כוחן של מילים – יוטה ווטנאבה / תרגום Smiley

כוחן של מילים – יוטה ווטנאבה / תרגום Smiley

כוחן של מילים

יוטה ווטנאבה / טורונטו ראפטורס
אפריל 30, 2021

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/yuta-watanabe-toronto-raptors-basketball-nba 

“יוטה, היה לך ריבאוד יפה במהלך הג'ארבג' טיים במשחק של היום".

כתב אחד פעם אמר לי את המילים הללו במהלך מסיבת עיתונאים שנערכה לאחר המשחק.

מיד קפצתי ואמרתי בחזרה, "אין דבר כזה ג'ארבג' טיים, לפי דעתי".

החדר קפא. אני בטוח כי אותו כתב לא התכוון לכך בצורה שלילית. ניצחנו בהפרש מכובד והיו איזה דקה או שתיים לסיום המשחק. יכולתי לומר שהוא רצה לרשום מאמר חיובי לגבי, אבל פשוט לא יכולתי להסכים עם המילים שבהן הוא בחר להשתמש.

"ג'ארבג' טיים".

כאשר אתם מתרגמים את זה ליפנית, זה בעקרון אומר "בזבוז זמן".

זה הזמן הזה בסיום המשחק כאשר הפער בתוצאה כל כך גדול כי תוצאת המשחק ברורה למדי. זהו מונח שמשתמשים בו לעתים תכופות ב-NBA, אבל מעולם לא התרגלתי לזה.

ישנם רק 450 שחקנים שיש להם את ההזדמנות לשחק בליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. שמעתי שנאמר פעם כי מספר שחקני הכדורסל בעולם עומד על משהו כמו 450 מיליון, אז זה ממש ככה סיכוי של אחד למיליון לשחק כדורסל ב-NBA. לאחר שנים של עבודה קשה ואינספור הקרבות, סוף סוף הצלחתי. אז כל עוד אני על הפרקט של ה-NBA, אין שום ג'ארבג' טיים – זה לא משנה אם מדובר בדקה או בשניה. אין שום הבטחה לכך שאני אזכה לשחק במשחק הבא, אז כל רגע הוא הזדמנות להשאיר את החותם שלי. זוהי הסיבה מדוע אין ושם "ג'ארבג' טיים" במילון שלי.

כוחן של מילים. זה מה שאני מאמין בו. חיובי או שלילי, המילים מחדדות את המוח, והמוח מכתיב את העתיד. אני רוצה לקחת מעט זמן בדיבור לגבי מילים וביטויים שאותם אני מוקיר. מילים שעיצבו אותי כאדם, וכשחקן.


"שושין [Shoshin] וגם קנקיו [Kenkyo]. אלו שתי מילים שאסור לך לשכוח".

זה מה שסנסאיי-שיקאמה, מאמן התיכון והמנטור שלי לימד אותי.

המשמעות של זה, בהתאמה, "מוח של מתחיל" ו"ענווה".

אפילו שכאשר אני משחק עכשיו ב-NBA, לא תמיד שיחקתי ברמת העלית. חוויתי מלא כאבי גדילה בחטיבת הביניים, והתקשתי להתקבל לתיכונים עם קבוצות כדורסל חזקות. דחו אותי מבית ספר אחד אחרי השני. זה היה בנסיבות כל כך קשות שסנסאיי-שיקאמה מג'ינסי גקוהאן נתן לי את ההזדמנות. באותו הזמן, ג'ינסי גקוהאן לא היה תיכון שהיה מפורסם ברמה הלאומית עם תוכנית הכדורסל שלו, אבל סנסאיי-שיקאמה היה ידוע בתור מאמן טוב. תחת הדרכתו, יום אחרי יום, התאמנתי קשה מאוד. ואז, בשנתי השנייה, התקבלתי לנבחרת היפנית כשחקן העיר ביותר אי פעם.

לעולם לא אשכח את המילים שיצאו מפיו של סנסאיי-שיקאמה: "תמשיך להיות עניו. אל תהפוך לשחצן בגלל שהתקבלת לנבחרת הלאומית".

הוא הסביר לי שלהיות חבר בנבחרת הלאומית משמעותו שכמות האנשים שתומכים בי תגדל. אבל באותו הזמן, מספר השונאים גם כן יגדל (כן, יש לנו גם שונאים ביפן).

"יותר מאשר הספורטאים המבוגרים, אתה צריך לוודא שאתה שם לב לנימוסים וההליכות כילד מהתיכון, במיוחד על מגרש הכדורסל", סנסאיי-שיקאמה הוסיף.

מאז, הייתי לפי המילה קנקיו (ענווה).

כתוצאה מכך, קיבלתי עזרה מאנשים שהיו בסביבתי באינספור מקרים.

לאחר שסיימתי את התיכון ביפן, הגעתי לאמריקה ללא שום יכולת לדבר אנגלית. לפני שעזבתי את יפן, התמודדתי עם הרבה תגובות מהמבקרים: הגבלות השפה יהיו גדולות מדי, הייתי מבוגר מדי כדי להתחיל לשחק באמריקה, ועוד דברים כמו אלה. אבל כל מה שאליו שמתי דגש היה הביטוי של סנסאיי-שיקאמה, שושין (מוח של מתחיל). בנוסף אני לעולם לא אשכח את חלום הילדות שלי של לשחק ב-NBA.

עברו שמונה שנים, כמעט שליש מחיי, מאז שעברתי לאמריקה. אני מעריך את כל האנשים שתמכו בי במהלך המסע שלי – מחברי קבוצתי בבית הספר סנט תומאס מור, שעזרו לי עם האנגלית שלי, לחברה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון שעזרו לי עם הלימודים. במהלך הזמן הזה, ניסיתי להישאר עניו ככל האפשר. אפילו עכשיו ב-NBA, אני מנסה להיות כזה.

בין אמריקה ליפן, אני מרגיש כי ניואנס הענווה שונה במקצת. כדי להדגים זאת, תנו לי לספר לכם סיפור ביני לבין ההורים שלי.

אני עדיין יכול להיזכר בזה בצלילות גמורה. זה היה במהלך שנת הסניור שלי בקולג'. העונה בדיוק נגמרה ובדיוק התחלתי למדוד את הסיכוי שלי לקבל מקום ב-NBA. אם להיות כנה, לא חשבתי שיש לי הרבה תקווה להיבחר בדראפט, אז הרגשתי כי עלי לתת הופעה טובה בליגת הקיץ. אני מאוד קרוב להורי, שגרים בקגאווה, יפן. שמרנו על קשר כל הזמן. יום אחד אני מקבל מהם הודעה.

"היי יוטה, נתקלנו במישהו לפני יום. הוא שאל אם אתה הולך להצליח כשחקן NBA. חצי בצחוק, סיפרנו לו שעדיין יש לך דרך ארוכה לעשות".

כאשר קראתי את ההודעה, הייתי ממש בהלם.

אפילו שהרגשתי שאני כנראה לא הולך להיבחר בדראפט, וידאתי שאני מתאמן חזק יותר מכל אחד אחר. באותו הזמן, לא הרגשתי ביטחון. הרגשתי בודד ועשיתי את המיטב שלי על מנת להניע את עצמי ולחשוב חיובי. שלא במכוון, כנראה הייתי נואש לכמה מילים חיוביות. אלו היו תחת נסיבות כל כך קשות כאשר קיבלתי את ההודעה מההורים שלי.

מנקודת מבטם של הורי, הם פשוט היו צנועים לגבי הסיכוים שלי. הבנתי מאיפה הם הגיעו. אבל כאשר שמעתי את הורי אומרים, "או, ליוטה יש דרך ארוכה לעבור", כל מה ששמעתי היה שלילי, לא יכולתי לסבול זאת.

מאז שהתחלתי לחיות באמריקה, הייתי מאוד ערני לכך שהורים אמריקאים מאוד משבחים את ילדיהם. זה לא היה דבר בלתי רגיל עבור ההורים של חברי לקבוצה לומר בביטחון משהו כמו, "או, האם הוא לא מדהים?" אם להיות כנה, הייתי מרגיש קנאה כאשר שמעתי הורים מהללים כל כך את הילדים שלהם בפומבי.

היססתי אם להתעמת מול הורי. למעשה יצרתי קשר עם חברי לקבוצה בתיכון ריוסוי קוסומוטו. ריוסוי כרגע מאמן את קבוצת הכדורסל בנובוקה, גקוהאן. הוא אחד מחברי הטובים ביותר ואני מכבד את מחשבותיו לגבי טקטיקה ואת הגישה המנטלית שלו למשחק.

סיפרתי לו, "מה שהורי אמרו ממש הטריד אותי. אני יודע ששניהם, אמא ואבא, תומכים בי מאוד, אז כנראה שאין שום צורך להביע זאת במילים … אבל זה אוכל אותי מפנים".

התשובה של ריוסוי הייתה פשוטה. "אם אתה מהרהר על זה, פשוט תספר להם. הם יבינו מאיפה אתה בא".

עם המילים הללו, נתתי להורי להבין את מחשובתי הכנות.

שלחתי להם הודעה: "אני ברגע קריטי בקריירת הכדורסל שלי ואני לא צריך שום מילים שליליות שידכאו את הנחישות שלי. שניכם מבינים אותי יותר מכל אחד אחר, ומאז שהתחלתי לשחק כדורסל, הייתי התומכים הגדולים ביותר שלי. זה מדוע אני צריך שתגבו אותי עד שאגיע ל-NBA".

הורי התקשרו אלי מיד. קולות מוכרים מעיר הולדתי … המילים הראשונות שלהם היו, "סליחה, בני".

אני זוכר שהחזה שלי התכווץ למשמע המילים הללו.

זהו הכוח של המילים. אם לא הייתי נותן 110% באימונים או שאם לא היה לי כישרון, הייתי בסדר למשמע, "לבן שלנו יש דרך ארוכה מאוד לעבור". אבל הורי ידעו כמה קשה עבדתי. הרגשתי כאילו היה לי סיכוי לשחק ב-NBA, אז רציתי לספוג מחשבות חיוביות מאשר איזשהן מחשבות שליליות. רציתי לשמוע חיוביות מהורי.

למעשה, זה מזכיר לי סיפור נוסף מהימים שלי בקולג'. בשנת הפרשמן שלי, הייתי מסוגל לשחק היטב. בשנתי השנייה, למרות זאת, הייתי לרגע בסוג של סלאמפ.

זה לא איך שזה אמור להיות … מדוע זה קורה …?

התקשתי למצוא תשובה.  הייתי לכוד במנהרה ללא יציאה. 

ואז, בתזמון מושלם: סנסאיי-שיקאמה רשם לי הודעה מיפן ממש משום מקום.

"תשחק עם חיוך".

זה כל מה שהוא כתב. המילים הללו פתחו את עיני. אני זוכר מדוע כל כך אהבתי כדורסל. אלו היו המילים שסנסאיי-שיקאמה נהג לומר לנו בתיכון. במשחק שלאחר מכן, הייתה לי הופעת שיא קריירה. זה היה הכוח של מספר מילים פשוטות.

ב-2018, סוף סוף הייתי מסוגל לקחת צעד מוחשי לעבר ההצטרפות ל-NBA – משהו שעליו חלמתי במשך זמן כה רב. בעונה הראשונה שלי עם ממפיס גריזליס, התרשמתי מאיך שהדברים נעשים ב-NBA, אבל לא קיבלתי הרבה זמן משחק על הפרקט. העונה השניה שלי הייתה פחות או יותר אותו הדבר. ביליתי את רוב הזמן שלי בג'י ליג. אפילו כאשר קיבלתי קריאה, זה היה רק כי היה שחקן פצוע ואני הייתי מגיע לשם כדי לעזור לו להתאושש במהלך האימונים. אלו היו זמנים קשים עבורי, בכנות.

עכשיו בשנתי השלישית, עברתי לטורונטו ראפטורס. מהר מאוד לאחר שהצטרפתי לקבוצה ומחנה האימונים החל, ראיתי איז הסוג של קבוצה הראפטורס היו, מה השחקנים האחרים עושים, וחשבתי על הצורה שבה אני יכול לתרום. טורונטו היא קבוצה אשר משתמשת בהגנה כדי לבנות התקפה.אני שחקן הגנתי טוב, אז אני יכול להשאיר את החותם שלי בצד ההגנתי ולהוות נוכחות בכך שאשיג ריבאונדים. אני תמיד מנסה לחשוב באופן אנליטי ולהבין כיצד הכישורים שלי יכולים לתרום בצורה מקסימלית עבור הקבוצה.

"תהיה שחקן אשר מסוגל להוביל את הקבוצה לניצחון".

זהו שיעור נוסף שעליו סנסאיי-שיקאמה נהג לחזור. זהו אחד השיעורים הכי חשובים שהוא החדיר בי. מאז שהתחלתי לשחק ב-NBA, זה הפך להיות אפילו הרבה יותר משמעותי.

בעולם הזה, ישנם שחקנים כוכבים ואגואים. אני יודע שאני לא סוג של שחקן כזה. הקבוצה לא צריכה ממני להחזיק בכדור במשך זמן רב ושאקח הרבה זריקות. אני מרגיש כי אני יכול לתרום לקבוצה בכך שאעשה את העבודה השחורה שלא תמיד אפשר לתרגם לסטטיסטיקה.

לפני כמה ימים ערכתי שיחה עם מישהו שאני מכיר. הוא אמר לי, "אתה יודע, יוטה, אולי הקנקיו שלך הוא שילוב של היותך עניו ואסיר תודה".

זוהי דרך מאוד טובה לתאר זאת.

בגלל שהמסע שלי, כל שניה שאני נמצא על מגרש ה-NBA היא מאוד משמעותית עבורי.

לפני מספר שבועות, חתמתי על חוזה עם הראפטורס. אני ממש שמח, אבל זה לא משנה את מה שאני צריך לעשות על הפרקט. אני רוצה להעלות את המשחק שלי כשחקן משלים ותמיד שואף להשתפר.

אין שום "ג'ארבג' טיים" בלקסיקון שלי.

דקה אחת, שניה אחת … אין שום זמן מת.

כאשר אני על המגרש, אני משחק את המקסימום מהיכולות שלי.

זה כזה פשוט.

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. נכתב שישנם רק 450 שחקנים שיש להם את ההזדמנות לשחק בליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. הסגל המלא של כל קבוצה הוא חמישה-עשר שחקנים?

  2. כמובן שדהמרחק בין התרבויות הוא גורם חשוב מאד לספורטאים יפנים בכדורסל (שיש בן מעטים) ובבייסבול ( שם ישנם כמה וכמה יפאנים). לא משנה הסיפור שסמיילי מתרגם, התרגום שלו בלבד שווה קריאה!
    תודה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט