בחירות הדראפט הטובות ביותר: מספר 27 / איל ספיר

בוקר טוב ותודה שנכנסתם לקרוא על הבחירה המעניינת ביותר מכל הדראפטים, כמובן אחרי 26 הבחירות שלפניה. היום נכבד את שחקני הבחירה שלא הגיעו ל-NBA, נזכיר את הראויים לאיזכור ולבסוף נבחר חמישייה פותחת (בסיוע שחקן שישי).

כידוע, ככל שהרחקנו בשנים, כך גדל מספר הקבוצות בליגה. הילכך, בשל מספר הקבוצות הפחוּת, עד 1988 הבחירה ה-27 הייתה חלק מהסיבוב השני ועד 1968 לפעמים בסיבוב השלישי ולפעמים ברביעי. לכן, בשנותיו המוקדמות של ה-NBA רבים מהנבחרים בבחירה #27 כלל לא דרכו ב-NBA. המספרים מוסרים שעד 1977, 10 שחקנים מתוך 24 הנבחרים בבחירה זו לא שיחקו דקה אחת. רוב השחקנים הללו פצחו בקריירות קצרות ולא מוצלחות במיוחד ב-AAU,ABL, ABA או סתם הלכו להיות מהנדסים – אם כי היו שניים עם סיפורים מיוחדים מעט:

קליף לויק, יליד ניו-יורק, בחר לשחק במכללת פלורידה. במסגרת שנת הסניור שלו (השנה הרביעית והאחרונה במכללות) העמיד לויק ממוצעים מרשימים של 21.3 נקודות ו-15.3 ריבאונדים במשחק. אף על פי כן, כשניגש לדראפט ב-1962, נבחר במקום ה-27 הלא מספק.

לויק בחר לחצות את האוקיאנוס ולחתום בריאל מדריד. שלוש שנים חלפו ולויק קיבל אזרחות ספרדית, מה שסייע לו להישאר בריאל מדריד עד הפרישה, ב-1978. במסגרת שנותיו בריאל, היה לויק השחקן היחיד בהיסטוריה לזכות ב-6 גביעי אירופה עם אותה הקבוצה. להישגים האירופים הוסיף 14 אליפויות ספרד ו-10 גביעים.

וולטר לוקט היה אחד מכוכבי התיכונים הגדולים אי פעם. הוא הצטרף לנבחרת התיכון בכיתה ח' וכבר אז כיכב כשקלע 59 נקודות במשחק נגד תיכון אחר. לוקט המשיך משם לקריירת תיכונים שוברת שיאים, במהלכה הפך לשחקן שקלע הכי הרבה נקודות בהיסטוריה של ניו אינגלנד (שיא שהחזיק עד היום), הוביל את התיכון שלו לאליפות המחוז ואף נבחר לשחקן התיכונים מספר 1 בכל ארה"ב בסיום שנת הסניור, במהלכה העמיד ממוצעים של 39.5 נקודות, 16 ריבאונדים ו-13 אסיסטים למשחק.

לוקט בחר באוניברסיטת אוהיו והגיע לשם עם הבטחה גדולה. שחקן התיכונים האגדי, שזכה לשער בספורטס אילוסטרייטד לכבוד המעבר לתיכון, התקבל בתשואות של 12,600 היושבים בקהל. הוא המשיך למשוך תשומת לב כשהבטיח "להוציא את בני הבליעל האלו מדעתם" בהתייחסו לאוהדי מיזורי, הקבוצה היריבה – הידועים בגזענותם. אף על פי כן, לא הכל היה ורוד. פציעת ברך מוזרה שהתגלתה בסוף התיכון לא מנעה ממנו לשחק, אך כפי שאומר הביטוי – היא עוד תירה במערכה השלישית.

וולטר צלח את המעבר מהתיכון למכללה ולאחר שסיים את שנת הג'וניור (השנה השלישית במכללות) עם ממוצע של 25.3 נקודות למשחק, הוא הצהיר על יציאה לדראפט ה-NBA. לוקט נבחר בבחירה ה-27 של דראפט 1975 ע"י דטריוט פיסטנוס, אך בעקבות הדלקת החמורה שהתפתחה מפציעת הברך, לוקט לא זכה לשחק ב-NBA. הוא שיחק 4 שנים בליגה משנית עד שלבסוף החליף את קריירת הכדורסל בקריירת עסקים.

וולטר לוקט על שער מגזין SI היוקרתי.

מאז 1977, כל שחקני הבחירה ה-27 דרכו בליגה – למעט זו מ-2014 (בוגדן בוגדנוביץ' שמשחק בפנרבחצ'ה/אולקר וצפוי להצטרף לפיניקס במוקדם או במאוחר) וכמובן 2015 (לארי נאנס ג'וניור, הבן של, לא תאמינו – לארי נאנס – שיתחיל את העונה הבאה במדי הלוס אנג'לס לייקרס). נאחל להם בהצלחה.

כעת, לאחר שעברנו על השחקנים שנבחרו בבחירה כ"ז ולא דרכו בליגה – נעבור על אלו שדרכו בה – אך לא הרבה מעבר. כמובן שכדי להיכנס לקטגוריה הזו צריך ייחוד מסוים. איזה ייחוד? לדוגמה פרד דיוט, שנבחר בדראפט 1951 ע"י רוצ'סטר רויאלס אך את הקריירה בת-השנה שלו העביר במילווקי הוקס. במהלך אותה עונה, דיוט ככל הנראה שימש כאב הרוחני של עידו קוז'יקרו כשבמצטבר ביצע יותר עבירות (12) מנקודות (11) וקלע בפחות מ-1% מהשדה (0.95%)!

מקור: ESPN

ג'ורג' בראון נבחר בדראפט 1957 ע"י מינאפוליס לייקרס. ב-30 באוקטובר 1957, יום הולדתו ה-22 של בראון, הוא שיחק את המשחק היחידי בקריירה שלו. במהלך המשחק קלע נקודה אחת ובכך הצטרף למועדון של 11 שחקנים שקלעו את שיא הקריירה שלהם ביום הולדתם! עוד במועדון: ראז'ון רונדו, הידו טורגוקלו ושאקיל אוניל (טבלה מלאה משמאל).

פט פרינק, שנבחר בדראפט 1968 בידי סינסניטי רויאלס של אוסקר רוברטסון, שיחק עונה לא-מרשימה אחת ב-NBA לפני שפציעה ברגל חיסלה לו את הקריירה. פט הקדיש את המשך חייו לטיפול בביתו שנולדה עם תסמונת רט, דבר שבהחלט מצדיק איזכור. חוץ מזה, הוא נשאר חבר של אוסקר רוברטסון שזה בכלל דבר להתגאות בו – רוברטסון היה שנוא בקרב רוב חברי קבוצתו.

עוד ראוי לאזכור הוא רון אנדרסון (1984), בשיאו שחקן מוביל בצוות המסייע של צ'ארלס בארקלי בפילדלפיה (16.2 נק' למשחק בעונת 1988-89), אשר זכור לנו כשחקן שבא לעשות סיבוב בתל אביב, השתתף במשחק או שניים של מכבי גרסת 1995-96 ואז הודיע שהוא פצוע ועזב לטובת תום צ'יימברס. עם כל הכבוד לישראליות, אנדרסון זכור בגלל שני דברים: אחד, העובדה המרשימה שהוא פרש ממשחק פעיל בגיל 42 – זאת למרות פציעות וירידה ברמה. השני, הוא הדאנק המטורף הזה שג'ורדן נתן לו על הפרצוף:

שלטון ג'ונס, שנבחר בדראפט 1988 ע"י סן אנטוניו ספרס, הסתובב בליגה במשך עונה אחת במהלכה הפסיד בחצי גמר תחרות ההטבעות. לאחר שנבחר ע"י מינסוטה טימברוולבס באקספנשין דראפט, רמז בעדינות שהוא לא כל כך רוצה לשחק שם: "אני קצת המום עכשיו. חשבתי שאורלנדו תבחר בי […] טוב, זו סוג השנה שהייתה לי. אני אוציא את המירב מהסיטואציה. אני מחכה לפגוש את המאמן. בכלל אין לי מושג מיהו." מינסוטה הבינה את הרמז וניפתה את ג'ונס לפני תחילת העונה. הוא לא חזר יותר ל-NBA אבל כל זה לא משנה, כי בפסקה הבאה הוא יותיר את החותם האמיתי.

שלטון ג'ונס הגיע להפועל חולון בעונת 1994-5. הוא הגיע עם חולון לגמר הגביע בו הפסידו לבני הרצליה של אפי בירנבוים חרף 20 נק' ו-14 ריב' של ג'ונס. במהלך ההפסד ג'ונס איבד את העשתונות והטיח כדור בראשו של מיקי הרמן – זאת בשביל שאחיו של מיקי, דב, יתפרץ למגרש ויזרוק בקבוק על ג'ונס. לאחר משחק אחד בעונת 1995-96, עזב שלטון ג'ונס את חולון והמשיך לא למצוא את עצמו בקריירה.

ולדימיר סטפניה, שנבחר בדראפט 1998 בידי סיאטל סופרסוניקס לא הותיר חותם בליגה מבחינת הכדורסל אך עשה היסטוריה בתור השחקן הגיאורגי הראשון ששיחק בליגה (מאז הגיעו עוד חמישה גיאורגים בראשות זאזה פאצ'וליה). שנה מאוחר יותר אטלנטה הוקס בחרה בג'ומיין ג'ונס. האחרון הותיר קצת יותר חותם בליגה (עונות שיא בקליבלנד ובשראלוט עם 10 נק', 5 ריב' ב-27.5 דקות למשחק) אבל אנחנו זוכרים אותו בזכות העונה בבני השרון.

לינאס קלייזה הליטאי, שחקן נעים לצפייה עם יד טובה מכל הטווחים, נבחר בדראפט 2005 ע"י פורטלנד טריילבלייזרס ועבר יחד עם ריקי סנצ'ז בטרייד לדנבר תמורת ג'ארט ג'אק. קלייזה, ששימש בעיקר כמחליף לכרמלו אנטוני, הראה שיפור מתמשך במשך 3 שנים עד בשנה השלישית זכה ל-23.9 דקות משחק וגמל למאמנו ג'ורג' קארל עם 11.1 נק' למשחק, כולל משחק שיא של 41 נקודות.

בעונה הרביעית חלה ירידה בדקות המשחק של קלייזה בתואנה שהוא "לא PLAYMAKER". קלייזה עזב לעונה אחת באולימפיאקוס במהלכה קלע 17.2 נק' למשחק וסידר לעצמו חוזה בטורנטו ראפטורס. קלייזה שיחק טוב בטורונטו במשך שלוש עונות אך נאבק בפציעות ולא הצליח להשלים 50 משחקים בעונה. עונה של 20 משחקים בסך הכל ב-2013 שברה אותו והוא חזר לאירופה. לאחר עונה אחת בפנרבחצ'ה/אולקר, שיחק את העונה האחרונה במילאנו.

בשנת 2006 פיניקס סאנס בחרה בסרחיו רודריגז הספרדי. רודריגז לא הצליח לפרוץ ב-NBA ולכן בחר לחזור למולדתו לקראת עונת 2010-11. בארבע עונות ששיחק מאז בריאל מדריד צבר רודריגז תארים רבים כגון MVP היורוליג ושחקן השנה באירופה ב-2014 ואליפות היורוליג ב-2015. רודריגז, עם הזקן ששני באייקוניותו רק לזה של ג'יימס הארדן, הוא ככל הנראה הדבר הכי קרוב שיש היום לכוכבי-העל האירופאים של פעם. אלו שהיו מוכרים היטב לכל בני היבשת גם מבלי לחצות את האוקיאנוס האטלנטי.

סרחיו רודריגז

רגע לפני שמסיימים את הקטגוריה הזו, נזכיר שחקנים שמפאת גילם או גורמים אחרים לא נמצא עליהם מידע רב באינטרנט, אך הם מציגים ממוצעים מרשימים שבעולם מושלם בהחלט היה מקבלים איזכור (שנת הדראפט בסוגריים): פול ניומן (1959), בן ווארלי (1961), ג'ון בלוק (1966), ביל טרנר (1967), דיק גארט (1969), פרד רוברטס (1982. עשו לי טובה ותעיפו מבט בתמונה שלו. הייתה מגיעה לו פסקה רק על הפנים שלו), ז'אק ווהן (1997. זכור לי שקראתי משהו על היותו שחקן הגנה מדהים וכמובן היה מאמן המג'יק), קנדריק פרקינס (2003. לצערי נפל בין הכיסאות) ודמארה קארול (2009. גם הוא במקום טוב בין הכיסאות).

וכעת, לחמישייה (למעשה זו שישייה):

השחקן השישי – רודי גובר (2013) 

זה מעין מקום של כבוד. הרי יש הרבה נבחרי 27 שעשו יותר משגובר עשה בקריירה בת השנתיים שלו. מצד שני, בידיעה ששום דבר לא נמחק מהאינטרנט, איך אוכל לעשות דירוג מבלי להכניס את גובר?

בשנה האחרונה, במיוחד בחציה השני – מאז שהפך לסנטר הפותח של הג'אז – רודי גובר מיצב את עצמו כאחד הסנטרים ההגנתיים הטובים בליגה. הוא שלט בצבע ללא עוררין והטוב עוד לפניו. נכון, בהתקפה גובר לא הראה יכולת מינמלית לתרום בדרך כלשהי אבל מבחינתי, כל שחקן שמסוגל לשמור על טים דאנקן כמו בסרטון למטה – מקומו בעשירייה.

https://vine.co/v/OQPaJuKXXrB

רכז  – ג'מאל טינזלי (2001)

טינזלי נבחר על ידי ונקובר גריזליס ובאותו לילה עוד עבר אצל אטלנטה הוקס לפני שהגיע לאינדיאנה. טינזלי, בעונת רוקי מצוינת, השתלט על עמדת הפוינט גארד של הפייסרס וסיים את העונה עם 8.1 אס' למשחק, מה שנתן לו את המקום השביעי בליגה בקטגוריה הזו וכן מקום בחמישיית הרוקיז השנייה. לצערו, 80 המשחקים ששיחק באותה השנה היוו שיא קריירה שלא יישבר.

פציעותיו הרבות בשנים הבאות היקשו עליו מאוד ואף גרמו לו לאבד פעם אחר פעם את מקומו בחמישייה אך הוא תמיד השיג אותו בחזרה והיה מספיק חיוני להצלחת אינדיאנה בשביל לחתום איתה ב-2004 על חוזה שש שנתי. כששאלו אותו כמה ירוויח מהחוזה החדש (זו שאלה סמלית כמובן: המשכורת שלו – 40 מיליון ל-6 שנים – ידועה לכולם. סכום לא קטן, ודאי באותם ימים) ענה ברכות, "ארוויח מספיק".

אלא שאז, כפי שכולנו יודעים, המליס אין דה פאלאס. רון ארטסט, מטה וורד פיס וג'רמיין אוניל ספגו הרחקות והמומנטום של הפייסרס כקונטנדרית נעצר. עברו שנתיים והפייסרס המיואשים שילחו את ארטסט. עוד שנה וגם ג'קסון הועבר ובינתיים בעונת 2006-07 טינזלי היה מעורב בקטטה אחר קטטה, כשבאחת הפעמים אף נורה (הכדור החטיא אותו). בינתיים, על המגרש, טינזלי הציג את העונה הכי טובה (והכי בריאה) מאז עונת הרוקי.

אלא שבעונה הבאה ג'רמיין אוניל הועבר בטרייד ובתמורה הגיע טי-ג'יי פורד – פוינט גארד שבא לקחת את מקומו של טינזלי. הפייסרס, בצדק – יש יאמרו – חיפשו דרכים לטהר את שמם. לאחר שנפטרו משלושת הבעייתיים העיקריים – ארטסט, סטפן ג'קסון ואוניל – טינזלי נשאר הסמל של הקבוצה הישנה. לאחר ניסיונות כושלים להעביר את טינזלי בטרייד, שלא צלחו בשל החוזה הגבוה והתדמית הרעועה, הפייסרס שיחררו אותו באופן לא רשמי. טינזלי המשיך לקבל משכורת אך כבר לא היה חלק מהקבוצה. בקיץ 2009, הפייסרס קנו את חוזהו של טינזלי.

אחרי עונה כושלת עם ממפיס, בלית ברירה, פנה מל-מל לדי-ליג. לאחר עונה טובה בדי-ליג, קיבל טינזלי צ'אנס ביוטה. הוא התמקם בטבעיות כשחקן רוטציה ותרם את ההגנה והקבוצתיות שאפיינו אותו מאז ומעולם. כמובן שגם הפציעות באו יחד איתו – בעונתו הראשונה בג'אז השלים בסך הכל 37 משחקים. בעונה העוקבת קיבל עוד צ'אנס וגמל לג'אז ב-66 משחקים, הישג מרשים מאוד בשבילו. אף על פי כן, מל-מל לא הצליח להציג את אותה היכולת בעונת 2013-14, השלישית במועדון, ונופה אחרי 8 משחקים.

כך, בגיל 35 – מרשים מאוד לשחקן רדוף פציעות כג'מאל – הסתיימה הקריירה של טינזלי בקול ענות חלשה. טינזלי, כמו כל שחקני אינדיאנה של אמצע העשור הקודם, נשדד. במקום להוביל קבוצה בצמרת המזרח, טינזלי נאלץ לראות איך ההנהלה שחיבקה אותו במשך 7 שנים מוכנה לשלם לו כדי שלא ישחק אצלה. טינזלי נשדד פעמיים: דמיינו לכם – מה היה החטא הגדול שביצע, שהצדיק עונש של גוף כל-כך פציע. הקריירה של טינזלי מזכירה לו במובן מסוים את חייו של סיזיפוס: טינזלי מתאמץ ומתעלה לרמה של מיטב הרכזים בליגה, רק כדי לראות את האבן מתגלגלת במורד ההר עם עוד פציעה.

קלע – סשה ווּיאצ'יץ' (2004)

אחת התופעות הכי יפות בכדורסל זה ששחקן רוטציה ממוצע נשאר שנים באותו מועדון וכך מקבל נופח שלא היה מקבל בקריירה נורמטיבית. יודאניס האסלם במיאמי הוא דוגמה מצוינת. סשה וויאצ'יץ', שנבחר בדראפט 2004 על ידי הלייקרס ונשאר שם עד 2010, הוא עוד דוגמה.

סשה, שכונה "המכונה", היה קלע בכל רמ"ח איבריו. הוא אחד מהשחקנים שעולים לג'אמפ מהשלוש ואתה שוכח שאחוז הקריירה שלו משם הוא 37.1% (מצוין בפני עצמו). כשהכדור באוויר, אי אפשר להמר נגדו. אפשר לדבר על סטטיסטיקה וכתוצאה מכך להתאכזב כמובן – 5.6 נק' למשחק עם 1.9 ריב' ו-1.3 אס'. יש שחקנים שלא מודדים בסטטיסטיקה, כי הם נתנו לנו רגע בלתי-נשכח. המכונה סיפקה לנו רגע כזה.

משחק 7 של גמר 2010. לוס אנג'לס לייקרס נגד בוסטון סלטיקס, אם יש מישהו בעולם שצריך תזכורת. 13 שניות בדיוק לסיום המשחק, הלייקרס מובילים 81-79 והכדור אצלם. לכולם ברור שהסלטיקס יעשו פאול. לאמר אודום עומד על הסייד-ליין ומחכה להוציא את הכדור, בטור מסודרים קובי בראינט, דרק פישר, פאו גאסול וסשה שלנו.

פישר רץ לחצי שלו, עד הסוף. הרחק מן ההמולה. אם התרגיל לא יצליח – תמיד אפשר למסור אחורה לקלע של 81.7% מהעונשין, ממוצע קריירה. פאו גאסול יורד לפוסט ומנסה לקחת איתו שלושה שחקנים. אלוהים אדירים, היזהר! ישרקו לך על זה פאול. קובי מושך אליו את תשומת הלב באזור הכנף ו… מי זה? הכדור הולך לוויאצ'יץ'!

פיל ג'קסון במהלך אמיץ ביותר. אתם מבינים, אם היה נותן את הכדור לקובי וקובי היה מחטיא, האשמה הייתה על קובי – פיל עשה את המובן מאליו וקובי איכזב. אם היה נותן את הכדור לפישר זה גם היה נסלח. בכל זאת, קלעי עונשין טוב עם ותק של 14 שנים. אבל לוויאצ'יץ?! אם סשה יחטיא את אחת מהזריקות, זה יהיה באשמת פיל. מה עובר לו בראש כשהוא נותן לשחקן ספסל לקלוע את שתי קליעות העונשין החשובות?

ככל הנראה, אלו לא הדברים שעברו בראש של סשה כשניגש לקו העונשין. סביר יותר להניח שבזמן שסידר את השיער והגבות לקראת הזריקה חשב על אחוז הקריירה שלו מקו העונשין, 87% ושגם בעיניים עצומות, כנראה היה קולע טוב יותר מרוב הליגה. כדרור אחד ואז שנייה וחצי של מתח. סוויש. בזמן שכולם התעסקו בחגיגות, סשה כבר קיבל את הכדור. לפתע כולם מרימים עיניים ורואים שהכדור כבר באוויר. סוויש.

לפוזישין הבא סשה כלל לא עלה. את ההגנה, ובכן, שישאיר לרון ארטסט. פירס מקבל את הכדור, לטעמי מספיק פנוי אבל הוא מחליט להעביר אותו לרונדו. השאר היסטוריה: רונדו מחטיא, גאסול קוטף, אודום זורק לשמיים וקובי מחבק את הכדור. 15 שניות התהילה של סשה, תרתי משמע, נגמרות. בעונה אחר כך ניסה את טורנטו ובטרם נגמרה העונה חזר ללייקרס ועבר לניו ג'רזי. אז עוד שני משחקים בקליפרס וזהו, תמה קריירת ה-NBA של המכונה.

סמול פורוורד – ארון אפללו (2007) 

(נו, ברור שגם הוא קלע אבל ענייני התאמה.)

אחח, אם רק היה אפשר להלביש את האופי של ארון אפללו על כמה שחקנים אחרים. אני זוכר שכשהיה בתקופה טובה באורלנדו אנשים אמרו שבקצב הזה – אפללו יהיה אולסטאר תוך שנה או שנתיים. לא, אולסטאר זה לא ארון אפללו. ארון אפללו מתאים לאולסטאר ברמה, ודאי בליגה מחוסרת קלעים כמו זו של היום, אבל לא בשואו.

ארון אפללו הוא שחקן הגנה מצוין – כל כך טוב שאנשים שוכחים לדבר על כמה הוא טוב – הם פשוט לא שמים לב אליו ואל השחקן שהוא שומר. בהתקפה אפללו מסוגל ליצור לעצמו, אבל הוא הכי אפקטיבי לצד שחקן יוצר. בעונה שעברה, לדוגמה, 254 מזריקותיו הגיעו מאסיסט, לעומת 121 שיצר לעצמו. אם מתמקדים בשלשות היחס הופך ל-113 לעומת 5.

בשלוש העונות הראשונות של אפללו בליגה, בשורות דטריוט, אפללו התקשה. למרות הישגים קבוצתיים טובים (גמר מזרח ב-2008) אפללו, ששימש מחליף לריפ המילטון בשתי העונות הראשונות, לא הצליח לשבור את מחסום הדאבל-פיגרס בממוצע הנקודות.

כשעבר בטרייד לדנבר בקיץ 2009, השתנה גורלו. בשתי עונתיו בדנבר אפללו פתח בחמישייה בכל המשחקים בהם שותף והעלה את ממוצעי הנקודות שלו ל-12 ו-15, בסדר עולה. בקיץ 2011 נשלח כחלק מעסקת הווארד לאורלנדו מג'יק ושם מצא את עצמו בסיטואציה שלא הכיר – ככוכב הקבוצה. אפללו שבר את שיאי הקריירה שלו בנקודות ובדקות וקבע 43 נקודות במשחק הארכה-כפולה נגד פילדפיה.

לצערו, הוא לא הצליח להביא את אורלנדו להישגים ובאופן טבעי נוצרה לו תדמית של כוכב בקבוצות קטנות. לאחרי שתי עונות מוצלחות אישית אך לא קבוצתית, נשלח אפללו חזרה לדנבר ולמקום המוכר לו של שחקן המשנה. ליד טיי לאוסון שיחק מצוין אך נשלח באמצע העונה האחרונה לפורטלנד תמורת חלקי חילוף.

אפללו התמקם יפה בפורטלנד ואף שימש חבל הצלה בעקבות הפציעה הקשה של ווסלי מתיוז, הגארד הפותח, אך בעקבות פציעה שלו וחולשה כללית של הקבוצה, הודח בסיבוב הראשון של פלייאוף 2015 נגד ממפיס.

בקיץ הזה, ביצע אפללו הימור: בתור שחקן שקלע בעונה שעברה 53% מהשלשות הפנויות שלו, בחירה בניו יורק ניקס כשחקן חופשי היא בחירה מסוכנת – הרי מי ייצר לו שם זריקות? אפללו בחר ללכת לשחק עם כרמלו בקבוצה כושלת, וכך בעצם נותר קירח משני הצדדים. עניין זה מעלה את התהייה – האם בעצם הכל כסף? מה שאני יודע, זה שאם הייתי כוכב NBA (ומי יודע…), בלי שאלה הייתי רוצה את אפללו בתור הסייד-קיק שלי.

פאוור פורוורד – דניס רודמן (1986) 

כנראה שכדי להצליח באמת מהבחירה ה-27, כשאף אחד לא מאמין בך והסיכויים כולם נגדך – אתה צריך להיות מטורף. דניס רומן? הבחור חבר של קים ג'ונג-און! מידן אמר לי שאפשר להקדיש פוסט שלם לרודמן בקלות אבל כבר הגעתי ל-2400 מילה בלעדיו כך שהפעם נוותר.

בואו נעבור על ההישגים:

  • 14 עונות, מתוכן 10 איכותיות (2 הראשונות בדטריוט ושתי האחרונות בלייקרס ודאלאס בחוץ), 2 הופעות באולסטאר.
  • הוביל את הליגה בריבאונדים (7 פעמים רצופות) ואחוזים מהשדה (1X).
  • חמישיית ההגנה (8X מתוכן 6 בחמישייה הראשונה).
  • שחקן ההגנה של העונה (90', 91').
  • שיחק בחמש אלופות (2X דטריוט ו-3X שיקגו – פתח בחמישייה של שיקגו).

אנשים מתלהבים מהיכולת של דריימונד גרין להחליף על פיק & רול ולשמור על כל העמדות – מה הם יגידו על שחקן שגם לוקח 13.1 ריב' ממוצע קריירה (18.7 בעונת השיא) וגם שומר על לארי בירד, אולי טוב יותר מכל שחקן אחר (ואת זה לא אני אומר, זה ביל סימונס).

רודמן לא היה שחקן מושלם. במשך תקופות, במיוחד בשנתיים ששיחק בספרס, הוא נראה כמו שחקן שיותר מידי מתלהב מהמספרים ומחפש את הריבאונדים על חשבון דברים חשובים אחרים. מצד שני, אם נסתכל על אותם מספרים, נראה שהריבאונדר הטוב בעידן החדש הוא לא יותר מ-2 מטר, כולל השיער המנופח ולמרות שהעקבים ודאי לא נגעו ברצפה.

הבן אדם היה פריק של הטבע. בעונת 1997-98, עונת האליפות האחרונה של הבולס, רודמן היה בן 36. הוא חגג כל היום ובעיקר כל הלילה, עד ש-MJ ופיל ג'קסון ניסו להתערב איתו על דברים בשביל שיפסיק. כל זה לא מנע ממנו לשחק 80 משחקי עונה רגילה (15 ריב' למשחק) ועוד 20 משחקי פלייאוף (11.2).

רציתי לכתוב "ספק אם נראה עוד דניס רודמן" אבל זה מיותר. לא נראה עוד אחד כזה. ככל הנראה יהיו עוד 20 ג'ורדנים לפני שיבוא עוד רודמן אחד.

התמונה הכי נורמטיבית שמצאתי

סנטר – אלדן קמפבל (1990ׂ)

קריירת המכללות של אלדן "איזי" קמפבל הסתיימה באחד הרגעים הזכורים בהיסטוריית טורניר המכללות. בסוויט סיקסטין (שמינית הגמר), פגשה קלמסון של איזי את מכללת קונטיקט (יוקון). שלשה של דייויד יאנג קבעה יתרון נקודה לקבוצתו, קלמסון, עם שנייה לסיום וכדור מתחת לסל של קונטיקט ללא פסקי זמן. באותו משחק קלמסון כבר הייתה בפיגור 19 אך ברגע זה הייתה בדרכה לגמר האזורי (רבע הגמר הכללי). מהנימה שלי אתם כבר יכולים לנחש מה קרה – סקוט בארל מסר מסירת גור שלף שהגיע לטייט ג'ורג'. ג'ורג' בקושי ראה את הסל אבל הצליח לשחרר זריקה (לדעתי אחרי הזמן). מהקהל הוא הבין שהדיח את אלדן קמפבל וקלמסון והוא בדרך לרבע הגמר (בו הפסיד בבאזר ביטר של כריסטיאן לייטנר).

כששאלו את קמפבל האם השיג תואר אקדמי בקלמסון, ענה "לא. אבל הם נתנו לי אחד, שיהיה." גם חוש הומור מוזר היה לו.

בנימה זו נבחר קמפבל בדראפט 90' על ידי הלוס אנג'לס לייקרס ונשאר שם עד 98' – בדיוק השנים הכי גרועות להיות שחקן לייקרס (למעט היום. היום זה הכי גרוע). קמפבל סיים את 9 עונותיו בעיר המלאכים עם ממוצעים יפים בהחלט של 10.3 נק', 5.9 ריב' ובמקרה של קמפבל חשוב לציין – 1.5 חסימות. בעונת 1995-96 השיג קמפבל הישג נפלא כאשר, בתיקו עם אוטיס ת'ורפ, הוביל את הליגה בפאולים עם 300 בעונה.

לאחר שהועבר מהלייקרס נתן עוד 3 עונות מצוינות בסטנדרטים שלו בשארלוט הורנטס (13.5, 7.7, 1.7 חסימות) אך כשהקבוצה עברה לניו אורלינס בעונה רביעית חלה ירידה ביכולתו של איזי. סביר יותר להניח שהיה זה הגיל ולא המעבר, שכן איזי לא מצא את עצמו גם בשיטוטיו בסיאטל ובניו ג'רזי.

בשתי עונותיו האחרונות מצא לעצמו בית חדש בדטריוט, כאשר בקושי שיחק אך במשחקים נגד שאקיל אוניל, תחילה בלייקרס ואחר כך במיאמי, נשלף מהבוידעם ושם גוף נגד הענק. קמפבל, על אף חוסר יכולתו הממשית לתרום בתחומים האחרים, היה בין השחקנים היחידים בליגה שבאמת יכלו לשים גוף על שאקיל, והיה חלק אינטגרלי באליפות של דטריוט ב-2004.

קמפבל פרש בגיל 36 ונשאר רלוונטי עד הדקה האחרונה בה שיחק. הישג כזה הוא הישג שגם חלק מהגדולים ביותר לא יכולים להתגאות בו.

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. יפה יפה… הצלחת להוציא משהו טוב מבחירה דלוחה… אהבתי איך שכמעט הצלחת להוציא את ג'מאל טינסלי שחקן.
    אפשר להוסיף שז'ק ווהן היה אחד השחקנים עם היכולת ההתקפית העלובה ביותר בתולדות הליגה, שלא יכל לקנות סל גם אם חייו היו תלויים מנגד.
    שההישג הכי גדול בקריירה של וויאצ'יץ' היה להיות הארוס של מריה שאראפובה.
    וכמובן, אלדן קמפבל היה אח של ווין ששיחק בארץ בתחילת הניינטיז, בגליל עליון ואח"כ בהפועל ת"א.

  2. דרך אגב, וויאצ'יץ אמור לחתום בניקס. זה אומר שיחד עם אפללו 40% מהחמישייה משחקים בניקס!

    ימותו הקנאים!

    או אולי "טרנטה אבל לפניך"?

    בקיצור, מחפש סטיקר לשים על הטמבון האחורי של הניקס.

  3. שחתיין על פוסט מעניין של שחקנים די בינוניים כיאה לבחירה הנמוכה.
    למעט רודמן, שחייב להוסיף לגביו כמה עובדות חשובות ביותר:
    1. חבר היכל התהילה
    2. היה בן הזוג של מדונה.
    3. היה נשוי לפאקינג כרמן אלקטרה, אחת מיצירות האל המשובחות ביותר
    http://www.playbuzz.com/makocelebs12/a-7-14-2015-6-47-22-am

    אגב, חדי העין יכולים להבחין באיזה בחור ישראלי בעל כמות שיער בכתפיים ככמות הריב של רודמן בקריירה בסרטון המוצג (0:21).

    1. שגיא ידידי, מישהו פרץ לך לחשבון, או שמישהו פרץ לך לקפה של הבוקר וערבב לך שם משהו… כתוב לך בתגובה כרמן אלקטרה יצירת אל משובחת…
      תחליף מנעולים, בנאדם, רבין נכנס לך הביתה חופשי

      1. האמת היא שכשהייתי צעיר היה לי קראש רציני על כרמן וגם אם במרוצת השנים העניניים ראו מציאות אחרת אני עדיין שומר לה "חסד נעורים".

  4. אחלה פוסט. ממש לא ארוך מדי.

    וויין (אח של) קמפבל היה באמת אחלה שחקן.
    אבל התרומה הגדולה ביותר שלו לכדורסל הישראלי הייתה פתיחת עונה מזעזעת במדי הפועל תל אביב, שאחריה הפועל החליפו אותו באחד פרוויס שורט.

    1. שמת לב איך לא משנה מאיפה אנחנו מתחילים להעלות זיכרונות על כדורסל ישראלי, תמיד אנחנו מגיעים בסוף לפרוויס שורט?

      1. זה בגלל שאנחנו כבר סנילים…

        ידעת שבמשאל בקרב אוהדי הווריארס, שהתבקשו לדרג את גדולי שחקני הווריארס, שורט סיים במקום ה- 14 לפני שחקנים כמו מארצ'ולניס, דייויד לי, ספריוול, ג'ייסון ריצ'ארדסון ומונטה אליס?

        1. עניין די מדהים… הצצתי עכשיו כדי להבין למה. הוא שיחק בג"ס 9 עונות, עם 19.2 למשחק, וארבע שנים ברצף מעל 20… ב84/85 היו לו 28 נק' למשחק!
          אשכרה כוכב

  5. זה מתחיל להיות ממש קשה מבחירה לבחירה.
    שוב תודה למחזור 1986 שמציל את המצב (ממש לא בפעם האחרונה).
    רודמן בדומה לפיפן שנה אחריו בכלל לא שיחק בליגת ה-NCAA והגיע לNBA מאוקלהומה סטייט הדרום מזרחית שמשחקת ב-NAIA (אפשר בקלות לנחש כמה שחקנים נוספים הגיעו מהמכללה המהוללת הנ"ל).
    בשני המקרים ההימור מאד השתלם.

    לגבי ז'אק ווהן – הוא היה חלק מהקבוצה המצויינת של קנזס בשנות ה-90 עם פול פירס, רייף לפרנז, וסקוט פולארד.

        1. גם קו אחורי של מרק פרייס, ג'ף הורנסק ודראז'ן פטרוביץ זה לא רע…
          אפילו הסנטר (סבוניס) קולע מצויין מה-3.
          ורודמן משלים את החמישיייה (מסכן, צריך שלמור בשביל כולם…)

  6. רודמן עמוק בחמישיית כל הזמנים שלי- רזה אבל בריון עם ביצים בגודל של שור (לא ביצי שור-שור שלם), נשמה ענקית ואהבה למשחק כמו שיש לגדולים באמת, וטירוף נפלא, נהדר מהסוג ששמור לגאונים הגדולים.

  7. מאמר מעולה,
    דניס רודמן מוזר ואקסנטרי, אבל גם היה מאד מחושב ויעיל. בעל כושר גופני אבסולוטי, צפה בהמון קלטות וידיאו של יריבים כדי לדעת איך לשמור ואיפה להתמקם בריבאונד, ואסף את כל הטריקים המלוכלכים והחוקיים כדי להוציא יריבים משלוותם ומאיזור הנוחות שלהם, בקיצור שחקן של מאמנים. הדבר הכי בולט אצלו היה שהבין את כוחה של הסטטיסטיקה וכמה זה יעזור לו להשתלב בליגה, כאשר יש לו כישרון התקפי מינימלי.

  8. מצטרף לאחרים ממש לא ארוך מדי.איך הזכרת לי את שלטון ג'ונס,לא יודע למה אבל אני זוכר אותו בחולון.
    מילה לגבי גובר,יש לי הרגשה שההייפ סביבו מטורף והשנה הוא לא יצליח לעמוד בציפיות ואז כל הקונספציה של יוטה תקרוס.רוב ההגנה המעולה של יוטה בסוף שנה שעברה הייתה הרבה בזכותו ולראות אותו מתמיד ועושה זאת במשך עונה שלמה שכולם כבר מכירים אותך ויודעים למה אתה מסוגל,גורמת לי לחשוב שהוא לא יעמוד בציפיות.

      1. עוד יופי בלהיות צעיר זאת האפשר לראות אותו עוד הרבה שנים… לא תאמין כמה מהר הוא יהיה בן 35 לקראת פרישה ואתה תחגוג 20…

  9. החמאתי לכם במקום אחר בטעות…
    בקיצור פוסט נפלא ופרויקט קיץ יוצא מן הכלל
    כל הכבוד לכל העוסקים בפרויקט הנפלא הזה.

  10. מאמר נפלא. אלדן קמבל זכור לי כסנטר אול-אראונד יעיל ביותר ובעל יכולות גבוהות. שחקן-שחקן רק בלי ההייפ.

  11. יופי של פוסט רצוף פנינים של הומור וידענו. אלדן קמפבל היה שחקן מצוין ונאלץ לעזוב את הלייקרס כדי לפנות מקום למישהו במקום גבוה יותר בשרשרת המזון (שאק). היה שמאלי אם אני לא טועה.
    ברחנו רודריגז ענק בקנה מידה אירופי. את רודמן מאוד אהבתי לראות בהגנה, בעיקר את כל המכות והלכלוכים כאשר שמר על ברקלי או מאלון.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט