היעד – קיליאן הייז / תרגום Smiley

היעד – קיליאן הייז / תרגום Smiley

היעד

קיליאן הייז / דראפט ה-NBA לשנת 2020
נובמבר 18, 2020

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/the-objective-killian-hayes-nba-draft-basketball 

ביוניברסל סיטיווק באורלנדו, הייתה פעם חנות NBA. זה כנראה גם היה גן עדן כאשר הייתי בן שש. היה שם פסל של לברון מקדימה בחוץ. זה היה עצום. בפנים היו שורות על גבי שורות של גופיות NBA, וכדורים שנערמו מהרצפה ועד לתקרה – ורציתי לגעת בכולם. אני זוכר שרק הלכתי ממעבר למעבר, אוחז בכל גופיה ומסובב אותה כדי לראות את השם על הגב.

ג'יימס

בראיינט

נוביצקי

קראתי לאבי כדי להראות לו את החביבות עלי. יכולתי לבלות את כל היום שם. המקום ההוא היה מיוחד בגלל שלא היה לנו שום דבר שדומה לזה בחזרה בבית בצרפת. ההורים שלי ואני הגענו לאמריקה בכל קיץ במהלך הפגרה בין העונות של אבי. הוא שיחק כדורסל מקצועני עבור שולה, ממש מחוץ לנאנט. כאשר העונה שלו הייתה מסתיימת חזרנו למקום שבו אבא גדל, באזור של סנטרל פלורידה, וזכיתי לגור למשך מספר חודשים כילד אמריקאי.

נולדתי בפלורידה, כן, אבל גדלתי בצרפת.

בשולה, ה-NBA הרגיש כאילו הוא נמצא במרחק של מיליון קילומטרים.

בכל יום, כאשר הלכתי לבית הספר היסודי, אמא הייתה באה לאסוף אותי לאחר השעה ארבע ולוקחת אותי הביתה. הייתי ממהר להשלים את שיעורי הבית ואז ממתין עד שאף אחד כבר לא השתמש במחשב המשפחתי שלנו, ואז הייתי גולש באינטרנט. זאת הצורה שבה נהגתי להכיר את ה-NBA. ביוטיוב, הייתי צופה בשעות על גבי שעות בסרטוני הלהיטים של AND1 וסרטוני מהלכים של החברה שלי, כמו דווין וויד ולברון. אם הייתי יכול לחזור ולבדוק את היסטוריית האינטרנט שלי מהתקופה ההיא, אני בטוח שהיא תהיה פשוט עמודים אחר עמודים של קישורים כמו "הקרוסאוברים הטובים ביותר 2008/09" ו"לקט ניתורי NBA".

אני בקושי, אם אי פעם, ראיתי משחק שלם. אז עבורי, השחקנים האלו היו פשוט להיטים אנושיים שהיו מסוגלים לעשות כל דבר על המגרש.

זאת הסיבה, שכאשר נכנסנו לחנות ה-NBA באורלנדו, לראות את הגופיות שלהם היה כאילו לגעת בגלימה של סופרמן, או משהו כמו זה.

החלק האהוב עלי, אחרי הכל, היו טביעות הידיים שהיו שם על הקיר. היה להם את קוב ואת ולברון שם, אבל הכי מטורף היה שאק – ללא ספק. אני חושב שכף היד שלו הייתה גדולה פי חמש מכף היד שלי. הוא היה דבר גדול באורלנדו, בנוסף, וזה ברור. היו שם תמונות שלו בכל רחבי החנות, והגופיה שלו הייתה בכל מקום.

בגלל שנולדתי בארה"ב, ואבא שלי משם, הרגשתי כאילו הייתי חלק מהכדורסל האמריקאי. כאילו הייתי קרוב אליו יותר מכל הילדים שאיתם שיחקתי בחזרה בתרפת. אפילו כילד בן שבע או שמונה, תמיד הייתי גאה להציג את עצמי בכיתה כקיליאן הייז, מלקלנד, פלורידה.

שולה היא לא מקום כזה גדול. בית הספר היסודי שלי היה ליד הבית שלנו, ורוב הילדים גרו באותה השכונה.  כאשר לא הייתי צופה בסרטוני ה-NBA לאחר בית הספר, הייתי בחוץ במגרש משחק כדורגל עם החברים שלי. מעולם לא שיחקתי באיזושהי קבוצה מאורגנת – בגלל שברגע ששמתי את ידי בתוך זו של שאק, ידעתי שאני רוצה לשחק כדורסל לנצח – אבל כולם בעיירה שיחקו כדורגל, אז זה מה שאני עשיתי. ובכיתה, כל הילדים היו מדברים על רונלדו ועל מסי, לא ברון או קובי.

אבל יש דבר אחד שאני רוצה להבהיר: צרפת היא לחלוטין מדינה של כדורסל, בנוסף.

אולי לא יהיה לנו את היוחסין הבינלאומי כמו של מדינות אחרות, ובוודאי לא כמו של ארה"ב, אבל יש תרבות כדורסל נהדרת בצרפת.

למדתי זאת מכך שהלכתי למשחקים של אבי בשולה.

האווירה במשחקים האלו הייתה יותר כמו משחק של ליגת האלופות מאשר שזה היה משחק NBA. הקהל היה קולני, והם היו חכמים. הם כבדו את התנועה, את מסירות ההקפצה בדיוק כפי שהם אהבו את ההטבעה.

כאשר אמי הייתה עסוקה, הייתי הולך לאימונים של אבי מפעם לפעם לאחר בית הספר, ולמדתי המון מלהיות שם. אבא היה מנמיך את הסל עבורי ואז היה מרים אותי ונותן לי להטביע. כאשר גדלתי מעט, הוא הריץ אותי בכל מיני  תרגילים. הוא בחור גדול, 1.98 במשקל 104 ק"ג. אז למשך זמן רב הוא היווה תחרות די קשוחה. לא יכולתי לשחק עליו בפוסט עד לפני מספר שנים.

הוא דחף אותי חזק, אבל הוא מעולם לא הכריח אותי לשחק כדורסל.

אבא שיחק כדורסל מכללות בארה"ב, וידעתי כי המסע שלו לא היה בדרך הקלה. הוא מעולם לא הגיע לליגה והוא עבד מאוד קשה באירופה כדי לעשות לעצמו שם. הוא יודע את משחק הכדורסל – ואת עולם הכדורסל – יותר מרוב האנשים.

אני חושב שהוא ידע שאני רוצה לעשות את זה, כאילו אם אני באמת רציתי להיות שחקן כדורסל, אז עלי לאהוב את זה. אהבתי להגיע לאולם בכל יום. הייתי חייב לאהוב את התהליך. וכאשר הגעתי לגיל 11 או 12, הוא ראה בי את זה. הייתי ילד נחוש. כאשר הייתי צריך לחזור לאמריקה בזמני הקיץ, והיינו הולכים למרכז הקהילתי והייתי משחק מול כמה שחקנים ממש טובים שהיו מבוגרים יותר ממני, זה הזמן שבו ידעתי שאני מסוגל לשחק את המשחק הזה.

החלום שלי לא היה רק לשחק כדורסל לנצח.

כל הסרטונים האלה ביוטיוב והמסעות לסיטיווק השאירו בי סימן.

החלום שלי היה לשחק ב-NBA.

אבל הדרך משולה לדראפט ה-NBA הייתה קשה לניווט.

כאשר הגעתי לגיל 14, אבא שלי שקל לחזור חזרה לפלורידה כדי לנסות ולשחק באופן מקצועני. אז גם דיברנו לגבי על מנת שאני אלך לאחד מבתי הספר הגדולים במדינה כדי להכין את עצמי לקראת כדורסל המכללות.

ורציתי את זה, ממש רציתי. ראיתי כל כך הרבה סרטונים אונליין של משחקי המקדונלדס אול אמריקן של טורנירי ה-AAU הגדולים וכל האירועים השונים של כדורסל לגילאים צעירים. היה שם כל כך הרבה הייפ, וכל החברה האלה שבוחרים מבין כל מיני מכללות לאן ללכת – זה פשוט נראה כמו חלום. אבל ההורים שלי ואני שוחחנו הרבה לגבי המסלול הטוב ביותר שיש לקחת על מנת להתקדם, וזה לא כלל ללכת לאמריקה.

חלק ממני היה מעט מאוכזב כאשר הגענו להחלטה, אבל הבנתי. בטחתי באבא שלי ובניסיון שלו עם התיכונים ומערכת המכללות באמריקה. זה לא שזה רע או לא מסוגלים להפיק שחקנים גדולים – הרבה שחקנים שהם סופרסטארים עברו דרך זה – אבל הוא פשוט הרגיש שזה לא עבורי, ושהדבר החשוב ביותר היה כיצד להיות מקצוען נהדר.

הוא אמר, "כל הדירוג של החמישה כוכבים, כל הסרטונים עם ההייפ – הם לא משנים כלום אם אתה מגיע ל-NBA ולא מסוגל לעבוד כמו שחקן כדורסל מקצועני".

אבל בסופו של יום, ההחלטה עדיין הייתה שלי. ואם כל האופציות שהיו מונחות מולי, החלטתי להישאר בצרפת ולהפוך לשחקן מקצועני בשולה.

שיחקתי את המשחק הראשון שלי כמקצוען בגיל 16. רוב הילדים בגיל הזה נמצאים בשנת הג'וניור שלהם בתיכון, אבל אני הייתי שם והתמודדתי מול אנשים בוגרים – משחקים עבור הפרנסה שלהם, במשחקים שבאמת חשובים עבור המועדונים. הקבוצות בצרפת מסתמכות על הפרס הכספי שמקבלים בהעפלה לפלייאוף ועל התקבולים שמקבלים כאשר ממשיכים לשחק בליגה הראשונה, אז כל משחק באמת משנה. זה גרם לי לראות משחקים מנקודת מבט שונה.

לא היה זמן לבצע טעויות, לא היה זמן לשחק כמו רוקי.

כאשר החזקתי בכדור למשך יותר מדי זמן, או ניסיתי לבצע מהלך בעצמי, המאמן תמיד היה צורח עלי. התפתחתי להיות אחד השחקנים הכי טובים בקבוצות הנערים והנוער שלי, והייתי נוהג להכריח מהלכים מפעם לפעם בגלל שידעתי שיש לי את היכולת לעשות כך. אבל ברמת המקצוענים, לא יכולתי לעשות זאת.

להיות ככה על הקצה … זה גרם לי לחוסר נוחות. אבל למדתי מהר שהדרך הכי טובה לגדול הייתה להיות בחוסר נוחות. הפכתי לטוב יותר כשחקן בגלל שהייתי חייב, בגלל שלא הייתה שום אפשרות אחרת. ידעתי שאני לא אשחק הרבה אם לא הייתי מסוגל להיות בחמישייה. אבא שלי ידע זאת, ואני גם חושב שהוא ידע שאני אענה לאתגר.

הייתי צריך להתבגר במהירות. אין זמן להתלונן על דקות משחק, או מי מקבל את הכדור ומתי. היינו בעסק של לנצח משחקים. זה מה שהיה חשוב.

חברי קבוצתי הוותיקים עזרו לי, על ומחוץ למגרש. לא יכולתי לקבל רשיון נהיגה בצרפת עד גיל 18, אז במשך השנים הראשונות שלי בשולה ההורים שלי וחברי קבוצתי היו נוהגים להסיע אותי מהאימונים ומהמשחקים. אנשים תמיד הציעו לעזור בגלל שהם ידעו שמאוד אכפת לי משולה. הייתי הולך לאולם מאז ומעולם משאני מסוגל לזכור. הכרתי ממש טוב את המועדון. זוהי משפחה אחת גדולה.

כאשר אני חושב על שולה, אני חושב על חברה כמו עבדוליי נדויי ועל וורן ווג'היירן – שהחלו את הקריירות המקצועניות שלהם כמעט באותו זמן שאני התחלתי. הם עזרו לי מאוד בחדר המשקולות ועל המגרש, וגם עזרו לי להתפתח כשחקן וכמקצוען. הם הראו לי שאני מסוגל לעשות את זה, שאני יכול להיות מקצוען. זה היה מתי שה-NBA השתנה עבורי מחלום למטרה.

זה אולי ישמע לכם אותו הדבר, אבל זה לא. חלום זה משהו שאתם מדמיינים, משהו שאתם לא מצפים ממנו לקרות. מטרה זה משהו שאתם מוחקים מהרשימה שלכם – משהו שאתם יודעים שאתם מסוגלים לעשות.

אתם רק צריכים ללכת ולעשות את זה.

אז ב-2019, לקחתי את הצעד הבא והחלטתי לעזוב את הבית. עברתי לגרמניה כדי לשחק עבור רטיופארם אולם בבונדסליגה של הכדורסל. זאת הייתה הזדמנות לבחון עוד יותר את המשחק שלי, לגרום לעצמי עוד יותר חוסר נוחות. שיחקנו ביורוקאפ מול כמה מהקבוצות הכי טובות ברחבי היבשת. זה היה ניסיון בלתי יאמן, הזדמנות לראות את המשחק בחלקים שונים של העולם – זה היה בהחלט דבר מתגמל.

נהגתי לצפות במרת המשוגע כילד. אצטדיוני פוטבול שכל הכרטיסים נמכרים שנכנסים לשיגעון עבור דיוק וצפון קרוליינה … חשבתי שזה פשוט הדבר הכי מגניב אי פעם. זה מדוע ההחלטה להישאר באירופה הייתה קשה. רציתי את חווית המכללות. אבל אם הייתי יכול לחזור חזרה בזמן ולומר לעצמי שיהיה לי ביטחון בבחירה שלי, לשמור על האמונה, הייתי מדבר על המקומות שהמשחק יכול לקחת אתכם.

הייתי בן 18 ושיחקתי כדורסל מקצועני בגרמניה. טיילתי לאיטליה, ספרד ולכל מיני מקומות אחרים כדי לשחק את המשחק. למדתי יותר ממה שאי פעם הייתי יכול לדמיין ויש לי אפס חרטות לגבי הדרך שהייתי מספיק בר מזל לקחת.

כל החוויות האלו הכינו אותי למה שהולך להגיע.

אני מוכן למחוק מטרה אחת מהרשימה שלי.

אני מוכן להיות שחקן כדורסל מקצועני ב-NBA.

כל מה שעשיתי בחיי הוביל לרגע הזה.

זה מצחיק. קיבלי הודעה אישית מטוני פרקר באחד הימים באינסטגרם. הוא רק בירך לשלום ושהוא מעוניין לדבר מתישהו, לתת לי איזו עצה. הוא בהחלט אגדה והייתי בשוק רק מלראות את זה. אבל זה גרם לי להבין משהו – או לפחות גרם לי לחשוב לגבי משהו שנהגתי לחלום לגביו.

במהלך כל הראיונות עם קבוצות ה-NBA לפני הדראפט, הם היו שואלים אותי איזה סוג של שחקן אני רוצה להיות. אמרתי להם את האמת – על החלום שהיה איתי מאז שהייתי ילד קטן: רציתי להיות מקצוען נהדר, הדיוק כפי שאבא שלי לימד  אותי להיות. רציתי להיות חבר לקבוצה שחברה שנמצאים איתו יכולים לסמוך עליו. ורציתי להיות מנהיג על המגרש.

אבל גם רציתי לספר להם שאני גאה לחלוטין במקום שבו גדלתי.

אני רוצה להיות אחד השחקנים הכי טובים שיצאו מצרפת, בדיוק כמו טוני.

כרגע, זה חלום, אחד נוסף. אבל אני יודע שאני יכול להפוך את זה למטרה.

לפוסט הזה יש 10 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט