אתה יכול להוציא את האדם מחולון, אך אינך יכול להוציא את חולון מן האדם / חי ברצ'ק

You can get the man out of Holon but you can’t get Holon out of the man

חי ברצ'ק

(הפרוטוקולים של זקני כיכר סטרומה 12/18)

אני חולוני במקור.

טיילתי בעולם כמה שנים, גרתי בהרבה מקומות ומצאתי שתל אביב היא העיר האהובה עלי. את השילוב של מזג האוויר, הים התיכון, האנשים הפתוחים וחיי הלילה המוטרפים לא מצאתי בשום מקום אחר.

גם גיליתי שאני מסוג האנשים שאוהב לגור בעיר ולנפוש בכפר. הופתעתי ללמוד שיש אנשים שאוהבים בדיוק ההפך.

עירוני. זה מה שאני. ומושפע תרבותית מבלייד-ראנר. בגלל זה אני אוהב לקרוא לעיר שבה אני גר כבר יותר מ 20 שנה תל הביב.

אבל

עד הצבא העברתי את עידן התמימות שלי בחולון.

אחלה עיר חולון. הצלע הרגועה בחי בר (חולון-יפו-בת ים-ראשון) וחלק משבט החוב"טים (חולון בת ים).

עיר של משפחות שקרבתה לתל אביב מונעת ומייתרת סצנת חיי לילה מקומית רצינית.

 

אולם הפחים- מויקיפדיה

אני לא זוכר את הפעם הראשונה שלי באולם הפחים ולא זוכר מי הביא אותי לשם אבל את ההרגשה המטורפת של אלפי אנשים שמעודדים ומרגישים חלק ממשהו משותף אני זוכר עד היום ומקפיד לזהות אותה ולחוות אותה מתי שאני רק יכול.

מי שבא ליהנות באמת באולם הפחים לא עמד למטה ליד הפרקט. היינו עולים למעלה, לשורה האחרונה ודופקים בקצב כל המשחק "טאם טאם טאטאטטאם" וכל האצטדיון צועק "חולון !! ".

חוויה מטורפת. אפילו עכשיו כשאני כותב את זה עולה התרגשות קטנה בגרוני…

להיות אוהד זה הכי סובייקטיבי שיש. אתה מצרף עצמך לקבוצה שמפרידה את עצמה מהשאר ומביאה לך מנעד רגשות רחב לגבי משחק בכדור – לא משהו חשוב באמת.

על כל קבוצה מנצחת יש מפסידה ומי שזוכה באליפות זוכה. לא באמת חשוב. וכל שנה אותו דבר.

הכיף הגדול זה הוויב.

אולם הפחים היה כמעט תמיד מלא (נו, מה כבר יש לעשות בחולון) והוויב שהיה בכל משחק היה פשוט מחשמל.

גם אוהדי ירושלים ומכבי תל אביב באים במספרים גדולים אבל הטירוף לא שם. אוהדי הפועל תל אביב הם היחידים שמזכירים את אוהדי חולון מאז שהקבוצה שלהם הפכה לאנדר-דוג בליגה ויש בינינו יחסים של הערכה-שנאה שיש רק אצל זוגות שאוהבים באמת.

לאחר דור הזהב של אלימלך המלך, בוגין, התאומים מלול וכמובן מייק קרטר המשיגינער גם אני התבגרתי. צבא, סיבוב בעולם של כמה שנים ולאחר מכן ילדים מילאו את עולמי ודי נעלמתי לקבוצה.

גם הקבוצה, במקביל, ירדה מדחי אל דחי… לליגה הלאומית וב 2001/2 לליגה הארצית.

ב 2005/6 התעדכנתי שחולון ניצחה את הליגה הלאומית אבל לא עולה לליגת העל משיקולי תקציב.

ב 2006/7 הקבוצה עלתה לליגת העל וחבר שהיה אתי בימי אהדת הפחים שכנע אותי לבוא אתו למשחק. חזרתי והרגשתי כאילו לא הלכתי אף פעם… אולם הפחים היה בדיוק אותו דבר, רק קצת יותר קטן. או שאולי אני גדלתי.

הבת שלי כבר הייתה בת 8 והחלטתי שהגיע הזמן לבחור לה קבוצה לאהוד. הלכנו למשחק אחד, לבושים בצבעים המתאימים ונהניינו בטירוף.

חשוב גם להבין שתמיד העדפנו להיות ביציע 2, חלקית מאילוצי תקציב. אני בכוונה לא כותב "לשבת ביציע 2" כי זה היה אחד משני היציעים המרכזיים ולא היו בו כיסאות. הייתה איזו תקרית פעם שהאוהדים שברו את הכיסאות ולהנהלה לא היה כסף לתקן אותם אז זה נשאר ככה. יציע עמידה בטריבונות.

וזה היציע של המשוגעים ושם כל האקשן.

התלהבנו והייתי מוכן כבר לפתיחת העונה החדשה – 2007/8 כדי שנלך למשחקים.

ואז אירעה תקרית החזיז וחיכיתי עוד חודשיים שהעניינים ירגעו.

ואז התחלנו ללכת מדי פעם למשחקים וזה רק הלך והשתפר עד השיא המטורף בזכיה באליפות ב 2008 עם סל הנצחון בשניה האחרונה של מאליק דיקסון.

שנה אחרי גם לקחתי את הקטן שהיה אז בן 5 וחייב לומר שללכת אתם למשחקים זו חוויה מרגשת בתור הורה. אמנם האוהדים השרופים הם אלו שמושכים את התקשורת אבל חשוב לי לציין שהקהל של חולון מאד מאד מגוון ומורכב מכל הגילאים ומכל המינים. ילדות, נערות ונשים אינן נדירות בקהל.

לגמר הגביע ב 2009 כבר הלכתי עם שניהם להיכל יד-נוקיהו. חייב לציין לטובה את הקהל של חיפה שנתן תצוגת עידוד שלא ראיתי כמוה בארץ. מסודרת, מתואמת וממושמעת. היה וואו לשבת מצדו השני של האצטדיון ולצפות בזה.

אני יודע שאלו בעיקר אוהדי הכדורגל המסורים שבאו לעודד את הקבוצה האחות אבל זה היה מרשים. באמת.

באופן הזוי הקטנצ'יק נרדם על כיסא בתחילת הרבע הרביעי למרות הרעש המטורף והתעורר מעט רק לשמע צרחות האושר שלי ושל אחותו כשבריאן טולברט קלע את סל הנצחון. בשניה האחרונה.

10 שנים עברו מאז עונת האליפות ואנחנו המשכנו ללכת מדי פעם למשחקים. הבן שלי אפילו שיחק קצת בילדים של מכבי ובאחד המשחקים הם ליוו את השחקנים לפרקט. הוא ביקש ללוות את שחקני חולון, אמר להם שהוא מעריץ אותם ואיחל להם שינצחו כשהוא לובש מדים של מכבי תל אביב.

הילדים התבגרו, הקבוצה עברה למתקן חדש שהוא ללא ספק טוב יותר אבל חסרה בו האווירה של אולם הפחים.

אפילו הלכנו פעמיים ל"משחק האחרון באולם הפחים"… כותרת שחזרה די הרבה עד שהקבוצה עזבה בפועל.

מאת Elvenking – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=44268084

ועכשיו 2018, ראינו כמה משחקים והיה כל כך כיף להיות אתם בגמר הגביע ולראות את גלן רייס ג'וניור עם הסל המנצח… שוב בשניה האחרונה…

אבל הבת שלי התגייסה לפני שבוע וחצי, היא בטירונות ולא הסכימו שתצא חמשוש.

אז אלך עם הבן ועוד כמה חברים (הצלחתי להשיג כרטיסים בדרכים עקלקלות) ומקווה לראות אותנו לוקחים עוד אליפות, מסל מנצח, בשניה האחרונה…

אליפות פעם בעשור מתאים לי. רוצה שנישאר הקבוצה האנדר-דוג. זה מתאים לי.

אז לסיכום הטור הארוך, האישי והמיותר הזה כמה נקודות:

1. החוויה באצטדיון מלא היא הדבר האמיתי. לראות בטלויזיה זה כיף אבל אני ממליץ לכל אחד ללכת מדי פעם למשחק "חם", בלי קשר את מי הוא אוהד. חוויה.

2. ילדים מאד מאד מתחברים לאהדה של קבוצה. חשוב לתת להם דוגמא אישית של אהדה חיובית (בלי לקלל וכדומה).

3. זה לא באמת חשוב את מי אתה אוהד. זה חסר ערך לחלוטין. מדובר על כמה אנשים שמשחקים בכדור ואתה מעדיף שמישהו ינצח. בתנאים אחרים היית מעדיף את הקבוצה השניה.

4. למרות שזה חסר ערך זה כיף. צריך וכדאי ליהנות מזה. וחשוב לא לקחת את זה יותר מדי ברצינות.

5. הלוואי שכולם ינצחו 🙂

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 34 תגובות

  1. מדהים! זה חינוך!
    מקנא בך שיש לך קבוצה שאתה אוהד באש ובמים.
    לי אף פעם לא היה דבר כזה. אחרי הכל אליצור בת-ים לא הצליחה לעלות לליגה הראשונה בתקופה שגדלתי בחלק העצבני של החי-בר(היו קרובים מאוד עם טים ג'ונס וגרג קורנליוס קשישא).

  2. נפלא ברץ׳. טור שהייתי יכול לכתוב והיה נראה זהה עד לחלק השני. גם אני די נעלמתי לקבוצה, אבל לצערי הילדים שלי לא מתעניינים בספורט בשיט. כישלון טוטאלי בחינוך. אבל אולם הפחים יהיה תמיד בלב. המשחק הראשון שם אגב היה הבאה מאורגנת של הכיתה שלי נגד גליל עליון (אז עם אריק מנקין). חולון פשוט שחטה את גליל במשחק בתצוגה מלהיבה, וזה הספיק כדי שאתפס לגמרי.

  3. תענוג צרוף לקרוא אוהד.
    עוד יותר תענוג לקרוא אוהד שיודע לקחת את כל הטוב שבאהדה, ולהשמיט את הרע.
    והכי תענוג זה לקרוא על מישהו שהצליח לחבר את ילדיו לכל העושר/אושר הזה.

    לפני הפוסט הייתי די אדיש למשחק הצפוי.
    אחריו –
    אני מאחל לכם מכל הלב, שאחרי המשחק הערב, יהיה לכם עוד זיכרון משפחתי מתוק לאוסף.

    תודה, חי.

  4. גדול ברצ'יק התחברתי לזה שאמרת שאתה מעדיף אליפות פעם בעשור. אין כמו ההרגשה של ניצחון כשהוא נדיר ולא צפוי.
    היום כולם מוציאים את הפחים לאות הזדהות.

  5. טור נפלא !
    לגבי, חלק מהקסם של חולון היה: 4 ישראלים בחמישייה !
    מהזכרון: אלימלך, בוגין, אבי מאור, מוטי דניאל

  6. מקסים ברצ'יק. שיהיה לכם בהצלחה.
    אם הערב הזה שבו גיא פניני, גלן רייס ג'וניור ומירי רגב נמצאים בקרבה כל כך גדולה יעבור בשלום – דיינו.

    1. הגבירו את האבטחה היום בהיכל? לא משנה מי תנצח, אנחנו כבר יודעים את הזהות של האוהדת שתפרוץ ראשונה לפרקט

  7. טור מקסים. מתחבר לדברים ב 100 אחוז בתור חולוני לשעבר שאוהד את הקבוצה כבר 40 שנה עם עליות וירידות. לצערי לא יכול ללכת למשחק הערב. שיהיה לנו בהצלחה

  8. מעולה חי, תודה
    אף פעם לא הייתי באולם הפחים, אבל האווירה שם תמיד נראתה כאוטית, קצת כמו בראש של רייס ג'וניור.
    מקווה שהערב יהיה משחק מותח, הוגן, ואם אפשר, שייגמר באליפות של מכבי

  9. פוסט אדיר, ברצ'יק. אהבתי את 5 הנקודות שלך.
    נשמע שאתה אוהד שפוי ומאוזן מאוד.
    אין צורך לפרט בעד מי אני היום . . .

  10. טור נחמד מאוד של אוהד רגוע ועם פרופורציות .
    בהצלחה הערב לחולון ( בהיעדרם של אדומי אוסישקין ז"ל ).

  11. טור נהדר.
    הייתי פעם אחת באולם הפחים ב 98 שמוצקין היו בליגה הראשונה לשנה אחת.אווירה מטורפת.
    חולון של 08 היו יותר טובים כל העונה ממכבי והיו לוקחים אותם גם בסדרה.מה שמצחיק שמכבי הגיעו באותה עונה לגמר היורוליג
    ממש נהניתי לקרוא את הטור שלך ויאללה שתהיה לכם אליפות שנייה היום ודאבל למרות שמכבי פייבוריטים מאז בואו של פארגו

  12. בגלל שאני אוהד הפועל צעיר יחסית עד חצי הגמר האחרון לא באמת הייתי משונאי חולוניה אבל בסוף המשחק כשראיתי את האוהדים שלהם מתגרים ושרים שירים של הפועל במטרה להשפיל הבנתי מאיפה באה השנאה הגדולה לקבוצה.
    בגמר הזה עדיף אפילו שמכבי יקחו

  13. תענוג לקרוא.
    אני מאד מזדהה עם התחושות רק שאצלי זה היה בירושלים ובתקופת מלחה.
    אני מקונא בך שהאליפות הראשונה הייתה כל כך דרמטית ומרגשת, ובדיוק שנה אחרי אבדן הדאבל שלנו בשנניה האחרונה מסל של ג'יימי ארנולד.
    את התחושות האלה חשתי כשזכינו בגביעים הראשונים בתקופת עדי גורדון. תחושת הזדהות עמוקה והתרגשות עצמוה של להיות חלק ממשהו גדול ממך.
    אגב תמיד רציתי לשאול על שם מה נקרא האולם הישן ה"פחים"?

  14. כמו שפאקו אמר
    אם תסתכל על התמונה תראה שמעל טריבונות הבטון היה פח.
    מבפנים, מעל השורה האחרונה של הכיסאות היו הפחים האלה, מבפנים.
    מסביב לכל האולם היינו עומדים ודופקים בהם לפי הקצב….. 🙂

להגיב על apelton לבטל

סגירת תפריט