מייקל ופיל. מג'יק וריילי. לברון ו – אמממ… – הווארד בק / תרגום Smiley

מייקל ופיל. מג'יק וריילי. לברון ו – אמממ… – הווארד בק / תרגום Smiley

מייקל ופיל. מג'יק וריילי. לברון ו – אמממ…

ב-NBA – היכן שלברון זכה בארבע אליפויות עם שלושה מאמנים שונים – הימים של שותפות נהדרת של בין שחקן למאמן חלפו במידה רבה. האם משהו אבד?

הווארד בק / SI.com
מאי 7, 2021

מאמר מקורי: https://www.si.com/nba/2021/05/07/nba-coach-star-partnerships-daily-cover 

סטיב קר, תמיד מנוסה, לא יאמר איזו קבוצה או איזה שחקן הווריורס בחרו לייסר בערב נפלא אחד אי שם בינואר – אלא רק שהוא ראה הזדמנות לשחרר את סטף קארי, אחד מנשקי ההתקפה הגדולים ביותר בהיסטורית הכדורסל, על שומר מסכן וחסר מאצ'אפ.

"רצינו לבחור מאצ'אפ מסוים", קר נזכר. "ככה שבאותם ארבע או חמש דקות ראשונות של המשחק, אנחנו פשוט, 'נריץ פיק-נ-רול מול הבחור ההוא במשך חמש דקות רצופות'".

במשך חמש דקות רצופות, קארי חגג, קלע כרצונו. הכל אבד בגאונות … מלבד בעיה אחת: שאר הווריורס נסחפו מחוץ להתקפה, יצאו מסנכרון אחד עם השני. "פחות או יותר איבדו קשר עם המשחק עצמו", קר אומר. "זאת לא הייתה האסטרטגיה הנכונה".

זה הביא לנתיחה שלאחר המוות בין קר, המאמן הראשי המעוטר של הווריורס, וקארי, כוכב הארגון, שהסתיים, לפי קר, עם מסקנה משותפת: "עם הקבוצה הזו, אנחנו צריכים למצוא איזון טוב יותר". הלקח נלמד. האסטרטגיה שונתה. הדיום הסתיים. אבל השיח לעולם לא מפסיק.

במהלך שבע עונות, בין אליפויות להתרסקויות בגמר, דרך בעיות הגב המתישות של קר והיד השבורה של קארי, דרך הזריחה המרנינה והנפילה המסחררת של הסופרטים ההיסטורית, בין שמחה ותסכול ליגון וכל מה שבין לבין, הם נשענו אחד על השני, בטחו אחד בשני, שוחחו על כל דבר מהורות ועד גולף, חיי השחורים לבוקס-נ-וואן.

הם יכולים לקרוא את מצב הרוח אחד של השני. הם יודעים כיצד השני חושב. כמו זוג נשוי לאורך שנים, הם יכולים לסיים במדויק את המשפט אחד לשני.

"הם שני אנשים מאוד דומים", אןמר רון אדמס, הדיקן של צוות המאמנים של הווריורס ואיש מקצוע בעל ותק של 29 שנים ב-NBA. "החיים של שניהם מתאפיינים באדיבות מסוימת וענווה ודאגה לאנשים אחרים".

כל מה שחוגגים לגבי הווריורס – סגנון המשחק שלהם, הערך הכדורסלני שלהם, כן, השמחה שלהם – מתחיל עם סטף וסטיב, עם ה"כבוד ההדדי והערצה" (מילותיו של קארי) ועם קשר שהוא "מתעלה" מעבר לכדורסל (מילותיו של קר).

"אנחנו בהחלט נשאר בקשר לאחר ששנינו נפרוש מזה", קר אומר.

"לחלוטין", קארי מגיב כאשר מעבירים לו הלאה את הציטוט.

השותפות שלהם מוכרת, האיטרציה האחרונה באותו המודל שנמצא או בתחילתם של ימי ה-NBA הראשונים ונכחה כמעט בכל עידן ובכל שושלת גדולה של הליגה: מביל ראסל ורד אורבך בשנות ה-60', למג'יק ג'ונסון ופט ריילי בשנות ה-80', למייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון בשנות ה-90', לטים דנקן וגרג פופוביץ' בשנות ה-2000 – וכמובן, שוב לג'קסון עם שאקיל אוניל וקובי בראיינט.

ההישגים שלהם אגדיים, השמות והביוגרפיות שלהם נעות ביחד. בקושי אפשר להזכיר את מג'יק ללא ריילי, טימי ללא פופ, אייזיאה תומאס ללא צ'אק דיילי, האקים אולג'ואן ללא רודי טומג'נוביץ'.

ואי אפשר לספר את הסיפור של הריצה של שושלת הווריורס ללא קארי וקר – אם כי הם עשויים להיות הייצוג האחרון של אותו הארכיטיפ הסטנדרטי הזה. המודל הזה נשחק במהירות בעידן כוח השחקנים של ה-NBA, מתפורר תחת מעבר הסופרסטארים, חוסר יציבות המאמנים, דינמיקות הכוח המתפתחות ושינוי תחושת "הנאמנות" בספורט המקצועני. במילים פשוטות, הסופרסטארים של היום והמאמנים לא נשארים ביחד לאורך מספיק זמן על מנת לפתח קשר עמוק יותר.

לברון ג'יימס זכה בארבע אליפויות במהלך העשור האחרון, עם שלושה ארגונים ושלושה מאמנים: אריק ספולסטרה (היט), טיירון לו (קאבס) ופרנק ווגל (לייקרס). קוואי לנארד זכה בתואר הראשון שלו עם פופוביץ' בסן אנטוניו, וזכה בטבעת נוספת עם ניק נרס בטורונטו, ואז הצטרף לקליפרס, שם הוא מנסה לשחזר את הקסם עם לו. קווין דוראנט זכה בשני תארים עם קר, ולאחר מכן הסתלק בחשאי לברוקלין, כדי לנסות לזכות עם סטיב נאש.

אימון עדיין חשוב, אבל מאמנים נראים כמו מחשבה שלאחר מכן. אולי אפילו מעט מעורכים. השותפויות הנהדרות של העבר נבנו על אמון ותקשורת, והקשר התחשל לאורך שנים. זה הדרך שבה תרבות הניצחונות מצמיחה שורשים – הכוכב והמאמן מגבירים אחד את השני, מציבים את רף הציפיות עבור כל האחרים. מה קורה כאשר הקשר הזה נעלם? האם התרבות נעלמת גם כן? האם השושלות נעלמות? האם הכוכבים של היום איבדו משהו הכרחי?

נחנו חיים בתקופה אחרת", אומר מאמן המאבריקס ריק קרלייל, שנהנה מ-11 עונות – וקשר הדוק – עם דירק נוביצקי, ואשר זכו באליפות ביחד ב-2011.

קרלייל מאמן כבר 30 שנה ב-NBA, לאחר חמש כשחקן, והוא רואה כיצד באופן דרמטי הדינמיקה השתנתה ב-10 השנים האחרונות, כאשר אול-סטארים באופן קבוע קופצים ממקום למקום ברחבי היבשת. "זהו קליידוסקופ של סיטואציות הנע באופן קבוע", קרלייל אומר, "וזהו אתגר גדול יותר ממה שהיה לנו אי פעם".

מכל הסופרסטארים שזכו במספר תארים מ-2010, רק קארי עשה זאת עם מאמן אחד – ונשאר איתו – חולק עם קר את המסע בו הדאבס התפתחו מסוס שחור לאליפות לקבוצת אליפות מפתיעה, קבעו שיא דומיננטי למספר ניצחונות בעונה (73 ניצחונות) ופישלו בגמר (זרקו הובלה של 1-3), השתדרגו מקבוצת אנדרדוג אהובה לסופרטים מתועבת ובחזרה לקבוצת אנדרדוג חביבה לאחר גל של פרישות, פציעות ועריקתו של דוראנט.

"פחות או יותר ראינו כל חתיכה של הצלחה וכישלון ביחד", קארי אומר על קר. "אני לא יכול לדבר עבור החוויה של בחורים אחרים, אבל אני אוהב את העובדה שחוויתי כל חתיכה של מסע ה-NBA עם מאמן אחד וצוות אחד, פחות או יותר, וזה נתן לי המון שלווה במובנים של מה זה האתגר החדש הזה – של הניסיון לחזור לשם".

אז כאשר הווריורס מחטיאים – או כאשר האסטרטגיה שלהם מותירה הדף, כפי שקרה באותו ערב בינואר – הכוכב והמאמן שלהם יכולים בזריזות לתקן את שגיאת המסלול, עם אמונה שלמה אחד בשני. כנראה שקארי וקר זקוקים אחד לשני יותר מתמיד. גם עבור הכדורסל וגם עבור השפיות. קליי תומפסון, חבר הנפש לקו האחורי של קארי, פספס את שתי העונות האחרונות עקב פציעות. דריימונד גרין נשאר האס ההגנתי, אם כי הוא כבר לא אול-סטאר. יתר הרוטציה העונה אוכלסה משחקנים זנוחים (אנדרו וויגינס), שכירים (קליי אוברה ג'וניור), משפחת קארי (דמיון לי) ושחקן שנה ראשונה גולמי (ג'יימס וייסמן).

לפני שנה, קר וקארי חוו את העונה המפסידה הראשונה שלהם ביחד – 15 ניצחונות, 50 הפסדים – כאשר קארי משחק רק בחמישה משחקים בגלל יד שבורה. העונה, קארי זימן את רוח ה-MVP שלו מ-2016, דוחף את הווריורס למאזן של 33-34 בזמן שהוא שומר על תקוות הפלייאוף שלהם בחיים.

האתגר תלול יותר מתמיד, הביקורת מבחוץ רועשת מתמיד, והקשר שלהם אולי חשוב יותר מתמיד.

"אני מחכה כל יום לראות את סטף", אומר קר – המאמן, שהוא אולי היחיד, שיכול לומר זאת לגבי הסופרסטאר שלו, כל יום בכל עונה, במשך שבע העונות האחרונות.

פעם, כוכבי NBA חשקו בגלוי במאמנים הטובים ביותר. דרשו אותם, אפילו.

שאקיל אוניל התחנן ללייקרס לשכור את פיל ג'קסון הרבה לפני שג'קסון הגיע ב-1999. קובי בראיינט רצה את ג'קסון, בנוסף, מכיוון שג'קסון אימן את האליל שלו מייקל ג'ורדן.

זה היה אחד מהדברים המעטים ששני כוכבי הלייקרס הסכימו לגביו – כאשר הם לא רבו, נטרו טינה, או הצליפו אחד בשני.

"לפיל היה משהו שלא היה לנו לפני – בחור עם רזומה מוסמך", אוניל אומר. "ידעתי שאם הוא יגיע לקבוצה, רק עם הרזומה שלו, הולך למשוך שחקנים ברמה מסוימת".

ג'קסון הגיע עם שפע של כבוד, שפע של טבעות (שש) והתקפה מובנת ("המשולש") שדרשה מהכוכבים המסוכסכים של הלייקרס לשתף פעולה. ברור, הם עדיין שמרו טינה ורבו, אבל ג'קסון החזיק את הכל יחדיו – ושלוש אליפויות רצופות הגיעו בהמשך.

"ההגעה שלו ללוס אנג'לס היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לקריירה שלי", אוניל אומר. "בגלל שכנראה הייתי מסוגל לזכות ב(אליפות) אחת. אבל אני לא מאמין שהיינו זוכים בשלוש ברצף עם מישהו אחר".

הריצה שלהם שערכה חמש שנים גם כן זכורה, ברור, גם בגלל ההתנגחויות הנצחיות בין שתי הפרסונות – לא רק בראיינט מול אוניל, אלא גם בראיינט מול ג'קסון או ג'קסון מול אוניל, או כולם מול כולם. זה היה שווה בשווה כאוטי ומפואר, וכנראה שזה הסתיים מוקדם מדי ממה שזה היה אמור להיות, עם עזיבתם של ג'קסון ואוניל ב-2004.

אבל זה החזיק מעמד במשך חצי עשור – מספיק זמן על מנת לבנות (ולבנות מחדש) את האמון וההבנה שיכולים היו למשוך את הלייקרס במהלך הזמנים הקשים. ההמשכיות חשובה. יחסים זקוקים לזמן. כנראה שלכולם היה נמאס אחד מהשני בסיום – לנקודה שבה ג'קסון, בספרו, תייג את בראיינט כ"בלתי ניתן לאימון" – אבל הקשרים האלה נשמרו, וסללו את הדרך עבור ג'קסון לחזור ללייקרס ולהדריך את בראיינט לעוד שתי אליפויות, ב-2009 וב-2010.

"פיל הוא כמו דמות אב", בראיינט אמר על ג'קסון בראיון שנערך ב-2009, במהלכו הוא גם כינה את ג'קסון "גאון בכל מובן המילה, בדרך שבה הוא רואה את המשחק, כיצד הוא רואה את הרוחניות של המשחק".

אותו התמהיל של יראת כבוד, נאמנות וחיבה משתקף ברגשותיו של אוניל כלפי ג'קסון, אשר מהדהד את מה שג'ורדן בתורו הרגיש עבור ג'קסון בשנות ה-80', כאשר הם חיפשו אחר התואר. אחת הסצנות הראשונות של הסדרה הדוקומנטרית הפופולרית על הבולס, הריקוד האחרון, הוא שג'ורדן מדגיש בהצהרתו, ב-1997, "אני בוחר שלא לשחק עבור מאמן אחר" – אזהרה להנהלת הבולס, עקב הספקולציות שג'קסון לא ימשיך מעבר לעונת 1997-98. ג'קסון אכן שוחרר לאחר שהבולס זכו בתואר השישי שלהם – וג'ורדן פרש.

יותר מעשור לפני כן, אייזיאה תומאס סימן קו נוקשה דומה עם הפיסטונס כדי שישמרו על צ'אק דיילי מלהיות מפוטר במהלך עונת 1985-86. תומאס היה אז בן 24, אול-סטאר רב שנתי אבל עדיין לא אלוף, והוא העריך במידה רבה את מנהיגותו של דיילי. כפי שהסיפור הלך, תומאס פנה ישירות לבעלי הפיסטונס ביל דוידסון, אשר הסכים להמשיך.

הפיסטונס המשיכו וזכו בשני תארים ב-1989 וב-1990, חוצבים את תומאס ודיילי כאגדות. דיילי נבחר להיכל התהילה ב-1994, ושש שנים מאוחר יותר הוא עמד כדי להציג את כניסתו של תומאס להיכל.

"מעולם לא הייתי הופך לאלוף ולשחקן שאליו הפכתי, לולא צ'אק היה המאמן שלי", תומאס אומר.

זהו נושא נפוץ. אוניל ובראיינט, לפי הערכתם האישית, היו צריכים את ג'קסון כדי להוציא את הגרסה הטובה ביותר שלהם, להפוך לאלופים. כך גם ג'ורדן, שהיה מתויג בעיקר כסקורר אנוכי עד הגעתו של ג'קסון והשכנוע שלו לאמץ את המשולש – מערכת שג'ורדן לעג לה תחילה כ"התקפה שוות הזדמנויות".

לא כל שושלת נבנתה על ידי אותו המודל, או שלא כל סופרסטאר מעוטר חולק קשר יחיד עם מאמן אחד. לארי בירד הוא הדוגמא המובהקת ביותר, כאשר הוביל את הסלטיקס לשלושה תארים בשנות ה-80', אחד עם ביל פיץ' ושניים עם קיי סי ג'ונס.

אבל ישנה היסטוריה ארוכה שכוכבי NBA מוצאים את הגרסה הטובה ביותר שלהם לאחר שמצאו את המאמן הנכון.

האקים אולג'ואן היה אול-סטאר רב שנתי תחת פיץ' ומאוחר יותר תחת דון צ'ייני. אבל השנים הטובות ביותר שלו הגיעו עם רודי טוג'נוביץ', שלאחר כמעט עשור כעוזר מאמן ברוקטס קודם לעמדת המאמן הראשי ב-1992. טומג'נוביץ' שכנע את אולג'ואן למסור יותר, בזמן שגם הבטיח לו את החופש לשחק משחק פנים-חוץ שלם. מאמנים קודמים, כך הרגיש אולג'ואן, החזיקו אותו כסקורר קונבנציונלי בלואו-פוסט.

"תמיד רציתי לשחק כדורסל משוחרר, להיות מסוגל ליצור, ולשחק בצורה שבה שיחקתי בזמני הקיץ", אולג'ואן אומר. "כאשר רודי טי קיבל את משרת האימון … הוא בטח בי. הוא הרשה לי לגלות ולהיות עצמי, ולשחק בדרך שידעתי שתהיה הכי אפקטיבית".

אולג'ואן סחב את הרוקטס לאליפות ב-1994 – עונתו ה-10, ועונתו השנייה המלאה של טומג'נוביץ' כמאמן ראשי. הם זכו שוב בכל בשנה שלאחר מכן. סך הכל, הם בילו 16 עונות ביחד ביוסטון. והחודש טומג'נוביץ' הרוויח את הצגתו לתוך היכל התהילה, כאשר אולג'ואן הוא אחד המייצגים שלו.

"אלו יחסים לכל החיים", אולג'ואן אומר.

מלבד קארי, מתי הייתה הפעם האחרונה שכוכב NBA פעיל אמר את זה לגבי מאמן? או דרש מאמן ראשי מסוים? הוא הביע את אותה יראת כבוד שתומאס הביע כלפי דיילי, או אוניל כלפי ג'קסון? האם כל צמד שחקן-מאמן נוכחי יכול להיות מתואר כ"נשמות תאומות" – כפי שדנקן ופופוביץ' היו לפי מנהל הספרס אר סי ביופורד?

"היינו כל כך ברי מזל להיות חשופים לכמה מהגאונים האמיתיים של המשחק", תומאס אומר על הדורות המוקדמים. "ובצער רב, לא כולם מקבלים את החוויה הזו כפי שלנו הייתה הזדמנות לחוות אותה. … בליגה שלנו עכשיו, כמה מאמנים בטוח יכנסו להיכל התהילה, כמאמנים? אני לא יודע?"

מאמני NBA עדיין טובים. חלקם אפילו נהדרים.

פופוביץ' הוא אייקון ב-NBA, עכשיו בשנתו ה-25 עם הספרס כמי שהנהיג את רף התרבות של הארגון. קרלייל, ספולסטרה, קר ודוק ריברס מוערכים ברמה אוניברסלית. שחקנים מהללים את קריאת המהלכים של טיירון לו, היצירתיות של בראד סטיבנס והמנהיגות של מונטי וויליאמס. אין מחסור בידע או בתפיסה.

פשוט אין להם אותו המעמד, או בעלי אותה השפעה, באופן כללי, כמו שהיה לקודמיהם בתפקיד. "רק אחד נשאר לעמוד", אומר אוניל, "וזה גרג פופוביץ'".

לאורך חלק ניכר בהיסטוריית ה-NBA, המאמן הראשי נתפס כסמכות האולטימטיבית – אותו אחד שמכתיב תפקידים, מציב סטנדרטים ומשתמש בזמן המשחק בשיטת המקל והגזר. רבים היו דמויות מתנשאות בפני עצמן – ריילי, דיילי, ג'קסון, אורבך, ג'רי סלואן. אפשר היה לכנות זאת כתיאוריית האיש הגדול של אימון ה-NBA. ואפשר לומר כי המודל הזה מיושן, אפילו עתיק. מספר מאמנים כיון בעלי המעמד או הביטחון התעסוקתי כדי לבקר בפומבי את הכוכבים שלהם (כפי שגקסון ופופוביץ' נהגו לעשות באופן תכוף), או לספסל אותם כאמצעי משמעתי.

"הזמנים כנראה השתנו לנקודה שבה זה אף פעם לא יחזור להיות כמו בעבר", אומר בוב ראיין, שסיקר את ה-NBA במשך 50 שנה, החל מהסלטיקס של ראסל-אורבך ב-1969. "אני חושב שהטבע של המאמנים עצמם, אלו לא אותן פרסונות. הם כולם הרבה יותר טכניים מאשר המושג הישן של ה'המנהיג'".

במקום זאת, המאמן הראשי ב-NBA כיום הוא יותר משתף פעולה מאשר בוס – מנצח על תזמורת, לא סמל מחלקה. הכוכבים של היום, מתוקף עושרם וכישרונם, והיכולת שלהם לקחת את הכישרון שלהם לכל מקום, מחזיקים ביכולת השפעה גדולה יותר מאי פעם.

"תפקיד המאמן בליגה כבר לא אותו אחד ישן של מנהל משימות ישן", אומר אדמס. "המהות האמיתי של האימון כרגע היא הדינמיקה האנושית של לקבץ אנשים יחדיו, להביא את השחקנים הטובים ביותר שלכם למשחק חופשי וטוב ושמירת קווי התקשורת פתוחים".

"עם כל חריפות המוח הטכנית של פרנק ווגל או ניק נרס – שאימנו את שתי האלופות האחרונות – אף אחד לא יראה בהם דמויות גדולות-מהחיים כפי שפעם ראו את דיילי או ריילי . השחקנים הם המשחק.

"אין להם את סוג ההשפעה הזו", אוניל אומר על המאמנים של היום, "בגלל שהכסף הוא הרבה יותר ממה שהוא היה אז. אז יש לכם (שחקן) שמרוויח 300 מיליון דולר, הוא לא מקשיב לאף אחד".

מאמנים גם כן מרוויחים יותר מאי פעם, בנוסף, אבל הטרנדים האחרונים תייגו אותם באור שונה. אם ג'יימס יכול לדלג מעיר לעיר, ולאסוף תארים בכל מקום בו הוא נוחת, זה מפחית כל תחושה כי המאמן הכרחי. בואו נראה זאת בדרך אחרת: אנחנו לעולם לא נחשוב להפריד את דנקן מפופוביץ', או ג'ורדן ללא ג'קסון, אבל כאשר אנחנו חושבים על ג'יימס, לעולם לא נחשוב על איזשהו מאמן בכלל.

"אני לא חושב שאי פעם יהיה שוב סוג כזה של חברות בין מאמן לשחקן", אומר אוניל.

האם זה משנה? אם זה הכל בסופו של דבר קשור לניצחונות והפסדים וסטטיסטיקה וטבעות, אז אולי לא. אבל במידה שהספורט עוסק במסע – הקשיים וההצלחות והחוויות המשותפות, החברים שקיבלנו לאורך הדרך – אז משהו אכן אבד, אם כי משהו בלתי מוחשי וסנטימנטלי.

לכוכבי NBA יש אוטונומיה רבה יותר מאי פעם, שזה בוודאות נטו חיובי – עבורם. החופש ליצור את קבוצות הסופרטים של עצמם עזרה להרים את משחקם, ולהבריק את הרזומה שלהם. אבל התנועה הזו מגיעה עם מחיר עבור המאמנים, אשר תלויים בכישרונות העל כדי להוכיח את השווי של עצמם – ולמען האמת, כדי להבטיח ביטחון תעסוקתי. כעניין היסטורי, המאמנים הטובים ביותר היום כנראה שמעולם לא יאספו מספיק ניצחונות או את החומרה כדי להציב אותם לצד אורבך או ג'קסון, בגלל שהסופרסטארים לא ידבקו מספיק זמן ביחד כדי למלא את הרזומה.

האם נרס היה זוכה בשתי טבעות אם לנארד היה נשאר? האם ספולסטרה היה זוכה בעוד טבעת או שתיים עם ג'יימס היה נשאר? האם לו עדיין היה מאמן את הקאבלירס עם ג'יימס היה נשאר בסביבה לתהליך הבניה מחדש?

ללא הטבעות, אין שום אגדה, שום הילה, שום כוח משיכה – התכונות שאוניל כה העריך בג'קסון.

"הרווחתי ידע", אוניל אומר, "מאחד המאמנים הכי טובים שאי פעם אימנו".

האמת היא, כי סטפן קארי לא התלהב מהגעתו של סטיב קר ב-2014. למעשה, הוא היה מריר – אם כי לרגשות שלו לא היו קשורות לקר.

קארי גדל שהוא קרוב לג'קסון במהלך שלוש העונות שלהם יחדיו. הווריורס הגיעו לאחר עונה של 51 ניצחונות, הכי טוב שלהם לאחר עשורים. הכל נראה היה שהולך בכיוון חיובי. ואז ג'קסון פוטר. וקר? הוא מעולם לא אימן במשחק. קארי פשוט הכיר אותו כפרשן ב-TNT – הבחור שקבר מספר זריקות מפורסמות כשהוא שיחק עם ג'ורדן בשנות ה-90'.

"המאמן קר הגיע, בכנות, לאדמה די מאוד רועדת", קארי אומר, "בגלל שלא הייתי מעריץ של הפיטורים של ג'קסון". הוא גם ידע שלא היה שום דבר שהוא יכול היה לעשות לגבי זה. "אני לא יכול לשבת לכעוס בשקט ולהרוס את החוויה של המאמן קר איתי כרכז שמתקדם, בגלל שאני פשוט עצבני לגבי מארק. זאת לא אשמתו שהוא המאמן הראשי עכשיו".

אז קארי שמר על ראש פתוח. וקר מהר מאוד זכה בכבוד שלו, עם אותן התכונות שקושרות אותם כיום: ענווה, יושרה, כנות.

זה קרה בפגישה הראשונה של קר עם הקבוצה, שם הוא שיבח בנחרצות את עבודתו של ג'קסון בביסוס הווריורס כווינרים. "הוא הגיע עם ענווה מאוד צנועה: מארק עשה עבודה מדהימה במשך שלוש שנים ושינה אותנו לקבוצת הגנה מאוד טובה. יש לנו ניסיון פלייאוף", קארי נזכר. "והוא רצה לעשות שינויים קטנים אשר בתקווה בסופו של דבר יביאו אותנו לעבור את המשוכה, אבל זה היה קשור לשחקנים".

בנושא הכדורסל, היחסים שלהם משקפת במעורפל את כמה מהזוגות הגדולים של העבר, כאשר קר משמש כמאמן ראשי אשר יורש אול-סטאר ועוזר לו להביא את עצמו לרמה נוספת – כפי שפיל ג'קסון עשה עם ג'ורדן, דיילי עם תומאס, טומג'נוביץ' עם אולג'ואן. הווריורס כבר היו חזקים הגנתית, תודות לעבודתו של מארק ג'קסון. תחת קר, ההתקפה שלהם קפצה מאמצע-הדירוג לרמת על, והאיצה את הווריורס לאליפות בעונתו הראשונה. קארי זכה בתואר ה-MVP הראשון שלו מתוך שניים.

תוך כדי הדרך, קר וקארי הבינו במהרה שהם חולקים את אותם ערכי הכדורסל: הנעת כדור, משחק לא אנוכי וגישה כללית שממקסמת את כולם, שהולידה את סלוגן ה"חזקים במספרים" של הווריורס בעונה הראשונה.

"סטף פשוט נתן את הטון עבור כל הארגון, ואפשר לי לאמן", אומר קר. "והוא עשה כך בגלל שהוא גילם את הערכים שחשובים לי. כמאמן, באמת להשפיע על הקבוצה, הערכים של המאמן חייבים להתממש".

בשנים המוקדמות שלהם, המשמעות הייתה כי קר יכול היה לבקר את קארי בסשן וידאו עם הביטחון שהוא יקח זאת בצורה קונסטרוקטיבית. לאחרונה, כאשר כל כך הרבה מהשחקנים הוותיקים של הווריורס פורשים או עוזבים, קארי לקח על עצמו את תפקיד השחקנים הוותיקים, כאשר הוא מדבר לעתים תכופות יותר, מגביר את המסרים של קר ולעתים משחרר התלהמויות זועמות על הספסל.

זה היה, לפי מילותיו של קר, העונה הכי מאתגרת שלו כמאמן, עם המנדט להישאר תחרותי (ולמקסם את השיא של קארי) בזמן שהוא מנסה לטפח כישרונות צעירים (למשל, וייסמן) עבור העתיד. זהו איזון מסובך, אם כי מהנה הרבה יותר עבור קארי, שפשוט המשיך לצבור משחקים של 40-נקודות והעלה את ספרי השיאים באש.

"סטיב פשוט הוציא את הטוב ביותר שלו במובנים רבים", אדמס אומר. "מאתגר אותו, נותן לו חופש פעולה רב יותר על מנת שיוכל להיות מי שהוא הפך להיות. זה לדעתי צריך לנבוע מהבנה עמוקה אחד של השני".

האם מאמן וכוכב יכולים ליצור את אותו הקשר אם הם מבלים ביחד רק שנה או שתיים ביחד? האם אי פעם נראה עוד שותפות מהסוג של מג'יק-ריילי? הצגת אישים כמו של פופ וטימי? שיתוף פעולה כמו של קר וקארי? כנראה שלא. האם זה משנה? כנראה שלא.

כפי שקר הבחין, "זה עדיין המשחק של השחקנים. אנחנו עדיין נלך למשחקים כדי להעצים את קוואי לנארד. אנחנו לא נלך למשחקים כדי להתמוגג מהקשר בין קוואי ו(לו)".

בכל מקרה, ג'יימס ולנארד ודוראנט הרוויחו את הטבעות שלהם ואת המורשת שלהם, ואף אחד מהם וגם לא האוהדים כנראה ידאג מי החזיק את לוח השרטוט כאשר הקונפטי ירד. עדיין, חלק מהמארג של המשחק נראה שאבד. וכאשר אתם שומעים את ג'ורדן מדבר בצורה פואטית לגבי ג'קסון, או את תומאס מדבר בכבוד על דיילי, או את קר וקארי שרים את המילים אחד של השני, הוגן לתהות האם הסופרסטארים הנודדים של היום מחמיצים משהו.

"כאשר אתם זוכים באליפות יחדיו, ואתם מפסידים במשחק מספר 7 בבית בגמר ביחד, לאף אחד אחר אין את הקשר הזה", קר אומר. "אף אחד אחר לא יודע איך זה מרגיש. ופשוט יש קשר ארוך טווח שיהיה לנו גם בעוד 30 שנה מעכשיו – כאשר נחזור למפגש איחוד ואני בכסא גלגלים, ועדיין כנראה שיהיה לנו את הקשר הזה. כאשר עוברים את הדברים האלה ביחד, זה עוצמתי בהרבה".

דיילי אמר פעם על כוכבי ה-NBA: "אתם ברי מזל אם הם מסכימים לכם לאמן אותם". הגרסה המודרנית כנראה שתכלול סעיף אחד נוסף: "… ואפילו עוד יותר ברי מזל אם הם ישארו בסביבה".

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. עונג של מאמר, עונג של תרגום. המון תודה סמיילי.
    הכדורסל משקף את ערכי התקופה, ובני הנוער בימינו – במיוחד בארה"ב – מחונכים לקדש את האני ואת העצמי.
    ואולם, מטוטלת ההיסטוריה נעה מצד לצד כאשר רק דבר אחד בטוח: מה שהיה הוא לא (בדיוק) מה שיהיה.
    אני מאמין שאם יגיע מאמן גאון שיביא קבלות, הוא יעלה מחדש את קרן תפקיד המאמן.

  2. אחלה תרגום.
    הכותרת קצת חוטאת למאמר כי היא לא עוסקת רק בלברון ונראה שבהחלט יש קשרים בין מאמנים לשחקנים, כמו קר וקרי… גם פופ ודאנקן לא קרה כל כך מזמן.
    אבל גם לגבי כל מיני קשרים קסומים בין מאמנים לשחקנים אולג'ואן (או לפחות המועדון שלו) למשל החליף 2 מאמנים עד שהגיע טומג'נוביץ'. אז יש כאן איזושהי התרפקות על השוט הקולנועי של המאמן והשחקן מתחבקים – לא על הסיפור האמיתי.

  3. מצוין, רלבנטי וחשוב. תודה רבה סמיילי.
    .
    אני בדעה שלברון היה מרוויח ממאמן קבוע וטוב לצידו. לא יודע למה זה לא קרה, אולי בגלל שלברון לא מעוניין, אולי בגלל שהחלפת הקבוצות התכופה, שאיפשרה לו למקסם את הכשרון לצידו, ולהערכתי תרמה לא מעט להישגיו, לא התיישבה עם מאמן קבוע, אולי בגלל שאף מאמן שלו לא היה הטיפוס המתאים (ספו דווקא כן, להערכתי), ואולי בגלל שהזמנים משתנים, כמו שתואר בכתבה.
    .
    לוקינג פורוורד – אשמח אם יתברר שיוקיץ' ולוקה מצאו את המאמן המתאים להם. ואפילו, בלאספמי…. שהשלישיה של ברוקלין מצאה מישהו שיגרום להם להישאר ביחד.

  4. מאמר חשוב ומצוין. אני צמיד אומר שבגלל שג׳יימס לא עשה את הקפיצת מדרגה הזאת של לוותר על עצמו בשביל הקבוצה הוא לא בשורה הראשונה באמת כמו ג׳ורדן, קובי, דנקן

  5. זאת חלק מהגדולה שלו בעיניי. חוץ מספולסטרה אין מאמן אחר שהגיע להישגים אחרי לברון (טיירון לו השנה, בלאט עף מהנבא, מייק בראון, פרנק ווגל כרגע שם). אם הוא היה מגיע לסביבה תומכת יותר עם מאמן ברמה של ג'קסון או ריילי, ולא מתחיל את הקריירה בוואקום של קליבלנד? לא היה ספק בכלל שהוא הגדול מכולם

כתיבת תגובה

סגירת תפריט