גראנט היל: "הייתי בר מזל, אבל זה לא בהכרח עזר בעולם הכדורסל" – מארק ג'י ספירס / תרגום Smiley

גראנט היל: "הייתי בר מזל, אבל זה לא בהכרח עזר בעולם הכדורסל" – מארק ג'י ספירס / תרגום Smiley

גראנט היל: "הייתי בר מזל, אבל זה לא בהכרח עזר בעולם הכדורסל"

בראיון מקיף, נבחר היכל התהילה מדבר על התבגרותו במשפחה שחורה מהמעמד הבינוני

מארק ג'י ספירס / The Undefeated
ספטמבר 7, 2018

מאמר מקורי: http://theundefeated.com/features/grant-hill-i-was-fortunate-but-that-didnt-necessarily-help-in-the-basketball-world/

אם יש דבר כזה כמו פריבילגיה לשחורים? כוכב ה-NBA לשעבר, גראנט היל, היה מתוייג כמי שיש לו את זה.

חבר היכל התהילה על שם ג'יימס נייסמית' נולד לתוך משפחה שחורה מהמעמד הגבוה-בינוני עם הורים משכילים, מצליחים ופורצי דרך. היל נשאב לתוך הכדורסל וסיים עם תואר כפול מאוניברסיטת דיוק בהיסטוריה ומדעי המדינה, היה מסודר, לא מאיים ונאה. הוא ניגן בפסנתר והיה דובר מחונן.

"ידעתי שאני בר מזל", היל אמר ל-The Undefeated. "ידעתי שהיה לי מזל, אבל בעולם הכדורסל, זה לא בהכרח עזר. זה לא נתן לי יתרון".

"כולם מדברים על כדורסל כמריטוקרטיה האולטימטיבית, אבל אנשים ניגשים אליך – ואהבתי זאת. אהבתי להתחרות. הייתי מחפש זאת. הייתי הולך להיכן שיש משחק טוב ואנשים היו מגיעים עם הדעות שלהם או סטריאוטיפים או מה שזה לא יהיה, וניסיתי לשחק מולם ולהראות להם שכאשר אתה שחקן, אתה מחפש לשחק מול הטובים ביותר. אתה רוצה שאנשים ישחקו מולך באגרסיביות ויאתגרו אותך. אני חוויתי זאת ברוב המקרים בגלל נקודת המבט והמוניטין של הורי. אנשים ידעו מי היה אבא שלי, ולכן הם ניסו להגיע אליך".

קלווין היל הוא שחקן לשבר ב-NFL עם ותק של 12 עונות שנבחר ארבע פעמים לפרו-בול ושיחק בשני משחקי סופרבול. היה בנו של חקלאי (שהיה נותן את יבולו כשכר דירה או תשלומים אחרים), הוא היה בוגר אוניברסיטת ייל ובנוסף החזיק במשרה בצוות של קליבלנד בראונס ושל בולטימור אוריולס.

ב-1969, ג'נט היל סיימה עם תואר במתמטיקה וולסלי קולג', שם היא הייתה שותפה לחדר עם הילארי קלינטון. היא  הייתה מורה, מדענית ועוזרת מיוחדת למזכיר הצבאי דאז, קליפורד אלכסנדר, בשנים 1978-81.

בני הזוג היל ישבו במספר מועצות מנהלים וגם שימשו כיועצים לדאלאס קאובויז בשנות ה-90 המאוחרות כאשר הקבוצה עברה מספר בעיות תדמית.

"אני חושב שהסיפורים של שניהם יוצאי דופן", אמר גראנט היל. "אחד הדברים בתור ילד, הייתי נפעם מהם. הייתי נפעם לא רק ממי שהם כהורים, אלא פשוט ממי שהם, סוג האנשים, הרוח שלהם, הסיפור שלהם, המאבק שלהם להצלחה. כל זה".

"רק מידיעת סיפורם האישי, לדעת מה הם עברו ומה הם היו צריכים לסבול, רק כמה קשה זה היה, זה עורר אצלי השראה. לפעמים, זה היה מעורר אימה. היו נעליים גדולות למלא, ואני עדיין נפעם ממי שהם ומה שהם מסוגלים לעשות".

היל, ברור, גם כן הגיע לרמה הגבוהה ביותר של המקצוע שלו, וכאשר הוא נכנס להיכל התהילה ביום שישי, הוא אמר, הוא יקיר מחווה למשפחתו.

"אני חושב שהדבר שאני מעריך היא העובדה שהם תמיד היו שם", הוא אמר. "יש לך אנשים שהם בעלי הישגים גבוהים מאוד שעושים היטב בחייהם אבל לא בהכרח נמצאים שם עבור חיי ילדיהם. העובדה שאני יכול להסתכל לאחור ולדעת שאם הייתי ברסיטל לפסנתר או שהייתי ב-'Fresh Fest' או לא משנה מה רציתי לעשות, הם היו שם איתי".

ההמשך הוא קטעים משיחת טלפון ארוכה עם היל, שגם דיבר על הערותיו של ג'יילן רוז בסרט דוקומנטרי, בהיותו מנהל בהוקס, האפקט של משפחת קוסבי עליו, והסיפור הקטן והידוע לגביו שלקח שיעורים בהיסטוריה של השחורים בקולג'.

במבט לאחור, איך אתה מסתכל על קריירת ה-NBA שלך?

אני הכי גאה בזה שהמשכתי להילחם. אני זוכר שבמשך שנתיים או שלוש, שאקיל אוניל היה השכן שלי באורלנדו והייתי נוהג לראות אותו בתקופות הקיץ, והוא פשוט היה מסתכל על הקרסול שלי ואומר, "בנאדם, אתה פשוט צריך לתלות את זה". לפעמים חשבתי שזה מה שעלי לעשות, אבל להיות מסוגל לחזור ולהילחם, לחזור ולשחק ולהחיות את הקריירה שלי ולהנות מכך הנאה רבה, זה הדבר שאני הכי גאה בו.

במשך זמן רב, זה היה העניין, היכל התהילה האישי שלי. אנשים עדיין לא ממש יודעים מה קרה, ואני אף פעם לא באמת חשפתי זאת או הסברתי, ואני אעשה זאת, ובכן. זה יגיע בקרוב. אני הולך, בנקודה מסוימת, לרשום את זה על דף נייר ופשוט לכתוב את הסיפור שלי, סאגת הפציעה שלי, הסיפור של הורי. כל הדברים האלו.

כמה לחץ היה עליך בגלל שאתה לא אוהב להסתבך בגלל המקום שממנו הגעת?

כן, זוהי שאלה יפה. מעולם לא הסתכלתי על כך בדרך הזו. היה לחץ להצליח, לא משנה במה זה היה, ואני חושב שהתחלתי למצוא את דרכי בתיכון, שם ממש התחלתי לשגשג ולהצטיין על המגרש.

אבל אפילו אם כדורסל לא היה במשוואה, עדיין היו ציפיות להצליח, ואני לא יודע איפה או מה הייתי עושה בהכרח. אבל איני יודע אם זה היה לחץ. אלו פשוט היו הציפיות. אתה מבין את ההקרבה, אתה מבין את הסיפור, אתה מבין כמה בר מזל אתה ואתה לא לוקח זאת כמובן מאליו. הם וידאו שאני לא בגיל צעיר מאוד.

כמה חשוב היה החינוך שלהם לגבי השכלתך שגדלת?

כל הרעיון שאני אהיה אתלט, אתלט מקצועי, זה לא היה משהו. ברור, כילד, אתה חולם על זה. אבל מה הם הסיכויים שזה יתממש? הם היו בעלי השכלה גבוהה ביותר, וזה תמיד היה בולט. זה תמיד היה שאינך יכול לשחק אלא אם כן הצטיינת בכיתה. זה היה מאז שאני זוכר את עצמי כילד קטן.

אתה מוצא את עצמך, עכשיו כהורה, מתנהל אותו הדבר. ישנם מספר דברים שכאשר אתה הורה אינך מתפשר עליהם. הילדים שלי, החינוך שלהם והרצינות שלהם בעבודתם ובמחויבות שלהם, אני מרגיש כאילו הפכתי להורי במעט. לפחות, אני מנסה לעשות כך.

למה הכינוי של אמך היה "הגנרלית"? 

במהלך כהונתו של קרטר, אמא שלי הייתה העוזרת של המזכיר הצבאי. וכאשר קרטר הפסיד בשנות ה-80, היא והמזכיר הצבאי פתחו חברה לייעוץ, אז באמת זה היה משהו. החברים שלי נהגו לקרוא לה כך בגלל שאחד, העניין הצבאי, אבל שנית, היא פשוט הייתה עם משמעת ברזל. היא הטילה אימה, וכאישה שחורה באמריקה התאגידית בשנות ה-80, אלו היו זמנים אחרים, ככה שהיית צריך להיות בעל מנטליות קשוחה, אבל היא לא שיחקה משחקים.

היא הייתה מענישה אותי והענישה את החברים שלי. אני חושב שכל החברים שלי התחילו לקרוא לה הגנרלית, ואני חושב שזה היה יותר סימן לכבוד. והם היו קוראים לה כך בפניה, מצדיעים לה, וכל הדברים הללו. זה אולי אירוני, אבל היא לא שיחקה. היא ממש לא שיחקה משחקים. היא הייתה בהחלט קשוחה.

מה לגבי מה שאביך עשה על ומחוץ למגרש הפוטבול?

הדבר שאני מכבד יותר מכל הייתה הידיעה כיצד הוא גדל בשיכונים של בולטימור ופשוט הייתה לו הזדמנות ללכת לפנימייה. והוא זכה במילגה בחטיבת הביניים ולא באמת רצה ללכת, ואבא שלו, שהיה לו השכלה של כיתה ג', לא ידע כלום לגבי הפנימייה, אבל הוא פשוט ידע שבית הספר הזה טוב יותר מזה שהוא נמצא בו, ככה שהוא הכריח אותו ללכת. רק כמה זה היה עבורו הלם תרבות וכמה קשה עבורו זה בזמנים ההם, אפילו שזה היה באזור הצפון מזרחי, זה עדיין היה ממש שונה מהחינוך שלי ומהחוויה שלי.

איך הוא הלך לשם ובסופו של דבר בירך על כך. בסופו של דבר זה הציג אותו לייל. הוא הלך לשם. המסלול ההוא והמסע הזה ופשוט סוג האדם שהוא, סוג העולם שחווה, הידע הנרחב, אבל עדיין היה בועט לך בישבן.

פעם כתבת מאמר חריף עבור הניו יורק טיימס כתגובה לג'יילן רוז. מה גרם לך לרשום זאת? (הערה: רוז אמר בסרט של ESPN הנקרא The Fab Five על הקבוצה המפורסמת של אוניברסיטת מישיגן בשנים 1991-93 שדיוק מגייסים רק שחקנים שחורים שנראים כמו "הדוד תום". היל היה בקבוצה של דיוק שניצחה את מישיגן בפיינל פור של 1992)

אני לחלוטין הבנתי מאיפה זה מגיע. הרגשתי זאת. זאת הייתה תקופה בעבר שקבוצות פשוט לא אהבו אחת את השנייה. אלו היו זמנים שונים. ככה זה היה ב-NBA. זה היה ככה במכללות. לא היו לי שום עניינים איתם ולא היו לי עניינים עם קבוצות אחרות. אני פשוט לא אהבתי את [צפון] קרוליינה. אלו מי שהיינו שונאים. הם היו מי שתיעבנו. אבל מה שלא אהבתי היה שהוא יצא בפלטפורמות שונות ב-ESPN וכאשר נשאל לגבי זה, מספר פעמים, על הדבר שהוא אמר עלי באופן אישי, הוא לא נתן הבהרות. אתה בתקשורת. אתה אחראי לדברים שאתה אומר. זה היה מה שהרגיז אותי.

אמרתי, "זוהי הרוח של התחרות, זוהי הרוח של ההיפ-הופ. אני אתפוס אותך בחזרה. אני אגיע אליך, ואני הולך לעשות זאת בדרך מאוד אינטלקטואלית". אני חושב שהמטרה של זה לא היה בהכרח להגיע אליו, בסופו של דבר זה היה לגרום לאנשים לדבר על זה. אם היה בזה משהו, זה ממש שם אנשים בצד אחד או שם אותם בצד השני. במקום לקדם שיחה ודיון, אתה גם לקחת צד, ואני לא חושב שזאת הייתה המטרה. עבורי, ברגע שאתה הולך אל הצוואר, יש קצת מזה. כפי שאמרתי, הבנתי זאת, במיוחד בהשוואה לאביו, וידעתי את כל זה.

תראה, הייתי אמור להיות בסרט. זה היה הדבר המטורף בכך. הייתי אמור להופיע בסרט ההוא, ואני די הרגשתי שזה קצת מכה לא הכרחית, אבל, היי, הוא מספר את הסיפור. אם זה הסיפור האותנטי שלו, אז בסדר.

דברים לגבי זה, היינו בסדר לפני זה ואנחנו בסדר עכשיו. ואנשים לא בהכרח אומרים זאת, אבל זה כמו שאנחנו יכולים להסכים ולא להסכים. אנחנו יכולים לכעוס אחד על השני או מה שזה לא יהיה, אבל אנחנו גם יכולים לשים זאת מאחורינו ולהתקדם הלאה. אני חושב שעשינו זאת.

כמה גאה היית שקיבלת את התואר שלך מדיוק?

כן, הייתי מאוד גאה. זה היה מאבק לפעמים, אבל זה בהחלט היה בראש סדר העדיפויות שלי והמטרות שלי לעשות כך בנוסף ללהטט בקריירת המשחק שלי וכל מה שכרוך בזה, ולהנות. היה לי כיף בבית הספר, והיו לי חברויות ויחסים, חוויות חברתיות בכיתה ואז להיות אתלט. כלל החוויות הללו היו דבר נהדר, אבל לקבל את התואר הזה היה בהחלט בראש הרשימה.

האם התואר שלך והמנטליות שלך באמת עזרו לך לאחר הכדורסל והכינו אותך לחיים לאחר הכדורסל?

זה עזר במהלך הכדורסל. זה מצחיק. האם אני זוכר את כל הנוסחאות והחישובים? לא. דברים מסוימים, ברור, אבל לקחת את השיעורים הללו וללמוד כיצד לחשוב, ללמוד כיצד לפתור בעיות, ללמוד כיצד לשאת בנטל ולהחזיק מעמד ולשרוד, זה עוזר בחיים.

לא משנה היכן אני בעסקים, היכן אני משדר, אתלט, לא משנה מה המקרה. להתמודד עם המשפחה, ביחסים, אני חושב שהמיומנות הזו היא הכרחית, אני חושב, כדי לשרוד ופשוט כדי שתהיה מידה של שפיות.

מה אתה חושב על התפקיד המנהלי שלך עם ההוקס, והאם זה היה משהו שחלמת לעשות?

אבא שלי ניסה ללא הצלחה לשים אותנו בקבוצות כדי לרכוש קבוצות ספורט מקצועיות. הוא ניסה, בשנות ה-80 המאוחרות, לרכוש את הפטריוטס.

ואז, ברור, כאשר הבראונס עזבו את קליבלנד והייתה את כל המכירה הפומבית, אז היו מספר קבוצות שניסו לזכות בהצעה עבור הקליבלנד בראונס החדשים. גם לו הייתה קבוצה. המטרה שלו הייתה להריץ את הקבוצה, להריץ את הצד העסקי של הקבוצה, וזה היה משהו שכאדם שחור, ועקב הניסיון שלו, היה מאמת את הדברים.

לראות זאת ולהיות קרוב לזה לפני שהפכתי לאתלט מקצוען, זה ממש נטע את הזרע או את הרעיון. ואז, כאשר הגעתי ל-NBA וברגע שהבנתי את ה-NBA לאחר הסערה של השנה הראשונה, זה היה כאילו בנקודה מסוימת, רציתי להיות הבעלים. רציתי להיות ברמה הזו, ורציתי להיות בשולחן שזה מגיע לזה.

האם ברצונך להיות הבעלים של קבוצה יום אחד?

זה יהיה נחמד, אבל אני שמח בתפקיד שאני נמצא  בו עכשיו. דבר אחד שטוני רסלר, השותף המנהל שלנו, עושה זה שהוא לא מתייחס אלי כמו אל משקיע. הוא מתייחס אלי כשותף, והוא בהחלט בעל הקול החזק ביותר ובעל המילה האחרונה, אבל גם אני יכול להשמיע את קולי. עכשיו אנחנו עוברים סיטואציה בה אנחנו מתכוננים לעתיד. זה מרגש, בחיי. זה כיף, ולהיות שותף לכל המתרחש על ומחוץ למגרש, זה משהו שאני מאוד אסיר תודה על כך.

שאלה קצת שלא  קשורה, אבל מה אתה חושב על התוכנית משפחת קוסבי שיצאה בזמן שנות נעוריך?

החברים שלי, אלו שהסתובבו איתי,  נהגו לקרוא לאמי "גברת הוקסטבל". לא ידעתי כיצד להגיב לזה. לא ידעתי אם אמי היתה נאה, אבל חשבתי שזה דבר חיובי. חשבתי, אז, שיש לנו רק דימויים מהטלוויזיה, היו לנו רק  תוכניות כמו Good Times וגם את Sanford and Son. אלו היו תוכניות נהדרות ומצחיקות ופשוט קלאסיקות. Jeffersons הייתה תוכנית שהיה לך מישהו שנישא כלפי מעלה במעמד החברתי, אבל משפחת קוסבי לקחה  את זה לרמה אחרת.

אני בטוח שלא כולם הרגישו כך, אבל בהחלט עבורי הייתה תחושה של גאווה שאפשר היה לראות משפחה אוהבת, אפשר היה לראות שהם היו משכילים. הם שמו דגש על השכלה. הם התעסקו בנושאים שהיו רלוונטים להורים ולילדים. כן, זה היה משהו, שכאילו הרבה אנשים, אני ציפיתי ללילות חמישי …

אני אפילו חושב ש-A Different World הייתה [נהדרת]. שמעתי שהרבה אנשים הלכו לסנטרל [אוניברסיטה בצפון קרוליינה] בגלל זה. הרעיון כולו של לשמוע לגבי וללמוד על HBCU [קולג' או אוניברסיטה היסטורית לשחורים] הייתה כתוצאה מצפייה ב-A Different World. זה היה בעל השפעה גדולה בימים ההם.

עובדה קטנה וידועה לגביך היא שאתה ממש לקחת שיעורים ב-HBCU, בסנטרל בצפון קרוליינה, כאשר הלכת לדיוק. האם אתה יכול לספר על החוויה הזו?

סנטרל הייתה ממש במורד הרחוב של דיוק. לקחתי שיעורי היסטוריה שם. אפילו ללא זה, הייתי הרבה בקמפוס שם. תחילה, היה שם יחס של 15 בנות לילד. אז בהחלט זאת הייתה אחת הסיבות לכך שביליתי שם. אבל החוויה, התרבות, הרוח. אני זוכר את "עוף של יום רביעי" בקפיטריה ואת "דג מטוגן של ימי שישי". הקפיטריה הייתה מקום כיפי. הייתה שם אנרגיה טובה. היו לי הרבה חברים שם. ביליתי הרבה זמן בקמפוס שלהם שהלכתי למשחקי כדורסל, הלכתי למסיבות וכדי להסתפר. זה היה כיף. הרבה זיכרונות טובים.

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. טור מעניין על אחד השחקנים האהובים עלי ביותר. מעניין מה הוא יספר על תקופת הפציעה….
    אבל התרגום…
    כדי שתדע שאני לא כותב כל פעם סתם "תרגום מעולה" הפעם התרגום רק טוב. יש כמה חלקים לא ברורים/זורמים/מדוייקים לגמרי.
    אז תודה על הטור המעניין והתרגום הטוב 🙏😍🙏

  2. תודה סמיילי. ממש אהבתי את היל השחקן. הקטע ׳הפריבילגי׳ שהוא לא הגיע מאיזה גטו גם היה מוכר. לא הכרתי את החלק שאמו היתה השותפה של הילארי

  3. הפוטנצאיל של הבחור הזה היה אחד מהגבוהים היה יכול בקל להיכנס ולטופ 10 של שנות האלפיים אבל הקרסול שלו מנע ממנו להגיע לגדולות. לפחות נכנס להיכל התהילה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט