פרויקט אגדות כדורסל II: שון קמפ – ה-REIGN MAN / מנחם לס

פרויקט אגדות כדורסל II: שון קמפ – ה-REIGN MAN / מנחם לס

 

שון קמפ – THE REIGN MAN – 'השולט הטוטאלי'

 

פעם הוא היה REIGN MAN. האתלט הטוב ביותר ב-NBA שהדאנקים שלו היו ההרסניים ביותר מאז "מרסק הסלים" דריל דאוקינס. הוא היה שחקן די בוסרי שכשהגיע ל-NBA  בגיל 19, בגובה 2.10 מ' ו-120 ק"ג שאמרו עליו שעם הדרכה נכונה, הוא יכול להיות הפאור-פורוורד הגדול שהיה עד אז. ובכן, אני לא מסוגל להגדיר את הצלחתו כשחקן עד היום. אני לא מסוגל לשימו ברשימת הפאור-פורוורדים הגדולים כי הפוטנציאל שלו – יותר מיכולתו הממשית שנתגלתה – תמיד נכנס כשיקול למחשבתי היכן למקם אותו בין הגדולים, אם בכלל.

שון קמפ אינו אדם טיפש. הוא ידע שהוא היה בעת ובעונה אחת 'התקווה הגדולה' של סיאטל, וגם אכזבתה הגדולה ביותר. הוא אומר היום: "כל מה שאני רוצה זה להיות אזרח סיאטל נאמן, משלם מיסים, שיכול להרים את ראשו ללא בושה, ולא להתחבא בתוך חדר הלבשה. התקופה שלי כשחקן כדורסל עברה ואיננה. היום אני מסעדן. כל מה שאני מבקש הוא להרוויח את לחמי בכבוד, ולעזור במלוא יכולתי לצעירים מבולבלים כפי שאני הייתי פעם. וכן, ברצוני גם לעזור ככל יכולתי להחזיר קבוצת NBA לסיאטל!"

כשהוא היה ב-PRIME שלו, רמת האתלטיות שלו גבלה באבסורד. הניתור מהמקום שלו נראה כלא הגיוני. לנתר בעשרה סנטימטרים גבוה יותר מכל שחקן אחר ב-NBA כשאתה בן 19? ב-1989 סיאטל בחרה בו ישר מ-'טריניטי וולי קומיוניטי קולג', בחירה מס' 17 בסיבוב הראשון, כשהוא היה – לדעת רבים – השחקן הנעלם והבלתי ידוע ביותר להיבחר בסיבוב הראשון בכל תולדות הליגה.

1. מהתיכון ישר ל-NBA

שון קמפ, 2.10 מ' ו-120 ק"ג כבר בתיכון (הגבוה באמצע). מכאן ישר ל-NBA! 

כשסיאטל קראה בשמו של בן ה-19 הזה, צרחות הבוז הרעידו סיפים באולם הכדורסל של סיאטל בו התכנסו כ-3,000 אוהדים לראות את מי מביאים לשחק עבור הקבוצה שהיתה בתהליך בנייה חזק ביותר. היו לה את אברי ג'ונסון, ג'ון לוקאס, אקסווייר מקדניאל, דייל אליס, נייט מקמילן. הם היו צריכים פאור-פורוורד חזק כי מאחור היה להם את צוות הגארדים בין הטובים בליגה.

אז 'שון קמפ' יהיה הגואל? מי זה לעזאזל שון קמפ?

שון היה ילדון ממש, בן קאונטרי מעיירה קטנה באינדיאנה, אלקרט שמה, שיש בה תחנת דלק אחת ושני תמרורי תנועה במיין סטריט. הוא היה חלוד מכל זווית שהסתכלת: דיבור הקאונטרי המסורבל שלו; שגיאות הדקדוק בדיבורו; ביישנותו הגדולה כשלא היה מסוגל להסתכל ישר לעיני מראיינו, ולמעשה כל הכדורסל שלו היה בוסרי ובלתי מעודן. הוא אף פעם לא שיחק 'ביג-טיים' בסקטבול, והנה שמים אותו בקרב השחקנים הטובים בעולם ורוצים שיפיק מרגליות ממשחקו. כן, הוא ניתר מעל כולם, ורץ הלוך ושוב מהר מכל אחד אחר, אך הוא היה מן סוס פרא בלתי מאולף ללא מושג אמיתי במשחק. שחקן טירון שהושלך לגוב אריות.

כן. הוא שיחק עבור מאמן שלא היסס לרגע לזורקו לגוב האריות נגד ג'יימס וורת'י, ביל וולטון, פטריק יואינג, קרל מלון, וצ'ארלס בארקלי, ושם המאמן הוא ברני ביקרסטאף. נייט מקמילן נזכר: "מאחר והוא לא שיחק קולג' בול איש לא שמע או ראה אותו. הוא היה מפשל לפעמים, כן, לא אכחיש זאת, אך לפתע היה מבצע מבצע שלא רק הצופים, אלא אנחנו השחקנים, היינו נשארים בפה פעור ואומרים, 'מהיכן הגיע היצור הזה? מהמאדים?"

הוא שיחק ללא מורא ופחד. לעתים משחקו גבר בפראות. הוא עשה כמה דברים בשנותיו הראשונות בליגה שגרמו לאנשים לחשוב שהבנאדם מנסה לחסל את עצמו. זה היה בזינוקים להצלת כדור כשהוא נוחת בשורה החמישית, או בעצירת שחקן כקרל מלון כשנכנס לסל כמו טנק וכולם – מלבד שון – פינו לו את הדרך. שון העדיף התנגשות ראש-בראש, ולא משנה מי היריב שבא מולו.

אבל בנפש הצעירה בת ה-19 ,ואח"כ 20 , שררו פחד ואימה – שאחד הפסיכולוגים שלו שנים אח"כ הגדיר כ-"פוביית פחד" – מכישלון. עליכם לזכור שהמעבר שלו כמעט ישר מהתיכון ל-NBA קרה לפני שרכבת 'מהתיכון ישר ל-NBA' יצאה לדרך. הוא הרגיש מן חובה להצליח כאילו כל צעירי העולם תלויים בהצלחתו. הוא זכר מה שאמר לו ברנרד גודפיין, המורה לחנ"ג שלו בתיכון שהפך למין שפרון, מלווה, שלו: "אם אתה מתכונן לשחק ב-NBA מבלי לסיים קולג', זכור שאין לך תואר אקדמאי ליפול אליו במקרה של כישלון; אם מטרתך NBA, חובה עליך להצליח!"

מה שמראה על נדבך אחריות שלא היה ידוע על שון, היתה העובדה שאחרי שחתם על $350,000 בשנת הרוקי שלו, הוא כבר אז חלם על להיות בעל מסעדה בתום קריירת המשחק, וכדי לקדם את עצמו ולהכין את עצמו לעתיד כשהוא בשקט-בשקט ומבלי שאיש יידע, החל לעבוד כשוטף כלים במסעדה קטנה בדאונטאון, ואח"כ עלה בדרגה והחל לשים בשרים על האש. רק במלצרות לא יכול היה לעבוד כי אז היו מכירים אותו. אותו מוסר עבודה היה לו גם בהופס. כל עוזרי המאמנים שלו בסיאטל, ללא יוצא מן הכלל, מהללים היום את מוסר עבודתו. הוא היה מגיע ראשון לאימונים ועוזב אחרון. ביקש מכל בעל ידע עצה לשיפור הג'אמפ-שוט שלו, שיפור משחק הפוסט שלו, ועצות לשיפור הידע שלו בקשר לעמדות ציפייה בריבאונד התקפי והגנתי.

2. זוהי היתה ההתחלה שלו ב-NBA בשפתו הוא (ממאמרו ב'טריביון' שכללתי רק חלק ממנו ולא בתרגום מילה-למילה, א-לה סמיילי שלנו):

"כשאני מסתובב עכשיו בסיאטל אנשים עוצרים אותו ושואלים, 'היי מן, היכן אתה מתגורר בימים אלה?'. אני תמיד עונה 'אני גר ממש כאן בסיאטל. למעשה אף פעם לא עזבתי את העיר המהממת הזאת'

אנשים לא מאמינים לי שאפילו כשעזבתי, לא עזבתי. קניתי בית בסיאטל ברגע שהיו לי כמה דולארים וזה הבית שאני גר בו ואף פעם לא פסקתי לגור בו. אפילו כששיחקתי באיטליה הבית שלי היה סיאטל. אף פעם לא היה לי צל של ספק שיום אחד אני חוזר. העיר נשארה אייקונית של תרבות אבל העיר בלי כדורסל היא לא אותה עיר. כדורסל חייב לחזור לסיאטל.

מוזר לחשוב על כך בגילי אבל ב-1989 הייתי השחקן הצעיר ביותר ב-NBA. הייתי בן 19 ולא היה לי מושג קטן שבקטנים מה זה NBA ומה ז"א להיות שחקן מקצועני ב-NBA. אבל האמת? זה לא נראה לי כביג דיל. הייתי צעיר; הייתי רעב; רציתי לדנקק על ה-FOOLS. לצאת בערב ולבלות כמטורף ואז לחזור ביום אחרי ולדנקק על כמה ראשים של שחקני NBA. זה היה בתחילה כיף של חיים.

הייתי בר מזל במידה מסויימת. באתי עם מנטליטי ללמוד. הרבה לא באים עם המנטליטי הזאת ולא שורדים. לי היו מורים מצויינים, מבוגרים שאימצו אותי ובמיוחד קסוויר מקדניאל, נייט מקמילן, ומייקל קייג'. הם כולם לימדו אותי שבמשחק הזה יש הרבה יותר מסתם לעלות לדאנק.

שנת הרוקי שלי היתה שנת מעבר ושנת למידה. הייתי צעיר שאף פעם לא הרגיש שחובה לעקוב אחרי חוקים שחקקו בודאי לאחרים. עתה למדתי שמוטב שאחיה לפי כמה חוקים, שאלמד תרגילים ושאחנך את עצמי בכל הקשור למשחק הכדורסל. למדתי פעם ראשונה שהמשחק עתה הוא הג'וב שלי. העבודה שלי. אבל זה אף פעם לא ייחשב לג'וב שלך אם לא תתייחס להופס כמו ג'וב. כמובן שג'וב שהוא אהבתי אבל עדיין ג'וב הדורש השקעות ורצינות.

זאת היתה השנה הראשונה שלי, שנת לימודים. אבל השנה הראשונה הסתיימה ועתה מגיעה השנה השנייה. עכשיו אני מוכן להראות מה אני יכול באמת לעשות, והחלטתי שאני לא נותן לאף אחד להוציא אותי מעולמי בו אני שחקן כדורסל דומיננטי שמסוגל לעשות הכל.

הייתה לנו בחירה שנייה בפלייאוף.

בחרנו בחתול בשם גארי פייטון.

הוא לא היה איזה ג'ו-שמו. היה לו כבר אז באז רציני: אול אמריקן מהמכללות, והוא היה בשער ספורטס אילוסטרייטד. המנכ"ל שלנו בוב ווטסטיף הציע שאתקע בו מבט כי ייתכן והוא יהיה חבר קבוצה שלי. ראיתי אותו במשחק אורגון-סטייט נגד USC. אתה יודע מה הדבר שאני זוכר טוב יותר מכל דבר אחר? הנביחות. הנביחות של גארי פייטון. מהרגע הראשון עד האחרון פיו לא ניסגר לשנייה. אף אחד לא היה מוגן מפני נביחותיו: שחקני USC, הקהל, השופט. לפעמים הוא נבח על עצמו. הוא דיבר לעבר כל אחד ואיש לא ניצל וזה היה מהטיפאוף עד הבאזר, נון סטופ. כמובן ששמתי לב לשליטתו בכדור ולהגנה שלו, אבל פיו השתלט על מסך הטיווי בצורה מחלטת. התקרבתי לטיווי כי רציתי לשמוע מה הוא צורח לעבר מאמן USC. והיה לו גם זמן לקבור 58 נק'.

ברגע שהמשחק ניגמר צלצלתי לבוב ווטסטיף ואמרתי לו: "תביא לנו את השחקן הזה ולא תצטרך לעשות דבר נוסף להניע אותי. חייבים להשיג אותו. הוא ואני נתחיל לקרוע את הליגה".

כך בדיוק היה.

מהרגע הראשון הרגשתי שהוא אחי. התחילה ההצגה בשם 'שון אנד גארי'. היינו ילדים ממש. היה לנו כשרון עד השמיים, אבל לא ידענו בדיוק כיצד להשתמש בו נכון.

 

 

"עם כל השיגעונות שלו כולנו ידענו עד כמה ברי מזל היינו שהוא אחד משלנו, ולא שחקן נגדנו. רק באימונים הוא נבח על כולנו – צעירים ווותיקים. הוא לא ראה הבדל וגם לא היה אכפת לו. אני זוכר משחק אחד שהוא התגרה במייקל ג'ורדן. מייקל עשה עליו תרגיל כדי להשפילו. גארי לא אהב את הצורה שמייקל עשה זאת וגארי מיד הגיע לפניו של מייקל, פנים אל פנים כשחצי אינטש מפריד ביניהם. זה היה כמובן רק סמלי, אבל זה שלח מסר חשוב למייק: גארי פייטון לא משחק שני לאף אחד ולא משנה מי הוא. זה היה כמו איזה ילדון שלא חושש להתגרות בג'לוב הגדול של בית הספר!"

 

3. השנים הגדולות עם סימן ההיכר: דאנקים מעולם אחר

כל ה-SKILLS שלו החלו להשתפר. השומר ששמר עליו, שמר צמוד מדי? – שון למד להטעות ובשני צעדים להגיע לפי הטבעת. השומר נתן לו חצי מטר? הוא קבר את הג'אמפ מ-4.5 מטרים באחוזים משופרים. הוא הפך לחוסם מצויין (מס' 49 בכל הזמנים) ולמד לרוץ על כל המגרש עם ראייה פריפרלית, שאיתה בא שיפור במסירתו (הוא יושב במקום מכובד ביותר של 35 מבין כל הפורוורדים והסנטרים במספרי האסיסטים שלו!). קווין קלברו, אנליסט הטלוויזיה לשעבר של הסוניקס אומר בפשטות: "מאז שון קמפ לא היה שחקן כשון קמפ. הכוונה היא שלא היה אתלט כמוהו בין כל הפאור פורוורדים שיכול היה לעשות את הדברים שהוא עשה!"

אבל סימן ההיכר שלו תמיד היו הדאנקים, וכמה מהם לא נראו עד אז מבחינת גובה ועוצמה. לא היה כל מג'יק בדאנק שלו, מלבד ניתור לגובה בלתי יאומן, והפגזת הסל בכוח אימים מלמעלה למטה כשכל האולם היה רועד. נייט מקמילן טוען שפעם הוא ביצע דאנק כזה אדיר שהטבעת נגעה בברגי המתכת המחזיקים אותה, והוא ראה ניצוצות עפים מהמתכת הנוגעת במתכת. אפילו אם הסיפור מעט מוגזם, כוונתו ברורה.

סימן ההיכר הברור ביותר של הסיאטל סוניקס, ואולי ה-1-2 המוכר ביותר בליגה היה "גארי פייטון להאלי-הופ של שון קמפ":

 

*
*
הנה כמה מהישגיו וממוצע הקריירה שלו:
Career highlights and awards
Career NBA statistics
Points 15,347 (14.6 ppg)
Rebounds 8,834 (8.4 rpg)
Blocks 1,279 (1.2 bpg)
Stats at Basketball-Reference.com

*

כדי להסביר לצעירים שבכם מי היה שון קמפ, מספיק לומר שהוא היה בלייק גריפין הרבה לפני שהיה גריפין, ואפילו לגריפין לא היו את הדאנקים המפלצתיים של קמפ:

*

*

הדאנק שלו על הסנטר של הווריורס אלטון ליסטר בפלייאוף של 1992 נכנס מזמן לספריית ההיילייט של ה-NBA לכל הדורות. הנה הוא:

*


*

הגדולה של שון קמפ קרתה בדיוק באותו הזמן שסיאטל הפכה לעיר ה-"IN" של מערב ארה"ב. התקופה בה הפכה סיאטל ל-HIP ול-HYPE. באותו זמן פרחו שם להקות כמו NIRVANA, PEARL JAM, ו-SOUNDGARDEN. חברה קטנה החלה לפתוח בתי קפה בעיר בשם STARBUCKS ואז היא פרחה לחברת בתי הקפה הגדולה בעולם, כשסיאטל ביתה הראשי עד היום. גם SEATTLE COFFEE התקנאה בסטרבאק, ואניני הטעם החלו אפילו להעדיף אותה בבתי קפה "CHIC" בארה"ב. סיאטל הפכה מיד לבירת הקפה של ארה"ב, ואז מיקרוסופט של בילי גייטס בחרה בסיאטל להיות ה-HEADQUARTERS שלה, ובילי גייטס רכש אי שלם להקים שם את ביתו.

מדד "QUALITY OF LIFE" היוקרתי בחר אז בסיאטל כעיר מס' 1 לגור בה לצעירים עד גיל 50 מכל ערי ארה"ב.

סיאטל סוניקס היתה גאוות העיר כשמאמנה ג'ורג' קרל הוביל אותה לגדולה בשנים 1993-1998. היו אלה שנים מאושרות לעיר המערבית הזאת – וכן לסיאטל סופרסוניקס – אם כי אליפות היא לא לקחה. שון קמפ היה השחקן האחראי הראשי לניצחון על יוטה ג'אז בשבעה משחקים ב-1996, כשהוא קולע 23.3 נק' בסדרה, ומכניס לקרל מלון זיג על כל זאג. סיאטל היתה קבוצה מוכנה לאליפות, אבל לחוסר מזלה היא פגשה במייקל ג'ורדן במלוא אונו, ואפילו משחקו הנהדר של שון בכל הסדרה לא עזר. אותו סוף עצוב היה במשחקי גמר לקרל מלון, לצ'ארלס בארקלי, ג'ון סטוקטון, או לפטריק יואינג ורג'י מילר בגמר משחקי המזרח. ג'ורדן היה רק אחד – ושני לו לא יהיה – ובגללו, ורק בגללו, גדולי שחקני ה-NBA לא זכו לענוד טבעת. שון קמפ הוא אחד מהם.

4. הנפילה הגדולה

ואז, ככה וללא אזהרה, באה הנפילה הגדולה.

שון הוחתם על 24 מיליון ל-7 שנים, ומיד אח"כ הקבוצה החתימה סנטר מגושם וכבד – ג'ים מקלווין – על חוזה לא ברור של 35 מיליון ל-7 שנים. ההחתמה הזאת אכלה לשון את ה-GUTS. שון החל לעשות פרצופים, להתלונן, ולהתכנס בתוך עצמו, ולעתים היה רושם שהוא עושה טובה שהוא משחק. הקבוצה שלחה אותו לקליבלנד. הוא קלע כמטורף בקבוצה הגרועה ביותר בליגה, אך כשהרגיש שהוא כל הקבוצה הוא החל לאכול, לשתות, להשמין, ואיבד את כל ה-EXPLOSIVENESS, הנפיצות, שפעם הייתה לו.

הוא החל גם לאבד את ראשו עם נשים. הייתה זו התקופה של השנה-שנתיים האלה כשהוא הפך לאבא של 7 ילדים ע"י שש אימהות. הוא נשלח לשחק בפורטלנד – אחת הערים המסוממות ביותר בארה"ב בגלל עשרות אלפי הצעירים הזורמים אליה חסרי כל מכל רחבי ארה"ב – ושון מצא שם חברה טובה להרואין וקוקאין.

לזכותו ייאמר שהוא החליט בעצמו להיכנס למכון גמילה, אך אז הוא כבר היה שמן וכבד, ה-PUNCH LINE של שחקני NBA, והקבוצה שחררה אותו כעבור שנתיים. קמפ היה בן 33, לובש את גופייתה של אורלנדו, כשהוא שיחק את משחקו האחרון ב-NBA.

שון קמפ הגיע עד פת הלחם האחרונה.

ספורטס אילוסטרייטד כתב עליו סיפור ראשי כדוגמה לשחקני NBA בלתי אחראים הנופלים בשבי הסמים, וללא אחריות הופכים אבות לילדים על שמאל ועל ימין, ללא חשבון. שון איבד כמעט הכול והגיע עד פת הלחם האחרונה. רק כשחזר לסיאטל כמה שנים אחרי, התברר שנשארו לו כמה עשורת אלפי דולרים בחשבון בנק שהוא שכח ממנו לחלוטין, כסף שעזר לו בצעדיו הראשונים לחזרה לנורמליות.

דבר אחד ידוע על שון קמפ, נקודה גדולה מאד לזכותו: הוא מודה שעשה שגיאות גדולות וחמורות; הוא מודה שהפך למכור-סמים; הוא מודה שהפך לאבא של ילדים, והוא לא מאשים איש מלבד את עצמו. אז מה הנקודה החיובית? הוא דאג לכל ילדיו ולכל אימהותיהם. כל המקרים היו סגורים על פי בקשתו לבית המשפט, והוא טיפל בכל מקרה לגופו, בשקט, וללא הפגזות בטבלואידים, בצהובונים, שלא ידעו דבר על כל MEDIATION ("הסדר") בין שון לבין אימהות ילדיו.

הוא טוען היום שהדבר ששינה את חייו היה מאסר פשוט של לילה אחד בבית מעצר ביוסטון על מציאת כמות זניחה של מריחואנה במכוניתו. לא משנה, השוטרים שמו אזיקים על ידיו, והוא הושם בחדר מעצר לבלות שם את הלילה. הוא לא הצליח להירדם. פתאום הוא מתעורר ממחשבותיו ואומר לעצמו: 'לאן הגעת? היו לך מיליוני דולרים שבוזבזו. היה לך כישרון שבוזבז. זהו זה, אין יותר בריחה. לאן פניך מועדות עתה, למטה, ויותר למטה, היכן שאין מצנח והבור עמוק-עמוק ללא יכולת טיפוס ממנו, או אתה מתחיל חיים חדשים, צעד-צעד, עד שתצליח להשתקם ולהפוך לאזרח מועיל לחברה. הבחירה היא שלך. בידך בלבד'.

5. היציאה מהבור

 

ההחלטה הייתה ללא כל הנחות: "אני חוזר לסיאטל. אני מוריד מעצמי 10 ק"ג של שומן. אני לומד את העיר מחדש. אני לומד טניס. אני קונה כרטיסים למשחקי הסיהוקס בפוטבול ויושב עם הקהל. אני כבר לא הכוכב הגדול. אני אדם רגיל עם מעט כסף, ועלי להתחיל חיים חדשים. האהבה שלי תמיד הייתה מסעדות. עלי להתחיל מהתחתית ולראות לאן זה יגיע ויביא אותי. אני לא רוצה להיות 'מלך המסעדות' של סיאטל. אני רוצה מסעדה אחת שאני אבנה ואתכנן, ואריץ אותה, והיא תהיה חמדת חיי ומקור הכנסתי עד לימי זקנתי!"

אמר ועשה. חזר לסיאטל בה היה לו בית שאף פעם לא מכר. היה לו מספיק כסף לקנות אופנוע, ולהתחיל לחרוש בו את רחובות העיר. במשקלו, שהיום הוא בשני קילוגרם נמוך ממשקל ימי משחקו, הוא הפך לקוורטרבק של קבוצת פוטבול-דגלים (במקום טאקלים, מורידים 'דגל' הנתלה מהמכנסיים), וכבר נבחר ל-"MVP" של הליגה. "אני מסוגל לזרוק את הפוטבול 70 מטרים", הוא אומר בגאווה. "לאיזה מרחק טום בריידי יכול לזרוק כדור?" הוא שואל את מראיינו. הוא שמע על באר-מסעדה במרכז העיר שפשטה את הרגל והיא למכירה. במה שנשאר מכספו – והלוואה קטנה מבנק מקומי שכמובן ידע מי זה שון קמפ, (שון הצליח לשכנע את הבנק שהוא הפך לאדם נקי לחלוטין מסמים ואלכוהול, ושהוא הכין את עצמו מאז היה רוקי בסופרסוניקס להיות בעל מסעדה) – הוא הצליח לקנות ולשפץ את המסעדה לטעמו.

הוא רכש את OSKAR'S KITCHEN, וסירב בכל תוקף להכניס את שמו או שם הסוניקס למסעדה. למעשה הוא סירב לכל סימן היכר ולו הקטן ביותר שיסגיר מי הוא בעל המסעדה, או את עברו כשחקן הסוניקס. הציעו לו להפכה לספורט-באר – הוא סירב. הציעו לו לשכנע את קבוצות הבייסבול, הפוטבול, והכדורגל של העיר להציע את מסעדתו כ-"הבית של הסיהאוקס" למשל, והוא סירב. הוא החליט להקים מסעדה שתציע אוכל מעודן עם תפריט המבוסס על בריאות, ולאונג' עם באר מתוחכם ונעים, ומסעדתו הפכה כמעט בין לילה לאחת המועדפות בעיר. "SEATTLE WEEKLY" בחר בה כאחת מהמסעדות המעולות והנעימות בעיר, ואת הלאונג' כ-"WONDERFUL EXPERIENCE". אף מילה על העובדה שבעלה הוא שון קמפ.

 

הסימן היחיד לשון במסעדה היא הימצאותו בה מדי יום. הוא במטבח, הוא בודק את הסחורה המגיעה, הוא מציע דברי עידוד למלצרים. המסעדה מכניסה לו מספיק כסף, כך שהוא הפך לתורם קבוע לילדי העיר בגיטאות, וכבר בנה שני אולמות כדורסל. היום הוא בן 42. הוא ואשתו זה תריסר שנים – מרבינה – ושלושת ילדיהם ג'מיר, ג'מאר, וג'אמון, גרים בווילה רחבת ידיים במייפל וואלי, השכונה המועדפת בעיר. בן אחד מאשה אחרת, שון קמפ ג'וניור, היה שחקן כדורסל טוב משך ארבע עונות באוניברסיטת וושינגטון למרות מחלת ה-GRAVES שדבקה בו. האב והבן חידשו את היחסים, והאב עבד עם הבן על כיצד להשתמש בגופו הגדול תחת הסל. מאמני וושינגטון העריצו את שון שרק אימן את בנו בקיץ, אבל משך העונה רק ישב ביציע ועודד את הקבוצה. הוא לא התלונן או אמר למאמנים ולו מילה אחת בקשר לדקות המשחק של בנו. 'שון קמפ' הבן  הוא לא, אבל שחקן באירופה אולי כן. בת אחרת, איזבל, היתה שחקנית תיכון מצויינת בפלורידה. עם ילדים אחרים שלו אין לו קשר כי כך רוצות האמהות.

"מה מטרתך הבאה בחיים?", הוא נשאל ע"י עיתונאי.

"לעזור להחזיר קבוצת כדורסל לסיאטל. סיאטל חייבת שתהיה לה קבוצת NBA, ול-NBA קבוצה בסיאטל אף היא חובה!"

6. פרולוג:

ניסיתי לדלות אינפורמציה על שון קמפ בהווה ומסתבר שזה מבצע לא קל. בשנת 2015 המסעדה נמכרה או נסגרה ולשון קמפ אין יותר קשר עם המסעדה. פורבס מגזין מעריך את הונו (2017) בסביבות 8 מיליון דולרים. בנו שון ג'וניור שיחק בקבוצת ה-G של פורטלנד בלייזרס, ולא מצאתי כל אינפורמציה אחרת עליו.

ב-18/7/2018 הופיעה הידיעה הזאת עם תמונת אחוזתו:

Shawn Kemp is shooting for the stars outside Seattle, the city where he spent eight seasons with the now-defunct SuperSonics. The six-time All-Star has listed his home in Maple Valley’s Webster Lake for $3.7 million.

In addition to a 13,300-square-foot mansion, the nearly five-acre property includes a swimming pool and spa, a sports court and a pair of patios. The garage can accommodate eight cars.

The voluminous floor plan is big on open-plan space. Among living areas is a a two-story living room that offers a fireplace and wet bar, and a formal dining room lined with wood paneling.

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 46 תגובות

  1. פנטסטי מנחם!
    שחקן עם תדמית חד מימדית בעיני ההיסטוריה, של כישרון בינוני ואתלט ענק עם ראש לא יציב שמוברג עקום, שדפק לו קריירה גדולה, ואז נעלם.
    שפכת כאן אור חדש על הבנאדם מאחורי התדמית. בשבילי לפחות שינית את הזווית לראות את שון קמפ.
    תודה רבה!

  2. שחקן שהביא הרבה אבק כוכבים לליגה. הוא ופייטון היו אחת ההצגות הטובות בעיר.
    בתמונה הראשונה שהכנסת, מתקופת התיכון יש כמה שחקנים מוכרים ששיחקו אתו והצליחו לא פחות. מצד שמאל למטה נראה שהוא שיחק עם ליאונרדו די קאפריו שנסק לקריירה די מוצלחת ובאמצע השורה התחתונה אפשר לזהות את השחקן שאחרי שנים יהיה חלק מסדרת הקולנוע האפית שארקנדו הלא הוא איאן זירינג הכוכב.
    נראה לי שאני מזהה שם גם את קווין לאטיפה בימין, רג'י מילר בשמאל ואח של דווין וייד ליד זירינג 🙂

    1. זה כל כך פואטי, איך ש-2 מהסמלים התרבותיים של סיאטל בניינטיז –
      קמפ מהסופרסוניקס, ואמנט מפרל ג'ם, היו ביחד בתיכון…

          1. זאת לא תמונה מהתיכון …
            משחק ראווה של MTV תסתכל על הלוגו על החולצות
            נראה לך שהוא היה בתיכון עם ליאנודרדו דיקפריו ?

  3. קל לשכוח (לאור התוצאות),
    אבל בפיינלס של 96', קמפ היה השחקן הטוב ביותר על הפרקט לאורך רוב הסדרה.
    הבולס היו קבוצת הגנה מושלמת, עם רודמן שהצליח לצמצם את הנזק שקמפ עשה כאשר קיבל את הכדור.
    אבל כאשר קמפ כבר זכה בפוזשן –
    הוא היה אדיר.

    הוא סיים את אותה סדרה עם 23.3 נק' (55% מהשדה), 10 רב', והגנה נהדרת (1.3 חט', 2 חס').
    ג'ורדן, לצורך ההשוואה, סיים את הסדרה עם 27.3 נק', 44% אפקטיבי.

    בעיקר אני זוכר את משחקים 4 ו-5, בהם סיאטל, בעיקר בזכות הגנה יוצאת דופן, הראו המון אופי כאשר לא נשברו מפיגור 0 – 3, וניצחו את 3 המשחקים הבאים.
    לקמפ, היה חלק עצום באותו חוסן מנטלי.

    תודה, מנחם.

  4. הכל היה עניין של טיימינג.הגיעו לשיא ב-96 בזמן הכי לא טוב כשמייקל בא עם רצח בעיניים. הסיכוי הכי טוב היה ב-94 אבל הוא פוספס בהפסד סנסציוני לדנבר.

  5. אגדה אמיתית, לשם השוואה הארדן צריך לעבור עוד הרבה כדי להיות אגדה כמוהו.
    סיאטל סופרסוניקס שלו ושל פייטון הייתה הקבוצה האהובה עליי ביותר בליגה בשנים היפות של שני השחקנים האלה בסיאטל.
    אני לא אשכח את הגמר בין סיאטל לשיקגו של ג'ורדן, כל החברים שלי היו בעד שיקגו ורק אני (שמעולם לא אהבתי את מייקל ןעד היום לא אוהב אותו וחושב שהוא ממש לא השחקן הכי טוב בהיסטוריה, יש הרבה לפניו – מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, קארים עבדול ג'אבר, ביל ראסל וכו') הייתי בעד סיאטל, כל כך האמנתי שסיאטל מסוגל לנצח, חברים שלי לא הפסיקו ללעוג לי, ואני הייתי בשלי.

    1. עם כל הכבוד הארדן שחקן ב 2 רמות מעליו ואני אומר את זה למרות שקמפ הוא אחד האהובים עלי. הוא לא הוביל ולא היה מסוגל לקחת על הגב שלו קבוצה לגמר המערב.

  6. היה אתלט נחמד לשנות ה-90' אבל יש היום בליגה וירטואוזים הרבה יותר מפותחים שהם גם שחקני כדורסל טובים.

    כדוגמת הווארד,גריפין,פאריד,אנקטמפומפו וכד'.

  7. מנחם פוסט מעולה
    שון קמפ שיפר את הממוצעים שלו בריבאונד ובנקודות 7 עונות ברציפות
    הוא דעך בצורה לא הגיונית
    בפורטלנד היה לו צ’אנס בקבוצה עמוסת פורוורדים שהייתה צריכה ללכת עד הסוף (פיפן,ראשיד,שרמפף,סטיב סמית.בונזי וולס)
    התקופה שלו בסיאטל הייתה יפה הצ’אנס הגדול שלו היה ב 94 אבל דנבר זרקה את סיאטל לכל הרוחות
    ב 96 סדרת הגמר מול הבולס הייתה מהפחות מרתקות בשנות ה 90

  8. תענוג של פוסט על שחקן מרתק.
    אהבתי מאוד את אותה סיאטל. מלבד הצמד המוביל היה להם גם את שרמפף, הוקינס, פרקינס ומקמילן. חבל שלא לקחו אליפות אחת. אם אני לא טועה, בשנת 1997 סגל האול סטאר של המערב כלל שחקנים גבוהים מטורפים כמו שאקיל, אלאג'ואן, מלון וקמפ. לך תעצור אותם..
    איזה כיף למי שגר בסיאטל באותה תקופה. גם כדורסל מעולם אחר וגם סצנת הגראנג' הייחודית בהובלת 4 להקות גדולות.

  9. כוסומו אם היה צדק בעולם, סיאטל היו לוקחים את הסדרה ב96 ואז לא רק פייטון וקמפ היו זוכים בטבעת המיוחלת, אלא גם ויכוח הgoat היה פתוח מתמיד 🙂
    עיר נפלאה סיאטל, אני מבקר בה על בסיס חודשי, וייב מעולה חבל רק שהמזגא קצת מקלקל.

  10. מעולה, תודה רבה. טוב לשמוע שהוא התאפס על עצמו. הקריירה זה דבר חשוב, אבל אחריה יש עוד איזה 40 שנה לחיות…

  11. אייי אלו ימים….
    אני זוכר שהיינו בדרך למשחקים ברכבת התחתית האוהדים היו שרים בקרונות עמוסות הזיעה וריח הטאקו החריף (למישלא יודע טאקו הוא המאכל הרישמי של הסוניקס ניישן) את in bloom של נירוונה ובכניסה לאולם כששון קמפ היה עולה רמקולי הaiwa באולם היו מנגנים את stay away מאותו אלבום מופתי.
    בעונת 94-5 זכורה לי הגברת הראשונה של הגראנג' (הייתה אוהדת שרופה של הסופרסוניקס) כשהייתה יושבת ממש ליד הפרקט ובאחד מפסקי הזמן נגד הקבוצה מעיר השעועית של המאמן דאז ג'ורג'קארל
    פשוט נכנסה למעגל השחקנים והתחילה לחלק הוראות (הוספתי קישור)לקול תשואות הקהל. אגב קורט קוביין לא הצטרף אליה מעולם למשחקים מאחר והיה אוהד שרוף של הוושינגטון בולטס וחבר קרוב של טום גוגליוטה (שיש אומרים שהטרייד עליו ב95 היה אחת מהסיבות להתאבדותו של קורט).
    בגמר במשחק 4 זכורה לי במיוחד תקרית הנעל עם אדי ודר מהפרל ג'אם ומאלין ברגרן מלהקת אייס אוף בייס שכמעט הביאה לתקרית דיפלומטית בין שוודיה לארה"ב.מאלין הייתה ידועה כ"מוטיבטורית" של הבולס ובאותה תקופה אדי ודר לא הלך יחף….אבל על זה בפעם אחרת.

  12. אחלה פוסט מנחם. קמפ היה כל מה שכולם מחפשים היום ללא צורך בצבא של מאמני כישורים שעובדים עם ילדים מגיל 13 (הגיל בו דרו הנלן החל לעבוד עם טייטום ולפניו עם ברדלי ביל). לא הייתה לו קליעה מרשימה מבחוץ אך לא היה צורך כאשר הוא ופייטון היו מוקפים בקלעים בכל העמדות. אני באמת מאמין שas is הסיאטל הזאת הייתה קבוצת פלייאוף חזקה גם כיום.

  13. תודה מנחם על פוסט נפלא על שחקן גדול.
    הוא כיום בן 49 קרוב ל 50 וזה אני יודע בלי בדיקה כי היה אחד השחקנים האהובים עלי אפילו בתקופה המדהימה של האליפויות של יוסטון כשהייתי סטודנט לתואר ראשון וזכרתי שהוא בן גילי בעוד שאקיל אוניל הוא בגיל של כנרת לינדנשטראוס.
    הוא היה שחקן מלהיב מאוד, אם כי יש להסתייג כי סה״כ הכישרון שלו היה מוגבל. בהגנה הוא היה ענק ובהחלט השחקן הטוב לדעתי בסדרת הגמר למרות מייקל ג׳ורדן.
    לא צריך להוסיף שהייתי כמובן בעד סיאטל.
    טוב לדעת שהוא התפרס על עצמו, נשאר צנוע וממשיך לעבוד עם הרגליים על הקרקע.

  14. מעבר לאתלטיות, החגיגות שלו אחרי דאנקים הם חלק מהשואו שעושה את זה עוד יותר כיף – אפשר לראות בטופ10 בדאנקים 1,2,5.
    מעניים אם היום היה חוטף טכנית על דברים כאלה.

    ואם יש משהו עוד יותר יפה – זה לחיצת היד למי שהוא הרגע הפך לפוסטר (דאנק 5)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט