אנחנו הצפון / פטריק פטרסון (רפטורס). תירגם יוסי באומס

אנחנו מהצפון 

מאת: פטריק פטרסון (טורונטו ראפטורס) / תירגם יוסי באומס

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהלכתי לאיבוד בטורונטו.

זה היה כמה שבועות אחרי שעברתי בטרייד מסקרמנטו, והגוגל Maps בפלאפון שלי החליט להתחרפן.

לא ידעתי שמכשירים משתבשים בכפור, טעות שלי.

הייתי בדאונטאון של טורונטו, הולך במעגלים.

הלכתי 2 דקות לצד אחד, האפליקציה התעדכנה, ושלחה אותי לכיוון ממנו באתי.

ולהזכירכם, המלתחה שלי לא הייתה חסינת חורף בדרגת טורונטו בשלב הזה,

אז היה לי גם קר בנוסף להכל.

 

הייתי כבר בדרך לחזור הביתה, ואז מגיע בחור אחד ובביישנות שואל,

"היי, אתה לא פטריק פטרסון? ההוא מהראפטורס?"

 

הנהנתי לאישור.

 

הוא לא ביקש תמונה או חתימה.

הדבר הראשון שהוא עשה היה להודות לי!

הוא הודה לי על הקבוצה וכל מה שהיא תורמת לעיר.

ועד כמה הוא מעריך אותנו על זה שאנחנו נלחמים במשחקים ומיצגים את העיר בכבוד.

והקטע היה, שראיתי עליו כמה הוא כנה ומתכוון למה שאמר.

 

ואז הוא נעצר, ושאל מה אני עושה בכפור בחוץ ?

אמרתי לו שהלכתי לאיבוד והאפליקציה לא עוזרת לי.

הוא שאל לאן אני צריך להגיע, נתתי לו את הכתובת,

אז הוא אמר "זה בכיוון ההוא"

ואז הזר הגמור הזה הציע ללוות אותי כל הדרך אל היעד,

20 דקות הליכה, בכפור של טורונטו.

אני חושב שזה הרגע שטורונטו קנתה אותי.

ידעתי שיש לנו קבוצה טובה, אבל עכשיו הרגשתי שזה מקום שאני רוצה להילחם עבורו,

לנצח עבורו.

זה היה מקום ראוי למלחמה וניצחון.

 

זה היה הצפון.

 

 

כולם זוכרים את הטאנקינג על וויגינס?

אני זוכר בהחלט.

 

אני זוכר את המשחק הראשון שלי פה בצפון,

צפיתי ביציעים חצי מלאים, בשלטים המכסים את הארנה.

 

כשיחקתי בקבוצות אחרות, והיינו לפני משחק בטורונטו בלו"ז,

הרגשנו שכל מה שצריך בשביל להביא ניצחון זה רק פספורט.

טורונטו הייתה קבוצת "ניתן לחמישיה לנוח היום"

הפעם הראשונה בה העבירו אותי בטרייד היתה ב2013,

אף אחד לא חלם פה על פליאוף בכלל,

בטח שלא על אליפות.

זאת הייתה קבוצה שזקוקה לבניה מחדש ממבט חיצוני,
אני הבנתי את זה.

אף אחד לא ראה את הראפטורס בדרך למעלה,
ואם אתה לא בדרך למעלה אתה כנראה בדרך למטה.
אבל כשהתבצע הטרייד על רודי גיי,
"הכוכב של הקבוצה" בפי כולם.
אני הייתי חלק ממה שהם קיבלו בעדו באותו הטרייד.

היינו במאזן 7-12 זה לא היה נראה טוב בשבילינו,
(אלא אם כן רציתם טאנקינג ובחירת דראפט גבוהה{וויגנס}).

האוהדים היו מתוסכלים.

האווירה הכללית היתה כזאת, אבל בחדר ההלבשה התסכול היה הכי גדול.

 

היינו פשוט קבוצה בלי זהות.

(היום "זהות" הוא כוחה העיקרי של הקבוצה)

זה לא הפתיע שאנשים חשבו שהמטרה היתה להפסיד בכוונה.

אבל זה הקטע, אם תראה את הסגל שלנו,
היית רואה כישרון.

 

היינו בייחד צעירים ומנוסים עם מכנה משותף אחד,
היינו רעבים.

להרבה זאת הייתה הזדמנות שניה או שלישית לפחות
להתחבר בתור קבוצה.

ואתה לא מקבל יותר מדי הזדמנויות ברמות הגבוהות.
כך שהכתובת עבור כולנו היתה על הקיר.(גיא?)
ידענו שאף אחד לא יהיה בטוח בחלון ההעברות.

אז במקום להשלים עם הגורל,

החלטנו לגרום לזה לעבוד,
התחלנו לשחק האחד למען השני.

נקודת המפנה הראשונה באה כמה שבועות לאחר מכן,

שיחקנו מול דאלאס בחוץ.

באופן כללי משחק החוץ נגדם הוא מהקשים בליגה,
אבל הצלחנו לגנוב ניצחון בהארכה.

והמשחק הזה קצת פתח לנו את העיניים למה אנחנו מסוגלים.

2 לילות אחרי כבר ניצחנו באוקלהומה.

וזה אולי רגע בו הרגשנו שעלינו על משהו,
שאנחנו לא עוד קבוצה שמחכה לדראפט,(למרות הרצון של חלק מהאוהדים),

אבל זה נתן לנו כח.

ראינו שאם ניתן כולנו את הכל נוכל להתחרות ולתת פייט מול כולם.

 

אחד המרכיבים הכי חשובים בקבוצה ההיא,

ואפילו בקבוצה היום,

היה זה שהגענו מקבוצות גרועות.

שידענו כמה קשה זה לנצח, כמה מתסכל הפסד יכול להיות.

רק בגלל דבר אחד.

רק בגלל ההערכה שלנו האחד לשני,

ההבנה שאנחנו טובים יותר כקבוצה.

 

אם הינו משחקים לא בשביל הקבוצה, הינו מתרכזים בעיקר בלשפר סטטיסטיקה,

מה שיהיה מוביל לכישלונות ושולח אותנו בעיקבות רודי גיי.

אבל כקבוצה?

הצלחנו לנצח כמה מהקבוצות החזקות בליגה.

בהתחלה קייל ודמאר לקחו את המושכות.

זה היה קצת מוזר כי זה לא הינו רגילים למערך הזה.

ושאר הקבוצה הייתה צריכה להתאים את עצמה למצב.

שחקנים שהיו רגילים לכדרר יותר בקבוצות אחרות, היו צריכים להתחיל לשנות סגנון משחק.

זה נשמע פשוט, אבל זה ממש לא היה עבור חלק לשים את האגו בצד למען הקבוצה.

אבל הרגשנו שהרעיון של קבוצה מנצחת בטורונטו כבר לא מופרך.

ולא הרבה אחרי, כל העיר הסכימה איתנו.

 

בשנה ההיא יכולת להרגיש את הרעש באולם.

היו יותר שלטי חוצות, יותר מודעות, ופחות אנשים שבנו על הדראפט בשנה הבאה.

יותר אוהדים התחילו לעודד במשחקי הבית,

ובמשחקי החוץ היציע האדום הלך וגדל ממשחק למשחק.

הקנדים תמיד ידעו להיות הקהל הכי רועש במשחקים.

כשהם נכנסים לטראנס, הם מגיעים לווליום בעוצמות אחרות.

זה הרגיש כמו חלום.

 

זה הזמן בו התפתחה הזהות שלנו במהירות מסחררת.

שיחקנו באחת הערים המגניבות בעולם עבור קהל שאין שני לו.

אבל לא רק בשביל טורונטו,

אנחנו מיצגים את כל הקנדים.

 

התרגלנו לזה שאמריקה מזלזלת בקנדים,

אבל זה לא אומר שלא ננצח אותם.

כי כשאנחנו משחקים את המשחק הקבוצתי שלנו,

אנחנו מוכרחים לשחק מחושב.

אצלנו בצפון, העיקר הוא לא לדבר,

העיקר הוא לנצח במגרש.

 

ולא, אנחנו לא קבוצת כדורסל רגילה.

 

אנחנו הצפון.

 

כשלו ויליאמס חתם בשנה שעברה,

ההתקפה שלנו עברה למימד אחר לגמרי.

היתה לו עונה מצויינת, זכה בפרס השחקן השישי של הליגה,

אבל, זה לא היה ההישג הכי גדול שלו.

 

כשהגענו לפליאוף בשנה שעברה, ציפינו לעשות "רעש"
להשיג תוצאות.

באופן כללי הגרף של שנה שעברה הראה עליה מתמדת לאורך כל העונה.

 

אבל אז, בבת אחת זה נגמר.

אחרי 4 משחקים וושינגטון טיאטאו אותנו לכל הרוחות.

דמאר וקייל דיברו עם הקבוצה,

הם הבטיחו שלעולם הם לא יתנו לדבר כזה לקרות שוב.

שאנחנו צריכים לקבל את המצב, לזכור אותו,

ולהפוך אותו לדלק שלנו שנה הבאה.

הדבר היחיד החיובי שיכל לצאת מסוויפ, הוא שהוא יכול להפוך אותנו לטובים יותר.

לא הינו עצובים או מאוכזבים.

היינו פשוט עצבניים.

ידענו שאנחנו מסוגלים להרבה יותר ממה שהראנו.

זה לא היה הכדורסל שלנו,

וזה לא הגיע לאוהדים שלנו.

 

כשהגיע הקיץ, אף אחד לא ידע למה לצפות,

אבל אחרי הדראפט התמונה התחילה להתבהר.

ג'רוויס ואסקז הועבר, וגם ללו וויליאמס לא האריכו חוזה.

ואפילו אמיר ג'ונסון חתם בבוסטון.

פתאום, רוב החברה שהיו כשהתחלתי כבר לא בקבוצה.

זה היה מסר ברור מההנהלה.

פליאוף זה לא מספיק, אנחנו רוצים ניצחונות.

 

וזאת הגישה איתה הגענו לעונה הזאת.

מעכשיו אנחנו כבר לא הפתעה, תתחילו לפחד.

כולם ידעו שאנחנו כבר לא משחק אימון,

ופתאום המשחקים נגדנו הם מול הכוכבים, ולא שחקני ספסל.

וזה עדיין לא הספיק להם.

אנחנו קבוצה אחרת, וזאת הייתה שנה מיוחדת.

 

אירחנו את האול סטאר השנה, עם יצוג של דמאר וקייל.

ניצחנו יותר מ50 משחקים השנה בפעם הראשונה.

החיבור בין השחקנים, והקהל, הרימו  אותנו לרמה אחרת.

אתם יודעים מה אני הכי אוהב בעיר הזאת?

כשאני מסתובב בעיר, אני רואה את כל סוגי האנשים,

מכל סוגי התרבויות.

אנשים שלא היו כאן לא יודעים כמה מגוונת העיר הזאת.

 

כששיחקתי בקנטקי, הייתי מביט ליציע ורואה 70% לבנים.

אוהדים נפלאים, ובית נפלא שהיה לי בקולג'.

זה מה שהתרגלתי לצפות.

 

כשאני יוצא מהמנהרה בתחילת משחק בטורונטו,

ברור שיש לבנים בקהל.

אבל לידם יושבים אסייאתים, אפריקאים, ובעצם מי לא?

מכל העולם אנשים באים ליציע שלנו עם קשר אחד.

כולם מריעים לאותה הקבוצה, ולובשים את החולצה האדומה.

 

זה מחזה מדהים כל פעם מחדש.

גם בתור קבוצה וגם בתור עיר,

הגיוון הזה הוא אחד מנקודות החוזק שלנו.

 

זה אפילו השתקף בסגל שלנו, אני ממערב וורג'יניה.

קייל מפילדלפיה בכלל,

לואיס סקולה האגדה הארגנטינאית.

אם הכדור לא נכנס לסל ביזמאק הקונגוזאלי יניח עליו את ידיו קודם.

יונאס הוא האיש שלנו בצבע, והוא בכלל ליטאי.

 

ויש לנו את קורי ג'וזף המקומי, שחזר הביתה לקחת את הקבוצה לגבהים חדשים.

 

כשאנחנו אומרים "אנחנו אנשי הצפון",

אתם האמריקאים לא תבינו על מה אנחנו מדברים, אבל אנחנו יודעים.

זה אומר שזה אנחנו נגד כל השאר.

זה אומר שלא אכפת לנו אם אתם נותנים לנו את הכבוד המגיע,

אנחנו באים להרוויח אותו כל פעם מחדש.

 

בחזרה למשחק הראשון בסדרה,

רציתי להגיד לקהל שהאנרגיה והלך הרוח שלנו הוא לא כמו בשנה שעברה.

לא פחדנו לרגע מהפסד,

להפך ראינו רק ניצחון בעיניים.

 

הגיע זמן הפליאוף, כל דבר אחר יוצא מהראש עכשיו כי יש רק מטרה אחת על המגרש.

על זה אני מתחייב לכם.

 

אוהדים יקרים,

אני מודה לכם על כל מה שעשיתם בשנה האחרונה,

ועל כל מה שתעשו במהלך הפליאוף הזה.

אנחנו רוצים לשמוע אתכם מכל קצוות קנדה.

אנחנו רוצים 35 מיליון קנדים מעודדים את קבוצתם.

 

אנחנו הולכים להראות לעולם שאנחנו לא עוד קבוצת כדורסל טובה,

אנחנו הכי טובים.

 

הכל כי אנחנו מהצפון.

מה זה אומר?

אנחנו כבר נראה לכם.

 

שלכם פטריק פטרסון.

 

 

יש לציין שטורונטו ניצחו בינתיים את שתי הסדרות במשחק 7,

אופי לא חסר שם.

ואולי זה אף רמז לבאות?

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  1. יש לציין שיש קבוצות צפוניות יותר מהרפטורס אפילו אחרי שאחת מהן עברה לאוקלהומה ואחרת לממפיס. כך שיש להם מזל שהם יכולים כביכול לתרץ את הסיסמה בזה שהם אמצו לעצמם את כל קנדה.

  2. איך הוא מדבר על הזילזול של האמריקאים בקנדים ו״אנחנו נראה להם״, כאילו שהוא בעצמו לא אמריקאי לגמרי שהגיע לשם במקרה, ויכול כל רגע לעזוב ולא לחזור לעולם..

כתיבת תגובה

סגירת תפריט