אני מתגעגע לסוניקס – שון קמפ / תרגום Smiley

אני מתגעגע לסוניקס – שון קמפ / תרגום Smiley

אני מתגעגע לסוניקס

שון קמפ / שחקן עבר ב-NBA
אפריל 24, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/shawn-kemp-seattle-supersonics

אנשים ניגשים אלי כאשר הם רואים אותי בסיאטל ואומרים דברים כמו, "הי, איפה אתה גר בימים אלו, בנאדם?"

"סיאטל, בנאדם. מעולם לא עזבתי".

אף אחד לא מאמין לי כשאני אומר להם שפחות או יותר נשארתי כאן מאז 1989. אני מתכוון, לאחר שעזבתי את הסוניקס לקליבלנד – זה היה בערך ב-97 – שיחקתי קצת במקומות אחרים לפני שהקריירה שלי הסתיימה. אבל אפילו ששיחקתי באיטליה, תמיד שמרתי על הבית שלי בסיאטל. מעולם לא היה ספק במחשבותיי שאני אחזור יום אחד. ואתם יודעים, הרבה השתנה כאן. לב התרבות עדיין אותו הדבר. אבל הרבה השתנה.

אבל בחיי, העיר פשוט לא אותו הדבר ללא הכדורסל. זה לא כמו שהיא הייתה בעבר.

זה מצחיק לחשוב על ההווה, אבל ב-89 הייתי הבחור הכי צעיר ב-NBA. ילד בן 19 – ואני הראשון להודות שלא ידעתי דבר אחד על להיות מקצוען או לחיות לבד או משהו כזה. זה לא ממש הרגיש כמו עניין רציני עבורי. הייתי צעיר. הייתי רעב. רציתי להטביע על אנשים, לצאת בלילות, ולהטביע על אנשים ביום שלמחרת.

והייתי בר מזל. הרבה חברה שמגיעים לליגה עם המנטליות הזו לא מחזיקים מעמד. למדתי מבחורים כמו קסיבייר מקדניאל, נייט מקמילן, מייקל קייג' – החברה הוותיקים שהיו בסיאטל כאשר הגעתי לשם. הם כולם לימדו אותי מהר מאוד שיש עוד הרבה במשחק מאשר רק לחכות באזור הצבע כדי להטביע.

שנתי הראשונה הייתה מהפך גדול. הייתי צעיר שצריך לעקוב אחרי הרבה חוקים, להתאמן חזק בחדר הכושר בכל יום, ללמוד דוחות של שחקנים בזמני הפנוי – פשוט ללמד את עצמי על כדורסל. הם תמיד אמרו, "זאת עבודה", אבל זה באמת נהפך לעבודה אם לומדים כיצד לגשת לכך כמו לעבודה.

אז ככה הייתה שנתי הראשונה – התבגרתי מאט. כאשר חזרתי לעונה השנייה שלי הייתי מוכן להראות את הפוטנציאל המלא שלי. לא הלכתי לתת לאף אחד להפריע לי מלהיות דומיננטי.

הייתה לנו את הבחירה השנייה בדראפט באותה השנה.

בחרנו את הפרחח הזה שקראו לו גארי פייטון.


סביב גארי כבר הייתה התלהבות, במיוחד באורגון – אזור וושינגטון. הוא היה אול-אמריקן. הוא כבר היה על העטיפה של ספורט אילוסטרייטד, וכל זה.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו משחק. זה היה בשנתי הראשונה. אני חושב שזה היה בצהרי יום שישי, וה-GM שלנו, בוב וויטסיט, צלצל אלי. הוא אמר לי לצפות במשחק של אורגון נגד USC בטלוויזיה כי ייתכן שהילד הזה, גארי, יהיה חברי לקבוצה בעתיד. זה היה די מגניב, כאשר ה-GM מבקש ממך לשמש כסקאוט – כאילו באמת להסתכל, באמת ללמוד את המשחק של המועמד. באותו הזמן ניסיתי להיות מקצוען ולהיות חבר טוב לקבוצה. רציתי לקחת את עבודתי ברצינות.

Image may contain: 2 people

אתם יודעים מה הזיכרון העיקרי שלי היה מאותו המשחק? הנביחות של גארי. לא הטיפול של גארי בכדור או ההגנה שלו, אלו היו הנביחות שלו. הוא דיבר לכולם. מלפני כדור הביניים עד להישמע הבאזר של הסיום, הבחור דיבר – לא כאילו, דיבור כועס, לא התלוצץ. אפילו בצדי המגרש, לאלו שיושבים על הספסל, לאוהדי USC, שופטים – זה לא ממש שינה למי. אף אחד לא היה מוגן. אני זוכר שקירבתי את הכיסא שלי קרוב יותר לטלוויזיה כדי לנסות ולהבין את הדברים שהוא אמר למאמן USC. מאמן היריבה, בחיי! שחקן מכללה. אהבתי זאת. לגארי היה משהו להגיד לכל אחד.

הוא סיים עם 58, אם אני לא טועה.

ממש כשהמשחק הסתיים, התקשרתי להנהלה שלנו.

"אם אנחנו נשיג בחור כזה, לא תצטרכו לעשות כלום כדי להחדיר לי מוטיבציה".

זה מה שאמרתי להם.

"אנחנו חייבים להשיג את גארי. שנינו נהיה צמד".


ברני ביקרסטף היה המאמן בשנתי הראשונה. ואז קיי סי ג'ונס החליף אותו בשנה שלאחר מכן, שנתו הראשונה של גארי. ממש מיד, גארי וקי סי לא ממש הסתדרו. כל השנים הללו לאחר מכן, גארי ואני עדיין מדברים על כמה קיי סי לימד אותנו, אם כי – כמה חשוב הוא היה להתפתחות שלנו. הוא היה קשוח, אבל אתם חייבים לזכור, קיי סי הגיע מהסלטיקס, מתרבות של אליפות, אימן כמה מחברה הטובים ביותר שאי פעם הגיעו לליגה. הוא שרטט תרגילים על הלוח ללארי בירד וקווין מקהייל.

ואז פתאום, הוא היה צריך לשרטט תרגילים עבור שון וגארי. איתנו, בחיי, היינו ילדים. היה לנו הרבה כישרון, אבל לא ידענו מה לעשות עם זה עדיין.

אני חושב שאנשי כדורסל לא ממש מעריכים את מה שקיי סי ג'ונס עשה עבור קבוצת הסוניקס. אפילו בשנה הבודדת ההיא, הוא לימד אותנו המון על בגרות מחוץ למגרש וכמו גם באימונים ומשחקים. גארי ואני עדיין מדברים על כמה הוא תווה את הבסיס לשנים הבאות.

No photo description available.

דבר אחד שבו נאבקתי היה להביא את רמת משחקי הגבוהה לכל משחק. ב-NBA, חייבים להיות מוכנים לנצח בכל ערב נתון. אני יודע שזאת קלישאה, אבל האמת היא שבגלל שהתחלנו בסוניקס, היינו ברי מזל. הם כבר היו קבוצה של 50%, עם חברה וותיקים שהכירו את הליגה. יכולנו לצאת למגרש ולהופיע ברמת כדורסל די גבוהה, פשוט באינסטינקט. מחוץ למגרש, גארי ואני בילינו את כל זמננו בהסתובבות בברים או פשוט משוטטים בכל מיני מקומות. ניסינו לחוות את הכל בתקופה שלנו שם. אבל הקבוצות הגדולות ב-NBA, הם אף פעם לא לוקחות לילה חופשי. מתנהלים ככה באימונים כל השבוע ופתאום משחקים מול אחת הקבוצות הללו, והם שפוט יקרעו לנו את הצורה.

אני זוכר כאשר קסבייר מקדניאל אמר לי, ממש בפנים, שלא נכניס את הקבוצה לתוך כל זה. שאר החברה הוותיקים לא רצו לבזבז זמן, ולא רק בגלל שהם ראו את חלון ההזדמנויות שלהם נסגר. זה בגלל שהם התייחסו לעבודה הזו כמו מקצוענים.

קסבייר והחברה האלה שמרו שלי ולגארי לא יהיו קריירות מפוספסות. הם דחפו אותנו וניסו להחזיק אותנו אחראיים. זה מצחיק בגלל שלוותיקים היה קל להדריך אותי. זה בהחלט לקח קצת זמן לכולם להבין את גארי. כפי שאמרתי, כאשר הגעתי ל-NBA, הייתי עם ביטחון עצמי, אבל עדיין תינוק. אני חושב שזיהיתי את זה שכולם רואים בי את הנער הזה שמגיע ישירות מבית הספר באינדיאנה. כאשר החברה הוותיקים אמרו לי לעשות משהו, עשיתי זאת. אף פעם לא עשיתי מזה עניין. זה פשוט מה שכולם עוברים כשאר הם בשנתם הראשונה. אולי צריכים לסחוב עוד תיק או לקחת עבור מישהו קולה או חפיסת קלפים. עבורי זה אף פעם לא היה עניין גדול.

גארי, ובכן. לא. הוא לא ניסה לעשות את הדברים האלה.

הוא היה הבחירה השנייה בדראפט והוא הסתובב כאילו, אתם יודעים, לסחוב את התיקים של האחרים לא היה בחוזה שלו. החברה היו נוטים להתעצבן ממנו, אבל ברוב המקרים כולם נתנו לזה לעבור כי הם ידעו שלגארי יש את היכולות ואת הלב כדי לגבות את הדברים שלו. זה כאילו, אפילו בשנתו הראשונה כולם ראו שיש לו את זה – גארי יכול היה להיות העתיד הכדורסל של הסוניקס. אבל אם תשלחו כל סוג של שחקן או מאמן שלא הסתדר אתו תחילה, אז לא יהיה כנראה ספסל עמוק. ככה שהייתה תקופה של התאמה עם גארי ועם כולם. אבל זה היה שווה זאת.

ברגע שגארי התיישב במקומו, כולם ראו כמה אנחנו ברי מזל שיש לנו אותו – ולא צריכים לשחק נגדו. גארי היה נובח על כולם באימון כדי להכניס בנו מוטיבציה. הפך אותנו לטובים יותר. הוא היה בעיה, אבל הוא היה הבעיה שלנו.

יש סיפור שגארי מספר על משחק קדם עונה כאשר הוא אתגר את מייקל ג'ורדן ו-MJ הביך אותו. אני זוכר זאת. אני חושב שעבור שאר הקבוצה, כאשר ראינו את גארי עומד ונכנס בפרצוף של MJ, זה היה כמו … זה היה סמלי. זה היה סימן גדול. ילד שבוחר להילחם עם הבריון של בית הספר.

No photo description available.

אני בר מזל שיצא לי לראות את MJ בשיאו, ה-MVP של שנות ה-90 שבא להרוג אותך מייקל ג'ורדן. הייתי רק שנה בליגה באותה נקודה, אבל בחייכם – לא לקח לאף אחד הרבה זמן להבין שכאשר משחקים מול מייקל, אפשר לתת את המשחק הכי טוב של החיים, לשחק בבית, לשחק ביום ההולדת – הוא יכול היה להיות עם שפעת לעזאזל – כל דבר. כל הסיכויים יכולים להיות לטובתכם, ואז MJ קולע 25 במחצית הראשונה, מוציא את הלשון שלו החוצה … פשוט שם למטרה את הארגון כולו. הוא חיי עבור זה.

אז כשראינו כמה גארי חסר פחד עם מייקל, אנחנו אימצנו זאת. כולנו ישבנו לו על האוזן, אמרנו לו להמשיך ככה, לא לסגת לאחור. גארי נתן לנו את כל המאמץ והלחימה שהיו בסיאטל לאורך הרבה שנים. לאחר זמן מה כבר יצרנו לעצמנו מוניטין. סיאטל היו פיזיים. היינו הולכים לדבר. לא משנה אם היינו מנצחים או מפסידים, קבוצות הסוניקס הללו היו מיוחדות בגלל שתמיד חשבנו שיש לנו סיכוי להילחם.

זה היה הרגע של גארי כשחקן שנה ראשונה, וזה אפילו היה לא רע. מייקל היה מייקל.

כאשר שיחקתי מול ביל למבייר בפעם הראשונה, קיבלתי קצת מהתרופה הזו.

זה היה ב-1989. עליתי מהספסל כשחקן שנה ראשונה. הבחורים הרעים מדטרויט היו עדיין במיטבם ובאו לאחר האליפות הראשונה שלהם.

שיחקתי היטב למשך מספר שבועות. היינו מנצחים משחקים ואני הטבעתי על כל אחד. בעיקרון חשבתי שאני אהיה דומיננטי לנצח, כאילו משחקים מול ילדים בשכונה כשהסל נמוך.

שיחקנו מול הפיסטונס ערב אחד וזה היה מוקדם במשחק. קיבלתי מקום ללכת לסל והטבעתי על ביל למבייר. דטרויט קראו לפסק זמן. הרגשתי טוב. רץ חזרה להתקבצות, ראיתי את למבייר מצביע לעברי.

"הוא מצביע אלי?"

הוא לא הולך להצביע לעברי. רק הטבעתי על הבחור הזה.

אז הצבעתי חזרה אליו.

הבחורים הרעים לא קבלו את הכינוי הזה בגלל שהם היו טובים בהגנה. הם היו חברה רעים. הם פגעו באנשים. מעולם לא שיחקתי כדורסל מול בחורים כאלו.

פסק הזמן הסתיים, לקחנו כדור חוזר, ובצד השני מישהו מסר לי את הכדור בתוך הצבע.

למבייר היה מאחורי.

אני לא יודע מה קרה לאחר מכן. התעוררתי בבית החולים.


אני אומר לכם דבר אחד. קיבלתי יותר שעות שינה ממה שהייתי רגיל.

כשאני נזכר בזה עכשיו, לבלות במועדונים עם גארי לאחר המשחקים. מרגיש כאילו זה היה לפני זמן כה רב. אנחנו עדיין נפגשים מפעם לפעם. אבל זה הרבה יותר רגוע.

אמא שלי ואמא של גארי נעשו חברות. זכיתי להכיר את משפחתו של גארי, והוא זכה להכיר את שלי די טוב. אפילו ראינו את הילדים שלנו משחקים במשחק כדורסל מכללות אחד כנגד השני בסיאטל, לפני זמן לא רב.

זה סוראליסטי, בחיי. נהגנו להתבדח על כך כל השנים הללו, שיום אחד נצפה בבנים שלנו משחקים כדורסל כפי שאנחנו שיחקנו.

ועכשיו זה כאילו – לראות את זה קורה כששניהם במכללות – פשוט קשה להאמין לכך. להיות מסוגל לחלוק כמה מהניסיון שהיה לנו כשחקנים עם הילדים שלנו ועם המשפחות שלנו … אם צופים בקלטות הישנות על איזה גברים היינו אז, ואיך הרבה התשנה עד היום לאחר כל השנים הרבות, זה מטורף.

הייתי אבא לאורך תקופת הקריירה שלי בתור שחקן כדורסל. התגעגעתי להרבה רגעים עם המשפחה שלי בזמן ששיחקתי, וזה לפעמים משהו שקשה לחשוב עליו. ואני יכול לומר לכם בוודאות שלא תמיד הייתי המודל לחיקוי האידאלי לילדים שלי. אבל תמיד ניסיתי ללמוד. ובסופו של דבר לומדים זאת בדיוק כמו בכדורסל – תקשורת יומיומית היא חשובה.

אבהות, כדורסל. זה הכל לוקח זמן. מלבד אבהות, אין איזה מאמנים או חברה וותיקים שמוודאים שעושים זאת נכון. אתם בידיים של עצמכם לכל אורך הדרך. באמת. אני פשוט אסיר תודה על משפחתי, על הקריירה שלי, ועל כך שיצרתי חברויות ארוכות טווח. אסיר תודה על הכל.

"סטוקטון ומלון" זה מה שאני וגארי נהגנו לומר תמיד באימון. אלו היו הבחורים שעליהם הסתכלנו, בראש ובראשונה, כשזה הגיע בניסיון ללטש את משחקנו. וזה מצחיק, אלו הם שני בחורים שאי אפשר להזכיר את שם אחד מהם בלי אוטומטית לחשוב על השני.

זה כבוד עכשיו כשאני שומע אנשים אומרים את אותו הדבר על גארי פייטון ושון קמפ. זה משהו מעבר לכדורסל – היסטוריה על המגרש וחברות אמתית מחוץ למגרש, אפילו בכל אותן שנים לאחר מכן.

Image may contain: 4 people, people smiling

אני עדיין נמצא כאן בסיאטל, בחיי. אני כבר נשוי במשך 23 שנים עכשיו. עברתי מלבזבז את כל הכסף שלי בדרכים ללהיות בעל ואבא. ראיתי את העיר משתנה כל כך הרבה, אבל עדיין נמצאים בה אותם אוהדים בעלי תשוקה, וזאת עדיין עיר שאוהבת כדורסל, אפילו שאין קבוצה לאהוד אותה. מאז היום שבו הגעתי, התייחסו אלי כל כך יפה האנשים פה. והאהבה הזו נמשכת הרבה יותר מאשר הקריירה שלי. קיבלו אותי בחזרה בזרועות פתוחות ממש ברגע שימי המשחק שלי הסתיימו.

הכדורסל לקח אותי לכל רחבי העולם, ולאחר שראיתי כל כך הרבה לאורך כל כך הרבה שנים, אני יכול לומר בביטחון גמור שאין מקום אחר בעולם בו אני מעדיף להיות.

אבל לפעמים זה לא בסדר. משהו חסר. אנחנו צריכים בחזרה את הסוניקס.

כל כך הרבה רגעי ספורט קרו כאן. לכל כך הרבה אגדות של המשחק היה את הרגע שלהן פה בסיאטל. אני יודע שאם ה-NBA יצרף עוד קבוצה יכול לגרום לבלגן, אבל זה פשוט לא מרגיש בסדר פה ללא הסוניקס.

אני מאמין שזה יקרה – תהיה לנו שוב פעם קבוצה יום אחד. אני לא יודע מתי, או איך, אבל אני מרגיש זאת. הכדורסל יחזור חזרה לסיאטל.

ואני עדיין יהיה כאן כשזה יקרה.


שון קמפ מופיע בפרוייקט אגדות II – במאמרו של מנחם לס: http://www.hoops.co.il/?p=126491 

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. נהדר!
    זוכר שנוביצקי בחר אותו כאחד השחקנים שהוא העריץ (עם בארקלי, פיפן, שרמפף ובירד) וביחד עם החבר'ה האלה השתתף בטקס הפרישה שדאלאס ערכו לדירק.
    הקטע עם mj ועם ליימביר -ענק.
    תודה על התרגום סמיילי.

  2. תודה סמיילי, אפשר להציע לך מאמר לתרגום אם בא לך? (האמת שזה סופר ארוך אז אולי בחלקים)
    .
    מדובר על שחקן בייסבול עם בעיות דיכאון, שבזמן שפתיחת העונה האחרונה נדחתה עקב הקורונה ירה לעצמו בראש, שרד ומאז הוא מנסה לחזור לעצמו מבחינה נפשית וספורטיבית
    .
    https://www.espn.com/mlb/story/_/id/30800732/san-francisco-giants-outfielder-drew-robinson-remarkable-second-act

  3. שון קמפ היה מין SELF DESTRUCTIVE. עם הגוף שלו, הגובה שלו, והניתןר שלו, הוא יכול היה להגיע לרמות גבוהות יותר.
    אני לא יודע אם הוא עדיין בעל המסעדה שלו שפעם אכלתי בה – אחד הסטייקים הטובים ביותר שאכלתי אי-פעם.
    סיאטל עיר יפה, אני מודה, והייתי ממליץ עליה למקום טוב לגור בו, אם אתה אוהב להיות תחת גשם 80% מחייך.
    תודה על התרגום

  4. אהבתי מאוד את השחקן הזה. לא ברור איך בעיר שהיא הבייס של גוגל אמזון וסטארבאקס אין יותר סופרסוניקס נקווה לחזרה שלהם

כתיבת תגובה

סגירת תפריט