תנו לי לספר לכם מדוע אני אוהב את המשחק הזה – פטריס אברה / תרגום Smiley

תנו לי לספר לכם מדוע אני אוהב את המשחק הזה – פטריס אברה / תרגום Smiley

תנו לי לספר לכם מדוע אני אוהב את המשחק הזה

פטריס אברה / אגדת כדורגל במנצ'סטר יונייטד
יולי 30, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/patrice-evra-let-me-tell-you-why-i-love-this-game-manchester-united

לא היה לי כלום. לנו לא היה כלום.

אבל הייתי כאילו יש לי הכל.

אם הייתי יכול לספר לכם סוד אחד לגבי החיים שלי, זה יהיה זה. כל אחד יכול להיות שמח – כל אחד יכול לאהוב את המשחק הזה. ללא הלך המחשבה הזה, חברים, אני לא הייתי יושב כאן כמגן שמאלי שפרש לאחרונה ששיחק עבור צרפת, יובנטוס ומנצ'סטר יונייטד.

אני כנראה הייתי יושב עדיין מחוץ לחנות בפריז, מתחנן לכסף כדי לקנות סנדוויץ'.

אני לא צוחק. כאשר גדלתי בלס אוליס, קומונה בפרברי פריז, הייתי עם הורי וכמה מאחיי ואחיותיי. היו לי 24 מהם (זאת גם לא בדיחה!). ככה שהיינו בערך תריסר אנשים באותו הבית. אבא שלי סיפק לנו הרבה מההכנסה שלנו דרך עבודתו כשגריר. זה מה שלקח את המשפחה מסנגל, היכן שנולדתי, לבריסל ולאחר מכן ללס אוליס. אבל כאשר הייתי בן 10 הוא התגרש מאמי. הוא לקח את הספה ואת הטלוויזיה ואפילו את הכיסאות.

אני עדיין אוהב אותו עד מוות, אבל הסיטואציה שבה הוא השאיר אותנו הייתה מאוד קשה. הייתי חולק מזרון עם שניים מהאחים שלי, ואחד מאיתנו היה צריך לשכב הפוך כדי שלכולם יהיה מספיק מקום. כאשר האוכל היה מוכן, הייתם צריכים לרוץ כדי לוודא שאתם מקבלים את החלק שלכם. כמה מהאחים הגדולים שלי הלכו לעבוד כדי לעזור, אבל אז הם עברו לגור אצל בני/בנות זוגם. בסוף זה היה רק אמא שלי, אחותי הצעירה ואני.

זה הזמן בו הייתי צריך לצאת החוצה לרחובות.

שנאתי את זה שאנשים השתמשו במילה "גנגסטר". כאשר אתם גדלים באזור עם ירי של כנופיות ועם רציחות מדי פעם, לא אכפת לי מי אתם, אתם עושים מה שאתם יכולים כדי לשרוד. ככה שנלחמתי הרבה. הייתי גונב אוכל, בגדים, משחקי וידאו. הייתי יושב מחוץ לחנויות ומתחנן עבור כסף.

הייתי אומר, "אדון, יש לך אולי כמה פרנקים?"

ואנשים היו אומרים, "לך מכאן. האם אתה חושב שכסף נופל מהשמיים?"

זאת הייתה הילדות שלי. זה היה לס אוליס. אבל תקשיבו: הייתי שמח.

הייתי שמח.

אני יודע שחלקכם ראו את הסרטונים שלי באינסטגרם, שם אני עושה כל מיני דברים משוגעים ואז אומר "אני אוהב את המשחק הזה!" עבורי המשמעות האמיתית היא "אני אוהב את החיים האלה", והסרטונים הם הדרך שלי לחלוק את האושר שלי עם אחרים. אבל זה לא כאילו החלטתי לעשות אותם כאשר הייתי עשיר ומפורסם. אם הייתם מבקרים בביתנו בלס אוליס, הייתם רואים אותי עושה את אותם הדברים. הייתי רוקד ושר ולובש תחפושות ופאות, מתלוצץ עם אחיותיי. אהבתי לגרום להם לצחוק. כאשר הן רואות את הסרטונים שלי עכשיו, הן פשוט, "אוי אלוהים, אני זוכרת אותך עושה את זה שהיית בן חמש…".

כיצד יכולתי להיות שמח עם כל כך מעט? בגלל אמי. ראיתי כמה קשה היא עבדה כדי לכלכל אותנו, והבנתי שאין לי שום זכות להתלונן לגבי שום דבר. חוץ מזה, מה זה משנה? למה לא להיות חיובי??? אם אתם מאמינים שמשהו טוב הולך לקרות לכם, זה יקרה.

תנו לי לתת לכם דוגמא. ביומי הראשון בבית הספר, היינו צריכים להראות לכיתה למה אנחנו רוצים להפוך. הרבה מחברי לכיתה רשמו "עורך דין" או "רופא". אני רשמתי "כדורגלן". אז המורה שאלה אותי מול כל הכיתה, "פטריס, האם אתה באמת חושב, מתוך 300 ילדים, שאתה הולך להיות האחד שיצליח בתור כדורגלן?"

עניתי, "כן".

כולם צחקו.

במשך הרבה שנים זה היה נראה כאילו המורה צדקה. שיחקתי ברמה נאותה, אבל לא קיבלתי שום הצעות לחוזים. אבל אז ב-1998, כאשר הייתי בן 17, שיחקתי בטורניר אולמות עם כמה חברים כאשר הבחור הזה שאל אותי אם אני רוצה ללכת למבחנים בטורינו. כל מה שידעתי לגביו זה שבבעלותו מסעדה בפריז, אז חשבתי, האם עלי לבטוח בו? החלטתי להשיב בחיוב. הוא אמר שהוא יתקשר ביום למחרת.

חזרתי הביתה במחשבה שהוא לעולם לא יתקשר.

ביום שלמחרת, הוא התקשר. נסעתי לטורינו איתו. בסופו של דבר המועדון לא הציע לי חוזה, אבל אחד האנשים במבחנים היה המנהל של מרסאלה, מועדון סיציליאני בליגה השלישית. הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף לקבוצה. אמרתי שכן.

טסתי חזרה לפריז במחשבה שמועדון קטן בסיציליה היה הדלת שלי לגן עדן.

אבל תחילה הייתי צריך לעבור דרך זה. נאמר לי לפגוש את חברי קבוצתי החדשים בכפר שנמצא בהרים בצפון איטליה, שם הם התאמנו. מעולם לא טיילתי לחו"ל לבד. לא דיברתי איטלקית. עזבתי את הבית ללא כלום מלבד חתיכת נייר שמספר הטלפון של הבית שלי רשום עליו. לקחתי את הרכבת למילאנו, שם הייתי אמור להחליף רכבת לזאת שתיקח אותי לכפר בהרים. בתחנה במילאנו, ראיתי את המסכים הגדולים האלה שהאותיות כל הזמן ממשיכות להשתנות בהם, אתם מבינים, כמו בבתי קולנוע ישנים. הסתכלתי על זה.הסתכלתי על הכרטיס שלי. היכן הייתה הרכבת שלי?

ואז זר ניגש אלי. הדבר היחיד שאני מסוגל לומר לגביו זה שהוא היה מסנגל, ושהוא היה עיוור בעין אחת. הוא אמר, "היי, מה נשמע אח שלי? אתה נראה אבוד, אתה נראה עצוב".

אמרתי, "כן, אני לא יודע לאן ללכת".

הראיתי לו את הכרטיס שלי. הוא אמר, "הרכבת שלך עזבה. היא עזבה לפני שעה".

וואו….

הראיתי לו את מספר הטלפון שלי. הוא צלצל למספר. אמי ענתה. כאשר היא הבינה שפספסתי את הרכבת שלי ושאני נמצא בתחנה עם איש זר, היא התחרפנה. היא אמרה, "שים אותו ברכבת בחזרה לפריז!"

אבל האיש הזר היה כמו מלאך. "אל תדאגי", הוא אמר לאמי. "מחר אני אשים אותו על הרכבת הנכונה".

הוא לקח אותי לבית שלו מעבר לפינה. הוא נתן לי אוכל ונתן לי לישון על הרצפה, עם עוד שמונה זרים. בשש בבוקר הוא התעורר והלך איתי לתחנה, שם הוא מצא את הרציף הנכון. עד ליום הזה אין לי מושג מי הוא היה, אבל איני יכול להודות לו מספיק. סוף סוף הייתי על הרכבת הנכונה.

אבל לא היה לי מושג מתי לרדת.

רק ידעתי את שם התחנה, בגלל שהמלאך רשם לי את זה. ככה שבכל עצירה שאלתי אנשים, "האם זה זה? האם זה זה?"

לאחר זמן מה, האנשים היחידים על הרכבת היו אני ושלוש נזירות. שאלתי אותן, "כאן? כאן?"

"לא, לא, אדוני, לא".

אחרי הפעם השלישית או הרביעית הם התחילו להתעצבן עלי. אבל בסופו של דבר ירדתי בתחנה הנכונה. צעדתי החוצה והסתכלתי מסביב. מה ראיתי?

כלום. אפילו לא ספסל. רק הרוח. שששששש.

חשבתי, בסדר, עכשיו אני אבוד לחלוטין. ללא טלפון. ללא מלאך. ללא הנזירות.

כיצד אני אצא מהמצב הזו?

החלטתי להמתין לעזרה. חמש דקות חלפו. עשר דקות. חצי שעה. שעה. שעתיים. אף אחד לא הגיע. התחיל להחשיך.

שש שעות חלפו.

בסוף ראיתי אורות של מכונית מתקרבת. זה היה המנהל של המועדון. "אני כל כך מצטער", הוא אמר. "חשבנו שפספסת את הרכבת. בלה בלה בלה". הוא לקח אותי למלון של הקבוצה בכפר, שם קיבלתי אימונית ומכנסיים. בדקתי את עצמי במראה ופשוט הייתי, "אוי אלוהיייים". הייתי הילד הכי שמח בעולם. ואז התקשרתי לאמי. "אמא, האם את יכולה להאמין על האנשים האלה? הם מגישים לנו אוכל! אנחנו יושבים כאן ואוכלים עם שלושה סטים של סכו"ם!"

היא החלה לבכות.

לעולם לא אשכח את היום הראשון שלי בסיציליה. בדיוק הגעתי כאשר ילד עם אבא שלו החל להצביע לעברי ושאל אם הוא יכול לקחת איתי תמונה. הייתי ככה, מה? אפילו לא שיחקתי משחק אחד עדיין והאנשים האלה יודעים מי אני?

שאלתי אותו מדוע הוא רוצה להצטלם. הילד ענה, "בגלל שמעולם לא ראינו בחור שחור לפני".

וואו….

ברוכים הבאים לסיציליה.

חברי קבוצתי גם כן היו מופתעים לראות אותי. הייתי השחקן השחור היחיד בקבוצה. היו כל כך הרבה דברים שאנשים שם לא הבינו לגבי אנשים שחורים, אבל זה היה יותר בבורות מאשר גזענות.למעשה, הסיציליאנים מאוד נדיבים.הייתי יכול לצעוד ברחוב והם היו מזמינים אותי לתוך הבתים שלהם לארוחת ערב. הם היו אומרים לי, אתה אחד מאיתנו.

הדברים הרעים הגיעו כאשר שיחקתי במשחקי חוץ. אנשים השמיעו קולות של קופים, הם לעסו בננות. זה היה מאוד קשה. אבל אני מלס אוליס. אני קשוח. זה רק הדליק אותי יותר.

לאחר שנה, הצטרפתי למונזה בסרייה בי, ואז בעונה שלאחר מכן עזבתי לניס בליגה הצרפתית השנייה. הייתי חלוץ באותה התקופה, אבל כאשר המגן הימני שלנו נפצע המאמן, סנדרו סלביוני, שיחק איתי בהגנה. כל כך כעסתי. אמרתי לו, "אתה לא יכול לעשות את זה! אני חלוץ!" הבעיה שלי הייתה ששיחקתי היטב. יום אחד סלביוני אמר לי, "פאט, האם אתה יודע מדוע אתה כה טוב בעמדה הזו? בגלל שאתה שונא לשחק שם".

הוא צדק. התקפתי כמו משוגע בגלל שרציתי להראות לכולם שאני חלוץ. ניתבתי את הכעס שלי לתוך משחקי. בשנתי השנייה, נבחרתי לנבחרת העונה וקידמו אותנו. חתמתי במונקו, אחד המועדונים הגדולים בצרפת. קיבלתי את השכר הגדול הראשון שלי.

קניתי לאמא שלי בית.

אבל עדיין הייתי צריך להתמודד עם כל כך אתגרים. אנשים דברו על הגעתנו לגמר ליגת האלופות ב-2004, אבל החלק הכי מטורף במונקו הגיע לאחר ששיחקתי משחק עבור הנבחרת הצרפתית עד גיל 21. אחד משחקני היריב דרך על רגלי ופגע בה באופן חמור. בבית החולים אמרתי למאמן מונקו, דידייה דשאן, "זה כל כך כואב. אני לא יכול לשחק. אני אפילו לא מסוגל ללכת!"

אבל הקבוצה הייתה צריכה אותי, אז הרופאים ניסו כל דבר כדי להקל על הכאב. שום דבר לא עבד. ואז מישהו מצוות המועדון אמר, "למה אתה פשוט לא הולך בדרך הישנה?"

כולם אמרו, "למה אתה מתכוון?"

הוא ענה, "פשוט תחליק חתיכת עוף לתוך הנעל".

זה נשמע מטורף, אתם מכירים אותי, אני עם ראש פתוח. אז הלכתי לקצב המקומי שלי. והקצב אמר, "מה אתה רוצה?"

עניתי, חתיכת עוף. אבל אחת קטנה".

הוא אמר, "אחת קטנה? כמה?"

עניתי, "אני הולך לשים זאת בנעל שלי".

הוא פשוט צחק. חזרתי הביתה עם העוף. הזמנתי נעליים חדשות: אחת במידה 42.5, ואחת במידה 44. מסרתי את הכדור. אה. זה מרגיש בסדר. כואב, אבל בסדר. אז סיימתי כשאני משחק עם עוף בנעליים שלי במשך ארבעה חודשים. לא התאמנתי עם זה – אמי לעולם לא תסלח לי על שטיפת הכלים – אבל לפני כל משחק הייתי מבקר אצל הקצב.

"בוקר טוב, פטריס. רגיל, נכון?"

העוף אפשר לי לשחק כל כך טוב, שבינואר 2006, חתמתי אצל מנצ'סטר יונייטד. אתם אולי זוכרים שעשיתי את הבכורה שלי במשחק חוץ במנצ'סטר סיטי. משחק דרבי גדול. בעיטת הפתיחה של המשחק הייתה ב-12:45 בצהריים, שזה היה דבר לא רגיל עבורי כצרפתי. אני לא אוהד גדול של ארוחות בוקר מסורתיות, ככה שלא ידעתי מה לאכול כדי להתכונן. הלכתי על פסטה ושעועית. נהייתי חולה. הקאתי. הלכתי לחדרי בתהייה מה לעשות.

האם עלי לומר לפרגוסון שאני לא מסוגל לשחק, שאני חולה?

לא פטריס, אתה לא יכול! אתה תיראה חלש ומפוחד. אתה חייב לשחק.

באוטובוס לאצטדיון, הרגשתי מסוחרר. היה יום שמשי, שהרגיש חם. במנצס'סטר! בחייכם … עליתי לנגיחה מול טרוור סינקלר. בום! מרפק בתוך הפנים שלי. דם בכל מקום. השתחלתי להשתולל. אתם מכירים שיש בסרטים מצויירים את הענן הזה שמראה מה הדמות חושבת? הענן שלי אמר, אוי אלוהים, החברה האלה כל כך מהירים, כל כך חזקים. היה כל כך נחמד במונטה קרלו….

במחצית, היינו בפיגור 2:0. פרגוסון היה נסער. "ואתה, פטריס", הוא צרח. "זה מספיק עבורך! תשב ותסתכל מעכשיו, בגלל שאתה צריך ללמוד את הכדורגל האנגלי". חלצתי את הנעליים שלי, ניגבתי מעט דם. הפסדנו 3-1. הייתי ממש בדיכאון.

מספר חודשים לאחר מכן, צרפת הכריזה על הסגל שלה לקראת גביע העולם ב-2006. חבר קבוצתי לואיס סהאה ומיקל סילבסטרה היו בפנים, אבל לא אני. הפעם לא הייתי מדוכא – הייתי עצבני. ביליתי את כל הקיץ בחדר הכושר, צופה בחברי לוקחים את צרפת … לגמר. הגמר! תדמיינו! ידעתי שהייתי צריך להיות שם!! אני רציני, רציתי להרוס את הכל. התאמנתי כמו משוגע. עוד משקולות, יותר חזרות. כאב רב יותר. אפילו לא לקחתי חופש.

לא הבנתי מה זה מצריך כדי לשחק ביונייטד. התייצבתי במחשבה שאני איזה שחקן גדול, אבל יונייטד גדולה יותר מכל דבר. אתם יכולים לשחק במשחק גביע מול קבוצה מהליגה החמישית, ו-76,000 איש יופיעו בקהל. במונקו, היינו משחקים מול 6,000 איש. היה כל כך שקט שאפשר היה לשמוע צלצולי טלפון מהיציעים. אני לא צוחק.

כאשר חזרתי לפתיחת העונה ביונייטד, הייתי חזק יותר ומהיר יותר מאי פעם. ולאחר מכן, פפפפ … הייתי בלתי עציר. זה למה אני מתכוון שהמשחק ההוא מול הסיטי כפסגה שלי ביונייטד. הייתי צריך את הניסיון הזה, הייתי צריך להרגיש שאני אף אחד.

זה מה שגרם לי להבין, "אתה צריך לעבוד חזק, חבר".

אני מרגיש שמצאתי את האישיות שלי ביונייטד. תנו לי להסביר. אם אתם נכנסים לחדר ההלבשה שלנו לפני המשחק, אתם תגידו, "זה לא יאמן". אנחנו כנראה נרקוד ונשיר. אני כנראה אהיה הדי ג'יי, מנגן רוק, ראפ, אר אנד בי. אם פרגוסון נכנס – הוא יאמר, "מה לעזאזל זאת המוזיקה הזו?" – אני אנגן עבורו איזה סינטרה. המקום הזה היה מסיבה גדולה. אבל כאשר הגיע הזמן למשחק, והבוס כיחכח בגרונו, זה היה כאילו מישהו לחץ על המתג. המוזיקה פסקה. הדיבורים פסקו. הפכנו ללוחמים, מוכנים למות אחד עבור השני. המהפך הזה היה מדהים.

זה היה פחות או יותר האופי והמקצועיות שהיו לנו ביונייטד. עשינו כיף, אבל כאשר הגיע הזמן לעבוד, עבדנו. וזה היה הדי אן איי שלי, 100%. זאת הסיבה שהתחברתי עם המועדון. בנקודה מסוימת למעשה הקדשתי כל כך הרבה זמן ליונייטד שזה השפיע על משפחתי. חשבתי, וואו, אולי אני מרחיק לכת.

אתם מכירים את הכרזה שהאוהדים סוחבים איתם?

יונייטד ילדים אישה [UNITED KIDS WIFE]

בסדר הזה [IN THAT ORDER]

זוהי אחת מצחיקה. אבל ברצינות, זה מה שזה דורש כדי להצליח ביונייטד.לשחק עבור המועדון הזה מגיע עם אחריות. לדוגמא, אחד הדברים הראשונים שעשיתי ביונייטד היה לרכוש כמה די וי די כדי ללמוד על ההיסטוריה של המועדון. כאשר אתם הולכים למקום מסוים, אתם צריכים לדעת על ההיסטוריה של המועדון הזה, בגלל שאתם אלה שהולכים לסחוב אותו קדימה.

עזיבת יונייטד ב-2014 הייתה ההחלטה הקשה ביותר שהייתי צריך לעשות. אני ארחיב על זה יותר ביום אחר, אבל אני יכול לומר שרציתי לפרוש במדי היונייטד.

אבל ברגע שהחלטתי לעזוב, אני כל כך שמח שהצטרפתי ליובנטוס. 18 החודשים שלי ביובה הפכו את המשחק ביונייטד לחופש. רצנו כל כך הרבה. אם שמרנו על רשת נקייה, נאמר לנו שקיבלנו יותר מדי קרנות. פעם אחת הובלנו את הליגה בפער של 15 נקודות, אבל הפסדנו לטורינו, ומשטח האימונים הרגיש ביום למחרת כאילו מישהו נפטר. אני זוכר שבאחד מהאימונים, קלאדיו מרקיזיו הקיא והיה צריך לעצור. כאשר האימון הסתיים וכולם ירדו מהמגרש, המאמנים אמרו לו, "לא, לא, אתה צריך לסיים את מה שעשית". הבחור היה חולה, אבל הוא עשה זאת.

זאת הייתה יובנטוס.

אבל יונייטד, חברה. יוניייטד הייתה שונה. יונייטד זה פשוט … אני.

לאחר שעזבתי את יובנטוס, התגעגעתי להיות חלק מהתרבות המנצחת הזו. עכשיו אני בן 38, ואני מרגיש שהגיע הזמן לפרוש.

המטרה היחידה שלי היא להיות הבנאדם הטוב ביותר שאני יכול להיות.

אולי אני לא צריך לומר זאת, אבל פתחתי שני מקלטים בסנגל שאפשרו ליותר מ-400 לאכול כמו שצריך וללכת לבית הספר. זה ההישג הכי גדול של הקריירה שלי. אני אמשיך עם הסרטונים שלי ועם ה"אני אוהב את המשחק הזה" בגלל שאני רוצה לחלוק את האושר שלי אתכם. איני יכול להסביר כמה אני מרגיש אסיר תודהכאשר מישהו אומר לי, "או, פטריס, איבדתי את אבא שלי, אבל לצפות באחד הסרטונים שלך גרם לי לחייך".

מה שמביא אותי לפנדה. בחלק מהסרטונים, אני מבלה עם פנדה או לבוש בתחפושת כזו בעצמי. אני ארקוד ואשיר וכל זה, ואני אומר, "תהיו כמו פנדה! אני שחור, לבן, אסייתי ושמנמן. תגידו לא לגזענות!"

זה היה מסר חזק. אני מקווה שהפנדה תגרום לאנשים להבין שאנחנו אותו בן אדם, שכולנו צריכים לגרום לעולם להיות מקום טוב יותר. אל תשפטו אנשים בגלל משקלם, צבע עורם, השיער שלהם או העיניים שלהם. כולנו בני אדם, כולנו אחים ואחיות. אנחנו משפחה אחת גדולה.

הפנדה מזכירה לי את הנאום שפרגוסון נתן לנו לפני גמר ליגת האלופות מול צ'לסי בשנת 2008 במוסקבה. היינו בחדר ההלבשה כאשר הבוס נכנס. כמו תמיד, המוזיקה פסקה. יכולתם לשמוע סיכה נופלת. ואז פרגוסון אמר, "אני כבר ניצחתי…".

הסתכלנו אחד על השני.

הוא אמר, "אני כבר ניצחתי. אנחנו בכלל לא צריכים לשחק במשחק הזה".

אנחנו היינו ככה, על מה הוא מדבר בכלל? המשחק אפילו לא התחיל.

ואז פרגוסון הסתובב לעברי. "תראו את פטריס", הוא אמר. "יש לו 24 אחים ואחיות. דמיינו מה אמא שלו הייתה צריכה לעשות כדי לשים אוכל על השולחן…".

ואז הוא הסתובב אל ווין רוני.

"תסתכלו על ווין. הוא גדל באחד המקומות הכי קשים בליברפול…".

ואז הוא הסתובב אל פארק ג'י-סונג.

"תראו את ג'י, הוא הגיע כל הדרך מדרום קוריאה…".

כאשר הבוס דיבר על הסיפורים שלנו, התחלנו להבין שהוא מתכוון לחברות. לא היינו רק קבוצת כדורגל – היינו אנשים מכל פינה בעולם, מכל מיני תרבויות וגזעים ודתות. ועכשיו היינו שם, ביחד בחדר ההלבשה במוסקבה, נלחמים עבור מטרה משותפת. דרך הכדורגל, הפכנו להיות אחים.

"זה הניצחון!" פרגוסון אמר.

כולנו קיבלנו עור ברווז. ואז יצאנו החוצה וזכינו בליגת האלופות.

זוהי מנצ'סטר יונייטד.

זאת הסיבה שאני אוהב את המשחק הזה.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. איברה זה עולם אחר לאוהדי היונייטד, עולם שנברא ע"י הבוס והמאמן הגדול אולי בהיסטוריה.
    מאז שהבוס עזב היונייטד פשוט איבדה את הווינריות שהיתה כל כך אופיינית.
    ככה זה בחיים…

  2. סיפור מעולה ותרגום משובח
    קצת הזכיר לי את אמא שלי שגם בימים הקשים (לדוגמא שגרנו היא, אני ואחותי הקטנה בסלון של סבא וסבתא שלי) היא תמיד הקפידה לשמור על חיוך ואופטימיות….
    לא מחבב כדורגל במיוחד אבל מחבב את הבחור.
    חבל שפרש, הייתי מסתכל עליו משחק
    🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט