווים במטר צעקות וקללות, אך לא הפעם – זה רק חלום, זה רק חלום.

****

אחרי  האסון של סוף המחצית הראשונה זה נראה שהמשחק גמור והרבע השלישי חיזק את התחושה הזו כשהסטילרס די בקלות עוצרים את הקארדינלס וסוחטים את השעון בעוד דרייב ארוך, שהסתיים בשער שדה שהעלה ל 7-20.  אבל המשחק הזה היה רב תהפוכות, ובכלל אסור אף פעם להספיד את וורנר. כשהקארדס קיבלו את הכדור עם 11.5 דקות לסיום המשחק הוא הוביל עוד דרייב מופתי של 83 יארד ב-8 מסירות ללא החטאה. האחרונה שבהם מקו היארד של פיטסבורג היישר לידיו המושטות מעלה של לארי פיצג'רלד המזנק.

אחרי שההגנה הצליחה לעצור את התקפת הסטילרס נותרו 5 וחצי דקות כשהקארדינלס קיבלו חזרה את הכדור עם 75 יארד לעבור ושוב האמונה בבלתי יאמן ובמספר 13 באדום הייתה חזקה מתמיד. שתי מסירות מצוינות הביאו את אריזונה לקו ה-25 של פיטסבורג אבל עבירת הולדינג מטופשת תקעה את הדרייב ובדאון רביעי ו-20 הקארדס נאלצו לבעוט. הספיישל טים עשו את שלהם והעמידו את הסטילרס על קו היארד שלהם ועבירת הולדינג באנדזון מהצד השני נתנה סייפטי שגם החזיר את הכדור לקארדס שלוש דקות לסיום.

כאן הגיעה התמונה שתמיד תשאר לי בראש מהמשחק הנפלא הזה ומופיעה גם בתחילתו של הפוסט. פיצג'רלד רץ מסלול פוסט פשוט וקיבל כדור מדויק מוורנר במרכז המגרש  מבלי שהוא צריך אפילו להאיט. הוא חתך בין שחקני הסקנדרי של הסטילרס ודהר לאנדזון כשהוא יודע שאיש לא יתפוס אותו. המבט הזה של פיצג'רלד כשהוא רואה את עצמו על מסך הענק בדרך לטאצ'דאון אומר הכל וחושף את התחושה של ההגעה ליעד – הנה תפסתי אותך דג.

קשה היה לעצור את גלי  ההתעלות שבמהפך המדהים שהקארדינלס הצליחו לעשות אבל הבעיה הייתה שנותרו עוד שתיים וחצי דקות על השעון. כל אוהד מכיר את החרדה המשתלטת במצבים כאלה ומתגברת עם כל מהלך מוצלח של היריבה. הגנת אריזונה שלא ממש הצליחה להגביל את ביג בן במהלך המשחק נכשלה במשימה גם הפעם כשדי בקלות הוא הביא את הסטילרס לקו ה-6 יארד של אריזונה. משם רות'ליסברגר הוציא את המהלך הגדול האחרון של סופרבול 43 כשמצא את סאנטוניו הולמס במסירה מושלמת לפינת האנדזון לתפיסה אקרובטית ובלתי אפשרית שקבעה 23-27.

רכבת ההרים הרגשית המשיכה בדהירתה רק כשהפעם ליוותה את האכזבה מן תחושת השלמה עם מוות ידוע מראש לאור היכולת הלא יציבה של ההגנה לאורך כל העונה. אבל  רק רגע נותרו עוד 43 שניות לקסם אחרון של וורנר שהשאירו עוד שביב קטן של תקווה. אך תקווה זו התפוגגה כשבניסיון ההייל מארי וודלי הוציא את הכדור מידיו של וורנר והמשחק הסתיים. זהו המסך ירד על משחק אדיר שכבר הרגיש שלנו. חיכיתי לגלי העצב והכאב שבדרך כלל מלווים אצלי סיטואציות כאלו במשך ימים אבל הם לא באו. זה לא באמת קרה,  זה היה רק חלום ועכשיו צריך להתעורר.

****

אני עוד אתפוס אותך יום אחד דג חמקמק.

לפוסט הזה יש 40 תגובות

  1. קראתי את הטור הזה מספר פעמים מדהים. אף פעם לא קלטתי איך אפשר לאהוד את הקרדינאלס תמיד חשבתי שמדובר בסוג של מזוכיזם(:

  2. נראה לי שהשנה וורנר יכנס.
    אני גם מחזיק אצבעות לדייויס, אבל במחזור שכולל טומלינסון, אני לא רואה איך יש לו סיכוי.

    1. טומלינסון ודיוויס ייקחו קולות אחד מהשני והתוצאה תהיה גם לדעתי שTD ישאר עוד פעם בחוץ. אם הפקק בWR שודאי יכניס את TO והערכה שלי שאנדרסן סוף סוף יכנס נראה לי שנצטרך להמתין עוד שנה.

  3. כל הכבוד גילרי.
    אני גם בעד אריזונה או כל מה שיכול לתרום למחירי הנדל"ן במסא.
    בדקתי בגוגל ואני מצטער להגיד שהקארדינלס לא עשו את הסופרבולס השנה 🙁

    יצא לי אטלנטא הוקס נגד האנגלים הפטריוטים החדשים (נראה לי שזו קבוצה של פולנים שעברו לברייטון אבל לא של מקסיקאים) .
    שיהיה בהצלחה לכל הצדדים!

  4. נהדר עידו.
    מדהים עד כמה הייתם קרובים. ממש תחושה של "לא פייר", אבל זה כנראה סובייקטיבי כי חוויתי את זה דרך העיניים שלך.

    1. אפשר להגיד אבל זו תהיה הכחשה.
      הקארדס הגיעו לשם על ריצה מטורפת של החיבור בין פיצג'ראלד לוורנר וניצלו את העובדה שההגנה שלהם הצליחה לייצר מספיק איבודים כדי לחפות על החולשה הנוראית שלה במשחק המסירה.
      אם היינו לוקחים היינו מתמודדים בקלות על תואר האלופה החלשה ביותר או לפחות החד ממדית ביותר.

  5. בסופו של דבר למרות שאני איש כדורסל פוטבול זה הספורט האמיתי. מקווה שהסופרבול השנה יפצה על על הפלייאוף

  6. נהדר עידו, הסיבה היחידה לאהוד אנדרדוגים היא שעוצמת הרגשות מוכפלת פי 100 על כל שביב תקווה. ומתרסקת בעוצמות עם כל נפילה.
    השנה כולי עם אטלנטה, למרות שמשום מה, למרות מעמד האנדרדוג ועיר שלמה שנמצאת מאחוריהם, פשוט לא מצליח להתחבר אליהם רגשית.
    ויתרה מזאת, אני סבור שיש לפרק את הפטס.

    1. מה שאתה (ועוד מיליונים) סבור לא מעניין את בליצ'ק.
      אני מאד רוצה לראות את אטלנטה זוכים. הייתי שמח אם זה היה קורה לפני כמה שנים כשטוני גונזלס עוד היה שם אבל גם עבור מאטי אייס אני מאד אשמח. ישתיק את כל הספקנים סופית.

  7. עוד חצי שעה אנחנו זזים לאטלנטה לנכדות וכו', אבל כמובן שההיילייט היא "סופרבול פרטי" שעורך ג'ייסון חותני. הוא הזמין רק "FALCON HATERS". הבעייה של אטלנטה היא שכולם שם באו ממקום אחר וכולם אוהדים את קבוצות הבית שלהם. בלי שג'ייסון יודע, הפעם אני אוהד אטלנטה (ובעיקר מאט ריאן) בגדול. כל כך מקווה שראות את פניו של ביליצ'ק אחרי הפסד!
    אני זוכר טוב את המאמר המקורי.

  8. עלתה לי תחושה שזה פוסט טוב ואיני קורא פוטבול כמעט,
    נכנסתי והתברר כפוסט נהדר מהחלקים שקראתי, חלום אריזונה,
    תרשום עוד אוהד/תומך לקרדינלס ולקבוצה של גיא,
    כתוב ממש יפה מאד. בהצלחה עידו

  9. מסכים לחלוטין שהתחושה בשלב זה היא כאילו העונה כבר נגמרה. נכון, יש עוד משחק אחד (ה-משחק), אבל רצף ה- ימי ראשון עם פוטבול למעשה נקטע. לא יודע להסביר את זה, אבל לי מרגיש סופעונה, אולי כי אין פייבוריטית ברורה או שנואה ברורה. בפאראפראזה על משהו שנאמר פה כבר היום באתר, אבל עם משמעות הפוכה לזו מהקונטקסט ההיסטורי: "בהצלחה לשני הצדדים".

    במחשבה שניה, אפשר מבחינתי לאמץ את המשפט של רוג'ר מתחילת השבוע לגבי ההסתפקות בתיקו

          1. אה זה חדש.
            בדרך כלל זה מתחיל במישהו שבא לקטול את הארדן ואז אני נזעק להגנתו. עוד לא ראיתי האש טאג כזה אבל נאמץ.
            # ולהגיד את האמת? אני לא באמת יודע מה ההאש טאג הזה אומר. למה כולם שמים אותו?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט