כשהזמן אוזל / גארי סמית׳ (תרגום: ארז שץ) – חלק 1

כשהזמן אוזל / גארי סמית׳ (תרגום: ארז שץ) – חלק 1

גארי סמית נולד ב1953 וכתב בכתבי עת ועיתונים שונים עד שהצטרף לספורטס אילוסטרייטד ב1983 שם מונה לכותב הבכיר. במהלך הקריירה שלו התמקד בסיפור האישי שמאחורי ההישגים, ויכולתו להבין לנפש האנשים שכתב עליהם והאופן שבו הצליח לסקר אותם גרמה לעמיתיו לכנותו ״כתב הספורט הטוב באמריקה״ ואף ״כתב המגזינים הטוב באמריקה״. סיפוריו פורסמו בספורטס אילוסטרייטד, טיים, רולינג סטון ואסקוויר, וכן בשני אוספים שפרסם. 12 מסיפוריו נכללו באסופות ״סיפורי הספורט הטובים באמריקה״, יותר מכל כותב אחר.

ארז שץ, בן 44 מבית שמש, עובד כמתכנת ביום וככתב בהופס בלילה, אחראי על הטור ״תורת המספרים״ ויחד עם יוני לב ארי מגיש את פודקאסט הבייסבול A Kosher Hot Dog.

פורסם לראשונה בספורטס אילוסטרייטד ב11 לינואר 1993.

בעודו חולה אנושות בסרטן, ג׳ים ואלבנו נלחם על חייו כפי שאימן כדורסל, בכך שהוא לומד כל שביכולתו, מדבר אוטוסטרדה ומתעקש להשאיר אצלו את הזריקה האחרונה.

הוא נכנס לארינה כשידו חובקת את אשתו ומכל של מים קדושים מהעיירה Lourdes בתיק העור השחור שלו. גבו ומתניו וברכיו דאבו מכאב. זו היתה המחלה, אמרו לו. אזניו צלצלו ובטנו התהפכה והתחושה בכפות ידיו ורגליו אבדה. זה, הם אמרו לו, היתה התרופה. התיק קרקש בכל צעד שעשה. 24 כדורי אדוויל הספיקו, בדרך כלל, לעזור לו לעבור את היום.

הוא אזר את עצמן והתכונן. וודאי מישהו יגש אליו הערב, יטלטל את ידו בלחיצה ויאמר את זה. זרים תמיד היו כותבים או אומרים לו את זה: ״אנחנו סומכים עליך, ווי, אתה יכול לעשות את זה. אף אחד לא חשב שיש לך סיכוי נגד יוסטון במשחק האליפות הארצי ב83 ואתה לקחת אותו, רואה? תמשיך להלחם ווי, אתה יכול לעשות את זה שוב״.

לא. לא באותה נשימה. לא באותו משפט, לא באותה פסקה, לא באותו מגזין או ספר אפשר יהיה למצוא את שני הדברים ביחד: יריב כדורסל והסרטן שאוכל את דרכו דרך לשד עצמותיו ועצמות עמוד השדרה שלו. יריב כדורסל ומוות. לא. הפחד שלהם מהמוות גרם לאנשים לא להציג אותו כגדול יותר. הם כיווצו אותו, הפכו אותו לטריוויאלי. ווי נגד גרורה אדנוקרצינומית. ווי נגד פאי סלאמה ג׳אמה מיוסטון. תראה להם, מותק. תדהים אותם, ווי.

לא. אין קשר, מותק, הוא כל כך רצה לומר להם לפעמים. אין. המצלמות, הכתבים, המיקרופונים המתינו לו מחוץ לסיוויק סנטר בטלהסי. עונה חדשה וטריה. איווה סטייט בפלורידה סטייס, משחקו הראשון של ג׳ימי וולבנו בן ה46 כפרשן כדורסל קולג׳ים של ESPN מאז שלמד בקיץ הקודם שנותרה לו ככל הנראה שנה אחת לחיות.

הוא ניסה להחיש את צעדיו. רגלו השמאלית סרבה לאפשר זאת. ארבע או חמש פעמים ביום הוא טבל את אצבעו במים הקדושים וסימן את אות הצלב על מצחו, על חזהו, על גבו, על ירכיו ועל ברכיו. ואז מזג מעט מהמים לכפות ידיו ועיסה את המים היטב על כפות ידיו ורגליו.

בתקופה שאימן בצפון קרולינה סטייט, ווי נהג לעצור בנקודה הזו, בדיוק כשנכנס לארינה. לאחר שנתן את נאום טרום המשחק שלו, הוא היה עוזב את חדר ההלבשה הממוקם בקומה התחתונה של הריינולדס קולוסיאום בראלי, מטפס את המדרגות שהובילו לפרקט, ונעמד על המדרגה האחרונה, עדיין נסתר מהקהל. לרגע אחד הוא חדל מלהיות השחקן בליבה של הדרמה. הוא היה לצופה הסופג את העוצמתיות, ההרגשה של הכל – תזמורת הקולג׳ מרעימה שירי קרב, שאגת הקהל, המעודדות נופלות באוויר, השחקנים גולשים אל הזכוכית לליי-אפס לפי תור. והוא היה חושב לעצמו, אלוהים, יש לי מזל בחיים. מה עושים אנשים אחרים שהם הולכים לעבוד? הולכים למשרד, יושבים ליד שולחן? תראו מה יש לי! כן, ווי חונן ביכולת המובחרת לשחות בתוך המערבולת ובו בזמן להיות מעליה, מביט למטה, מעריך אותה וגומע ממנה את כל ההבל והפלא. הדבר אפשר לו להיות האיש המשעשע ביותר והריאיון אחרי משחק איתו היה ההצגה הטובה בספורט; הדבר אפשר לו לשרוד את הסקנדל בנורת׳ קרולינה סטייט שקרע ממנו את המוניטין שלו ואת עבודתו. אפילו במהלך הרגעים השוחקים ביותר שלו, היה חלק מווי שתמיד אמר ״אלוהים, איזה סיפור יהיה אפשר לכתוב על זה בשנה הבאה״. הקצינו את הפרט הזה קלות, חזרו על המשפט הזה ארבע או חמש פעמים, והקהל על הרצפה נחנק מצחוק. אפילו בתקופה האפלה ביותר לאחר שנאלץ להתפטר הביט בעצמו שוכב במיטה וחשב ״בנאדם, הבנזונה המסכן הזה, נכנסו בו חזק. אבל הוא יחזור. תנו לו זמן, הוא יהיה בסדר״

זה מה ששדד הסרטן. הפחד והכאב והסבל גזלו ממנו את יכולת ההפרדה וריצעו אותו לעצמו. ״אני לא יכול לעשות את זה,״ הוא אמר. ״אני כבר לא יכול להתנתק מעצמי.״

הוא לפת את תיק העור השחור בחוזקה וצעד אל מתחת לאורות.

*****

הכל הציף אותו בשעה שצעד אל מגרש הכדורסל – איך כילד קטן היה זורק כוסות נייר מקומטות בג׳אמפ-שוטס אחרי כל משחק של קבוצת התיכון שאביו אימן, מליון תרגולי המסירה בשלשות, כל הזעה וצפצופי הנעליים והתשוקה למשחק שבערה באש כה יוקדת שפעמיים בקריירה הוא זינק מהספסל לצעוק… ואיבד את ההכרה… וחמש או שש פעמים בכל עונה שאחורי מכנסי החליפה שלבש השמיעו רר-יי-פפ בהקרעם. הוא לבש תחתונים אדומים כצבעי קבוצת הNC State wolfpack בדיוק למקרה הזה, אבל זה לא באמת שינה. בנאדם יכול להתהלך בתחתונים בביתו; ווי היה בביתו. אולי פה, למשך שעתיים הלילה, הוא יוכל לשכוח.

הוא הרים את עיניו וראה אדם הצועד לעברו. היה זה המאמן של פלורידה סטייט, פט קנדי, שהיה עוזר המאמן של וולבנו באיונה קולג׳. קנדי רכן לעבר אזנו של ווי ופתח את פיו לדבר. אלה שהיו בפאב באחת בלילה כשווי היה מצחיק אנשים עד דמעות, אלה שראו אותו חוטף את המיקרופון מהדי ג׳יי בשתיים בלילה וקופץ על הכיסא לשיר סינטרה, אלה שעל דלתות המלון שלהם היה מתדפק ב3:30 בלילה לדבר על החיים ושאת אהיל המנורה שלהם היה מעקם עם ראשו כשעיניהם החלו נעצמות (״הייתי צריך לעשות משהו כדי להעיר אותך! אתה לא מקשיב!״)… כל אלה לא יכלו לרדת לעומקו של מה שקורה לו. ווי היה אדם שכבל חשמלי מתפצפץ בתוך גופו; לעתים הוא היה מקיף מספר פעמים את הארינה אחרי נצחון גדול לשחרר מעט לחץ, או תועה ברחובות העיר עד עלות השחר אחרי הפסד. הוא היה מסוג אלה שהיית רוצה להכין לו ארוחת ערב או להראות לו את הבית החדש שלך, כי זה היה הופך לארוחת הערב הגדולה אי פעם, או לבית הטוב אי פעם, מדהים, פשוט מדהים – ו-ווי התכוון לזה. ועכשיו פיו של קנדי נפער אינצ׳ים ספורים מאזנו של ווי, ואלף מחשבות ורגשות נלחמו בציפורניים לצאת החוצה – ״כל יום איתך היה יום מסעיר. כל יום באת עם 10 רעיונות חדשים. כל יום השארת אותי עם חיוך על פנים אומר ׳בואנה, הוולבאנו הזה הוא משהו אחר׳. והותרת אותי חושב שאני יכול לעשות יותר עם חיי מאשר אי פעם חשבתי שאוכל. סוג מסויים של אנשים נופחים חיים באנשים אחרים. אתה עשית את זה בשבילי״ – אך אף מילה לא מצאה את דרכה אל פיו של קנדי. במקום זה הוא רק נישק את ווי.

זה היה מה שהיה חסר לוולבנו יותר מכל אחרי שקריירת האימון שלו הסתיימה באפריל 1990. אף אחד לא נישק פרשן טלוויזיה, אף אחד לא חיבק אותו, אף אחד לא בכה על כתפו. ווי נהג להדהים את מנהלי מחנות האימונים ששכרו אותו לשאת אחד מאותם מי-סופר-כמה נאומים ב50 דולר לחתיכה במועדוני הקיץ שהיו מקיימים בפוקונוס בשנות השבעים. המנהלים היו מביטים לאחור בשעה שפסעו חזרה למשרדיהם אחרי שהציגו אותו, והם היו רואים בחור בתסרוקת ביטלס מעוכה מוציא עכבר לבן – עכבר לבן אמיתי, נטול קרביים ומפוחלץ אצל מפחלץ מקצועי שהורכב על גבי סקייטבורד – אל עבר המקרופון ושואג אל הילדים ״מה זה הקבלת פנים הזו? תראו איך אתם יושבים! אני נוסע כל הדרך לפה ומה אני מקבל? את המפשעות שלכם ממאתיים זוויות? אני אומור לעמוד פה ולתת נאום טוב כשאני בוהה במאתיים סטים של ביצים? מה יש לנו פה, חבורה של כבדים? אני רוצה עכברים! בואו ננסה שוב. אתם יכולים להוציא מהחיים רק מה שאתם דורשים מהם! אני הולך לבוא שוב למקרופון עוד פעם ואז אני רוצה אותכם על הרגליים ואם תתנו לי את זה אתם יכולים לשים כסף שאני אתן לכם את הנאום המזורגג הטוב ביותר שאני יכול לתת!״. ומנהל המחנה היה מביט שוב ורואה כמאתיים ילדים על הרגליים, שואגים בפראות. מביט אחורה כמה דקות אחרי ורואה אותם בוכים. מביט כמה דקות אחרי ורואה אותים נושאים את ווי על הכתפיים מסל אחד למשנהו לגזור את הרשתות בעודם מעודדים אותו ״ווי! ווי! ווי!״ ובמשך שאר המחנה, המנהלים והיועצים היו מביטים טוב טוב בכל פעם שהם היו פותחים דלת או הולכים בדרך כלשהי, כי ווי שכנע את אותם מאתיים ילדים לזנק מאחורי קירות ושיחים מולם ולהקריב את גופם כמו ״עכברים אמיתיים״, להתרוצץ אל מול ה״כבדים״ ולשעוט קדימה!

הוא לא גייס ילדים למסגרת שלו בקולג, הוא שאב אותם לשם. הוא היה הולך לביתו של מועמד, ורבע שעה אחרי הוא כבר ארגן מחדש את רהיטי הסלון לתאר מערך הגנתי, שלח את אמא בהטעייה לכסא הנוח, את אבא על המנורה, ג׳וניור והאחיות אזורית לוחצת על שולחן הקפה. לאן לכל הרוחות הילד הזה היה יכול ללכת ללמוד? בשלושים המשחקים שווי אימן מדי עונה, מאה הנאומים שהוא בסופו של דבר נתן בכל שנה, היעד היה אותו דבר: גרום לאנשים לזנק מכסאם, גרום להם לצחוק, גרום להם לבכות, גרום להם לחלום, הנע אותם. ״חי!״ הוא היה אומר. ״זה מה שגורם לי להרגיש חי!״

ואז, יום אחד באביב האחרון הוא שיחק גולף על מגרש בגבעות שהשקיפו על הים התיכון בצפון ספרד. הוא נמלט מהסופה שנוצרה בעקבות הסקנדל בNC State. הוא זכה בפרס ACE על הצטיינות בפרשון ספורט בטלוויזיה בכבלים. הוא סירב להצעה לאמן בוויצ׳יטה סטייט וחתם על הארכת חוזה בABC וESPN. היה לו זמן, סוף סוף, לארוחות ערב ארוכות עם אשתו, לערבי שירה וסרטים עם בנותיו בנות ה12, 20 ו23. הוא השיג מינוי כשדר קווים במשחק של הליגה האירופית לפוטבול בברצלונה; הוא הזמין משחק במגרש הגולף לא רחוק מצפון העיר. ״כמה יפה היה אותו יום״ הוא עתיד לזכור. ״כמה הייתי מאושר…״ ואז הוא חש כאב באשכיו. כך מגיע המוות. תחושה עזה במפשעה בזמן שהבנאדם עומד בשמש ומבטו מטייל על הגבעות הירוקות והים הכי אחושרמוטה כחול בעולם, בעודו מתלבט בין מחבט 3 wood למחבט iron.

הוא צחק בחושבו על כל בדיחות כאבי האשכים הצפויות; הרופא היה כמעט משוכנע שמדובר בזיהום או שמא כאב שהוקרן מכאב הגב התחתון שווי חש לאחרונה. הוא המשיך לצחוק בזמן ששהה במנהרת הMRI ביוני האחרון בבית החולים של אוניברסיטת דיוק, מתבדח דרך האינטרקום עם האחיות על מוזיקת הרוק הכבד שהם הפציצו לאוזניות שלו בשעה שהם סרקו את עמוד השדרה שלו כדי לראות אם הוא סובל מפריצת דיסק, כשרדיולוג העיף מבט בתמונה שהופיעה על המסך שלו, ולפתע הצחוק חדל והאחיות דממו. והחרדה, החרדה המחליאה החלה להתפזר בבטנו בשעה שהרדיולוג אמר לו בשקט ״בוא איתי קואוץ׳״. ואז: ״תרשה לי להראות לך תמונה של עמוד שדרה בריא, קואוץ׳… ועכשיו תראה את שלך.״

החוליות שלו היו שחורות בעוד שהאחרות היו לבנות. והחרדה עלתה לחזהו של ווי, ליפפה את הצלעות ואחזה בגרונו, אבל הוא הצליח לשחרר עוד בדיחה אחת ״שכחת להפעיל את הפלאש״

הצחוק לא בא. ״קואוץ׳, זה בדיוק איך שאנחנו רואים את זה בספרים… קואוץ׳ אני בטוח ב90% שמדובר בסרטן״. העולם הסתובב מסביבו, והוא שאל תריסרי שאלות שטרם יכלו לקבל תשובה, אך המבט על פני הרדיולוג העיד שהמצב רע, רע מאוד. ווי הלך אל חדר ההמתנה וסיפר לאשתו, פאם, והם אחזו זו בזה ובכו ונסעו הביתה, היכן שבתם הבכורה, ניקול, עזרה לבתם האמצעית, ג׳יימי עם פרוייקט בקורס מבוא למוזיקה. הם הקישו על קליד פסנתר, הכו בסיר עם כף עץ, בבקבוק יין עם עפרון ובשני פמוטים זה בזה כשהדלת נפתחה ואביהן אמר ״יש לי סרטן. אני הולך למות … אני לא רוצה למות … אני מצטער… אני מצטער.״

*****

חמישה חודשים לאחר מכן, והכל עדיין היה נטול פשר. ארובות עיניו שקעו יותר עמוק, עורו שצבעו כעין הזית הפך מתוח יותר על פני גולגלתו, אך 35 הפאונד [כ15 קילו] שאיבד גרמו לגופו להראות טוב יותר ובכושר. שערו, בניגוד לכל הגיון רפואי, שרד טיפול כימותרפי מסיבי. הוא חי בארץ שבה אנשים נעלמים כשהם הופכים לחולים סופנים. רוב האנשים שראו אותו עובר בשדות תעופה, נעמד מול מצלמות ומריץ בדיחות על משקלו הצונח (״הי, אני עכשיו הפרשן המהיר במדינה – אין שדרן אחד שיכול לעקוף אותי!״) הניחו שהסרטן שבו נעלם. הוא לא נעלם. “מהעניינים קואוץ?״ הם היו קוראים אליו.

מה הוא יכל לענות? ״סוחבים,״ הוא היה עונה לרוב ״סוחבים״.

הקהל בסיוויק סנטר קלטו אותו עכשיו, הנגנים של פלורידה סטייט קמו על רגליהם, והרימו את השלט שנשאו ״ברוך הבא, בייבי!״ וקראו בקצב ״ג׳ימי ווי! ג׳ימי ווי! ג׳ימי ווי!…״

היה זה ערב שבת. בשני בבוקר, כפי שעשה בכל שבועיים, הוא עתיד היה להכנס למרתף המרכז האונקולוגי ב״דיוק״ ולשבת עם כמאה איש, כולם בוהים אל הריק, ממתינים שעות לתורם. שמו ייקרא והאחות תאמר, ״וריד או פתח?״ והוא יאמר ״פתח״ משמע שהוורידים שלו קרסו מכל המחטים שננעצו בהם ואת ארבע המבחנות שהרופאים צריכים היום יצטרכו לקחת מהגוש שמעל חזהו השמאלי, היכן ששסתום כניסה פלסטי הוכנס בניתוח. הוא יוריד את חולצתו, והאחות תרטיב את הגוש עם נוזל חיטוי ותתיז עליו אתיל כלוריד כדי שהמקום יאבד תחושה, תשטוף בתמיסת מלח את הצינור שהוכנס לווריד הנבוב העליון שלו, תיקח ממנו את הדם ותשלח אותו חזרה לחדר ההמתנה בעוד המעבדה תריץ בדיקות על הדם שנלקח ממנו. הוא ימתין עוד 45 דקות, ממלמל משהו פה ושם לפאם, או מילת עידוד לאחד הפציינטים בקרבתו; ואז הוא ילך למשרדו של רופא שניסה להיות חיובי ושמח, אבל ראה 40 חולי סרטן ביום; ואז הוא יישלח לקומה השלישית שוב בשעה שVelban, קוטל תאים, הוחדר לוורידיו דרך ה״פתח״ בתקווה שהדבר יקטול מספר זהה של תאים סרטניים כמספר התאים הבריאים שהוא יקטול. לבסוף הוא ידדה החוצה, נאחז בפאם כמשען, גופו כפוף כאילו הוכה באלה, ותהיו בטוחים, מישהו יבקש ממנו חתימה, ותהיו בטוחים, הוא יחייך ויאמר ״בטח״.

״…ג׳ימי ווי! ג׳ימי ווי! ג׳ימי ווי!” הוא חבש את האוזניות והגביר את עוצמת הסאונד כדי שיוכל לשמוע את הנחיות המפיק מבעד לצלצול ששכן תמידית באזניו כעת, ואז צעד לרחבת המגרש להקליט את הפתיחה למשחק. הוא יכל לחוש בכך עכשיו, בוקע מבעד לפרקט העץ, אל כפות רגליו נטולות התחושה, את החבטות של כדורי הסל מכים, מכים, מכים בפרקט בשעה ששתי הקבוצות הלמו ברגליהם במהלך תרגילי הצעד וחצי. הכל מסביבו פעם, תוהו חביב ולו קצב ישן ומוכר. השחקנים חייכו והחליקו כיפים איתו, הצופים נופפו ניירות ועטים לעברו, התזמורת נגנה את הנעימה מהסרט רוקי, המעודדות נפלו באוויר, ורגלו הימנית של ווי טופפה בקצב. בנשימה אחת הוא הישיר מבט אל מצלמת ESPN וסיפר לצופים בבית איך איווה סטייט תצטרך להזדקק למהירות שלה ולהצמד לג׳אמפ שוט כדי לנצח, בעוד שפלורידה סטייט תצטרך לדחוף את הכדור פנימה בכוח. בנשימה הבאה הוא פנה אל מיקרופון הבום ואל המראיין שלימינו לענות על השאלה שלה אודות הסרטן שמעכל את עמוד השדרה שלו, ויחד עם סקציית כלי הנשיפה, והסלטות לאחור, ונהמת הקהל מכל עבר, הוא מצא עצמו נוקט באותה מטאפורה קלה ומעביר אותה באותו קול צרוד, מתלהב. ״אני לא שמח להיות פה, אני רק שמח להיות! ברגע זה בעודנו מדברים התאים הטובים נכנסים בתאים הרעים. אתה צריך לעודד אותם. תאים טובים… תפרקו אותם! זה מה שקורה עכשיו! זה זמן להופס! בואו נשחק הופס!״

*****

״אני חסר אונים! אני לא לוקח החלטות! אין לי שליטה! אני לחלוטין נתון לרחמי המחלה והטיפול! אני לא אבא! אני לא בעל! אני יצור! אני לא יכול לעשות כלום! אני רק שוכב שמה והם תוקעים מחטים לתוך גוש בחזה שלי ומוזגים רעל לתוך הגוף שלי ואני לא מאמין בזה. אני יצור!״

הוא לא יכול לצרוח את זה לתוך המיקרופון למליון וחצי איש שמאזינים בבית וצופים בפאב, אבל זה היה מולו, מאחרי הלשון, בבסיס המוח, גואה ומבקש לגלוש החוצה. וזה הצליח, לפעמים. לא היתה סיבה להסתיר את זה, לא היתה עוד סיבה להסתיר שום דבר. היו ימים, פה ושם, שהוא העביר בעודו עטוף בחלוק הרחצה שלו מול הטלוויזיה, מתעוות מהכאב, מכווץ מצער ותוהה איך בשם אלוהים הוא יוכל לאזור את הכוחות שוב לשלוף את היציאה שתרגיע את כולם מסביבו, לאמר לעולם בקול הצרוד, המתלהב, ״אתה חייב לדחוף את זה לאמצע, זה הדרך היחידה לנצח אזורית לוחצת!״ כאילו שהיו עוד מאה אלף מחר. היו ימים שבהם ג׳יימי, שלקחה הפסקה משנתה הראשונה בקולג׳ NC State לעזור לו לצלוח את הסיוט היתה צועקת ״קום! לך דבר עם הרופא שלך! לך תראה כומר! תפסיק לשכב שמה! וויתרת! קום! תצעק על מישהו! תצעק עלי!״

״הרופא או הכומר, הם יוכלו להוציא את הסרטן מהגוף שלי?״ הוא היה שואל.

״אני לא יודעת! אני רק רוצה שתעשה משהו! תצרח, תלחם, תרביץ! אפילו אם זה חסר תועלת, כדי שנוכל להגיד, ׳זה אבא שלי׳״.

*****

האבא של פעם, האבא שמסתער מעטים מול רבים, בנו של אדם עם קול המהדהד וחיוך מאוזן-לאוזן ומחברת צהובה מלאה רשימות שהקבוצה של ווי צריכה להתחיל לעבוד עליהם מיד… אבל איך הם לא מבינים? איך יוכל ווי לאפשר לעצמו לקוות? אם ווי אהב סרט, הוא צפה בו חמש פעמים. אם ווי אהב שיר, הוא תיעתק כל מילה, שינן אותו, שר אותו 20 פעם ביום ושכנע את הילדות שלו לשיר אותו איתו חצי תריסר פעמים נוספות בדרכם לחוף הים. ווי לא יכל לתת שלושה רבעים מהלב שלו במשהו; הוא היה חייב לתת את הכל. איך הם לא ידעו כמה מסוכן היה לאדם כמוהו לתת את כל הלב לתקווה כה קלושה שכזו? ווי היה מהחולמים. לווי לא היה ביטוח חיים. אדם שהתחתיות שלו היו כה עמוקות כפי שהגבהים שלו היו עצומים לא יכל לקוות יותר מדי, לא יכל להשען על כך יותר מדי, מאחר וההתדרדרות הבאה במצבו, או הפעם הבאה שמבטו של הרופא יסוט לשניה הצידה יגרום לו לקרוס במהירות במורד בור שממנו הוא עשוי לעולם שלא להמלט.

ובכלל, על אילו נקודות אחיזה הוא יוכל לתלות את תקוותו? אפילו הרופאים לא יכלו לאתר את מקור הסרטן שלו – הם ניחשו מהריאות, אם כי הוא מעולם לא עישן יותר מסיגר המזדמן. עם סוג זה של סרטן, לא היו גידולים שניתן לצלם ברנטגן, שום דרך מהימנה לשרטט את התפתחות המחלה. ״אתה תדע שזה יחמיר״, הם אמרו לו. ״אתה תדע בגלל הכאב״. כך שכל בוקר הוא התעורר ושאל את עצמו את השאלה הנוראה: האם גבר הכאב?

קום! תצרח! תלחם! הכה! הוא ניסה. הוא סירב ללבוש את בגדי המטופל כשהוא אושפז בבית החולים כל שבוע שישי לקבל מנה מסיבית של כימותרפיה. הוא סירב לקחת את משככי הכאבים שרשמו לו. הוא שוחח עם אלוהים בקול רם. הוא שעט לתוך המספרה והורה להם לגלח את כל שערו – הוא יאבד את השיער, לא הכימותרפיה. באותו אופן ש, בדקה האחרונה במצב של שוויון כשהכדור בידי היריבה, הוא התעלם מהטקטיקה המקובלת והורה לשחקניו לבצע עבירה למרות שהדבר יתן בידי הקבוצה השניה את הזריקה החופשית שעלולה לנצח את המשחק – ווי רצה את הכדור האחרון, ווי רצה את הזריקה האחרונה. הוא סירב לשבת בצד, להתקטנן בהימור על הגנה, בעודו ממתין לגורל שיחליט בשבילו.

אך הבדיחה היתה על חשבונו. שיערו גדל מיד בחזרה ומעולם לא נשר. כל טקטיקה שנקט במלחמה החדשה הזו חזרה אליו בהפוכה. הנסיון לא לדכא את הקדחת שבערה בו הגביר את יראת המוות. והוא נזכר בשטף עוצר הנשימה של מכתבים נרגשים שכתבו לו אנשים על ערש דווי אחרי שNC State הדהימה את יוסטון לפני תשע שנים, אנשים שהודו לו על שנתן להם סיבה לא לוותר, והזכרון הותיר אותו יושב ומניד בראשו לשלילה. האם הוא יוכל להסביר את הכל בזמן פסק הזמן הבא? האם הוא יוכל לספר לכולם שדי לו בלראות את שלושת בנותיו נכנסות לבית כדי לפרוץ בבכי, שדי בפרסומת בטלוויזיה שבה אב מקבל קערת דגני בוקר מילדתו הקטנה, מחבק אותה ואומר לה ״אני כנראה מאוד חשוב לך אם הבאת לי קערת בראן פלקס״ כדי לגרום לדמעות לעלות בעיניו כשהוא רואה אותם כה שמחים ומאושרים כאילו רבאק כלום?

הג׳אמפ-שוט של יוסטוס ת׳יגפן, הגארד של איווה סטייט צנח מרחק של 30 ס״מ מהטבעת, הזדמנות פז בשביל ווי לומר, כפי שעשה בבית, לפני יומיים בעודו מניע בראשו לאט ובמבט המום, ״יוסטוס ת׳יגפן! אתה מאמין? מי יודע כמה זמן נשאר לי, וכל מה שיש לי זה לשבת פה ולבהות בנתונים של יוסטוס ת׳יגפן שקיבלתי בברושור של איווה סטייט בסקטבול. אני יושב פה וקורא, ציטוט, ש״יוסטוס ת׳יגפן נבחר פעמיים לשחקן הביג אייט של השבוע׳ ושהוא ׳קלע 11 נקודות מול קנזס ו17 נקודות בניצחון של ISU בהארכה מול קולורדו ששודר בESPN׳. מה אני עושה פה לעזאזל? זה כאילו דופק לי על הראש שוב ושוב כמה שזה חסר חשיבות. אתה חוטף כזו מחלה ואתה אומר לעצמך ׳לספורט אין משמעות׳ וזה מרגיש נורא ואיום. אלוהים, הקדשתי את כל חיי לזה״.

ייתכן שיאמר את זה למליון וחצי איש. הוא יוכל לאמר את זה. הוא אדם שבקלות מהממת יכל להמיר את רגשותיו למחשבות ואת מחשבותיו למלים – מוצק לנוזל, נוזל לגז; זה היה בו בזמן יפהפה ומחריד. לפעמים הוא היה מסתכל על בנותיו ועל אשתו ואומר ״אלוהים… אני אתגעגע אליכן״, והדבר היה קורע את ליבן לשניים. מה הנוהל המקובל, אחרי שחילצת מהרופא את העובדה שרק חולים ספורים שאובחנו עם אנדוקרצינומה גרורתית בשלבים מתקדמים, כמו ווי, חיו יותר משנתיים, ורובם הלכו תוך שנה? האם אתה אמור להגיד לאהוביך את כל הדברים שמתדפקים על קירות ליבך, או האם אתה אמור לשמור אותם נעולים בפנים ולחסוך ממשפחתך את העינוי שבלשמוע אותם? אף אחד לא לימד אותך איך לעשות את זה; מה הנוהל המקובל?

אולי זה הזמן המתאים למצלמות הטלוויזיה להתמקד על כפות ידיו, השמאלית מכווצת לכדור והימנית עוטפת אותה, בנסיון נואש לסחוט מהן תחושה כלשהי בזמן שבוב סורה טיווח כדור ממרחק 21 פיט והיתרון של פלורידה סטייט התנפח ל50-31. אולי ווי יוכל לומר לכל הצופים והמאזינים, גם אם הם לא צופים בשידור בשביל לשמוע את זה: ״חושי נגזלים ממני. אני בקושי מצליח לחוש בטעם של האוכל. אני לא יכול לשמוע. אני לא יכול להרגיש. בקרוב אשתי תצטרך לכפתר את החולצה שלי כי אני לא אוכל לחוש בכפתורים בין האצבעות שלי. זה לקח לי את כפות הרגליים והידיים והאזניים … אבל זה לא לקח לי את הראש והלב והנשמה. וזה לא יצליח לקחת אותם. אני הולך להלחם בזה כל עוד אני יכול. אני הולך לעשות את מה שאני אוהב.

״אני הולך להחמיץ כמה משחקים בגלל הכימותרפיה. אני לא חושב שתראו את ג׳ון סונדרס מהאולפן אומר ׳בשידור חי! מחדר 401 בבית החולים שבאוניברסיטת דיוק, ג׳ימי וולבנו!׳ כי אני אהיה על הכיור מקיא. אני לא רוצה להיות מובל בכיסא גלגלים למיקרופון לשדר משחקים, אבל זה מה שיהיה. אני אמשיך לעשות את זה עד שהפה שלי יפסיק לעבוד, עד שהמוח שלי יפסיק לתפקד״.

אולי הוא צריך לספר להם מה הוא עושה מדי פעם בביתו שבקארי, צפון קרוליינה. איך הוא מוריד את הנעלים והולך יחף בדשא, רק להרגיש את התחושה הזו. איך הוא מניח את ידיו מסביב לעצי האורן ועוצם את עיניו. רק להרגיש.

זהו התרגום האחרון בפרוייקט תרגומי סיפורי הספורט הגדולים באתר הופס. חלק 2 יעלה מחר.

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. איש צבעוני מעורר השראה. ממליץ לכולם לצפות בסרט עליו במסגרת הסדרה 30 על 30 של ESPN המשודר מדי פעם בערוץ 5 גולד.

  2. תרגום נפלא של אחד מספורי הספורט בעלי העוצמה הגדולה ביותר. גארי סמית ניסה לכתוב אותו כאילו הוא עצמו היה 'ג'ימי ווי'. כמו שוולבנו היה כספית מהלכת, מדברת, מביעה דעות, מצהירה הצהרות, נע וזז ללא הפסק – וזוכה באליפות ה-NBCC ועם שריקת הסיום רץ כמטורף על הפארקט מחפש מישהו לחבק, כך גארי סמית תיאר את חודשי חייו האחרונים: הכל בסערה, בתזוזה, בעוצמה, להילחם ולא לוותר לסרטן המוח, וכך הצליח ארז – באומנות .ממש – לתרגם ולהשאיר את הסערה הזאת שקוראים לה ג'ים וולבנו חי לנגד עינינו. התרגום שלך, ארז, הוא מסטרפיס בפני עצמו. מי שלא קורא את התרגום של הסיפור הזה מחמיץ את אחד מספורי הספורט הגדולים ביותר שעכשיו ישנם לו שלושה גבורים: וולבנו, כמובן, האמריקאי-איטלקרי שהיה פצצת אנרגיה מהלכת, רצה, ונותנת הוראות, גארי סמית – לדעתי מספר ספורט הספורט הגדולים מכולם, ועכשיו ארז שהוכיח שאתה יכול להיות איש היי-טק ואיש ספרות בגוף אחד.

  3. ארז תודה על תרגום נפלא לסיפור על אדם ייחודי. מצטרף להמלצה של אלכס למעלה למי שטרם ראה את 30 על 30 של espn על האיש.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט