המורשת של משחק 6 – ביל סימונס / תרגום Smiley

המורשת של משחק 6 – ביל סימונס / תרגום Smiley

המורשת של משחק 6

זריקה להיסטוריה. התמוטטות היסטורית. שנה לאחר מכן, ההיט והספרס חוזרים לגמר ה-NBA כדי לעשות את זה שוב.

ביל סימונס / GRANTLAND
יוני 4, 2014

מאמר מקורי: http://grantland.com/features/nba-finals-game-6-heat-spurs/

אתם יודעים מתי אנשים עדים לרגע היסטורי, ואז טוענים שהם לא הבינו את החשיבות של זה עד לאחר שזה קרה? במשחק 6 של גמר ה-NBA ב-2013, הם ידעו. ידעו לאורך כל הזמן. 47 הדקות ו-31.8 השניות הראשונות כבר גרמו למשחק בעתיד להיות משודר לאורך הזמן בשידורים חוזרים ב-NBA TV. אבל מה קרה לאחר מכן? זה מה שהפך זאת למדהים.

כאשר מיאמי בפיגור של חמש נקודות, לברון ג'יימס זרק שלשת ייאוש מאזור מרכז הקשת, אולי שני צעדים שמאלה, והכדור עף אל מחוץ לסל. למעשה, זה היה אפילו יותר גרוע – זה קפץ לעבר הלוח כמו כדור משוגע. התבוננתי במסלול מהטלוויזיה שהייתה לנו לצדי המגרש, שהונחה מאחורי הסל של סן אנטוניו, ככה שיכולתי לומר מיד שתהיה פה החטאה. הזריקה הזו לא יכולה הייתה להיות "לבנה" יותר גדולה, לברון פשוט זרק אותה כאילו הוא יורה מתותח החולצות. זה גם לא יכולה הייתה להיות "לבנה" טובה יותר עבור מיאמי. אחד מרצף הפעולות הכי מדהימות בתולדות ה-NBA סוף סוף יצא לדרך.

בצפייה לכדור החוזר מול הסל של מיאמי, ארבעה שחקני ספרס שונים סגרו שלושה שחקני מיאמי בריבוע מושלם. כל מחנה כדורסל יכול להראות את המערך הזה לכדורסלנים עם הכותרת, ככה סוגרים לריבאונד כקבוצה. אם אחד משחקני הספרס היה לוקח את הריבאונד, סן אנטוניו היו לוקחים הביתה את התואר – החמישי של דאנקן ופופוביץ', וכנראה גם הכי מתוק מכולם. אבל אף אחד מהם לא ציפה שהכדור יחזור מהלוח כל כך מהר.

הכדור הגיע קודם לקוואי לנארד. הוא היה נפלא כל הסדרה, משחק כסטרץ' 4 ושומר על לברון למרות שנלחם בפציעה מעיקה בברכו השמאלית. רופאי הקבוצה הצהירו שברכו של לנארד זקוקה למנוחה, אבל סן אנטוניו הייתה צריכה מאוד את האתלטיות של לנארד. הוא שיחק למרות הכאבים במשך כל הפלייאוף. מאחור יותר באותו הקיץ, אריק ספולסטרה אמר לי שמיאמי בדקו את נתוני הריבאונד של לנארד לאורך כל סדרת שבעת המשחקים – איכשהו, הוא תפס כל כדור חוזר שנגע באצבעותיו מלבד שניים. זה היה אחד מאותם שניים. מפורסם בזכות כפות ידיו הגדולות, לנארד לא הצליח להניף אותן מספיק מהר.

כאשר לנארד מנסה לתפוס בשנית את הכדור, דווין וויד הגיח פנימה והעיף את הכדור משם, מה שנראה כמו קורנרבאק שמונע תפיסה טאצ'דאון. הכדור עף בצורה מושלמת, כאילו שופט בלתי נראה זרק את כדור הביניים. לנארד, מאנו ג'ינובילי ובוריס דיאו רדפו אחריו, כולם קופצים מכיוונים שונים, כולם למעשה מתנגשים באויר. אם פופוביץ' לא היה מחליף את דאנקן בדיאו עבור המהלך ההגנתי, קשה לדמיין את דאנקן – הריבאונדר השלישי הכי טוב אי פעם באותו הזמן, שהוא אחרי צ'מברליין וראסל – מפספס את הכדור החוזר הכי חשוב של סן אנטוניו בעונה. אבל מיאמי העלתה חמישה קלעים ופופוביץ' … ובכן, פופוביץ' חשב על זה יותר מדי.

דאנקן וקרוב ל-16,000 הריבאונדים שלו צפו מרחוק. שלושה מחברי קבוצתו נגעו בכדור מול ספסל מיאמי, ישר אל ריי אלן, שמיד הפך לג'סטין ביבר לאחר חמש שאכטות  ו-10 כוסות שתייה. האיש איבד את הקואורדינציה שלו. הוא הרים את ידו השמאלית לעבר הכדור האבוד, פספס בתפיסה ואיכשהו העיף את הכדור חזרה לעבר הספסל של סן אנטוניו. ה"לבנה" של לברון התעופפה לגרסת הכדורסל של הכדור הקסום. אותו כדור חוזר שינה כיוון ארבע פעמים. חצי מהשחקנים על המגרש כבר נגעו בו.

מייק מילר נגע בו לפני כולם – הוא הוציא את כדור החוץ ללברון, ואז רץ לקו העונשין להזדמנות לקחת כדור חוזר, כשהוא נכשל בהזדמנות להתגנב מאחורי דיאו המאסיבי, וצופה בכדור משנה כיוון שלוש פעמים, ואז רודף אחרי הכדור האבוד לאחר הנגיעה של אלן. בינתיים, לברון נשאר מאחורי קו ה-3, באזור הספסל של מיאמי, מחכה להזדמנות שנייה. מילר במהירות מוסר את הכדור לכיוונו. לברון קובר זאת. משחק של שתיים הפרש.

כל הרצף הזה לקח 8.1 שניות. שבעה שחקנים נגעו בכדור. לנארד, מילר ולברון נגעו בו פעמיים. באופן בלתי יאמן, מיאמי עדין הייתה בחיים. פסק זמן של סן אנטוניו.

אני לא זוכר הרבה לגבי משחק 6. אבל אני בהחלט זוכר שעמדתי שם בערפול של תרופות, חושב לעצמי, חכה שנייה … הם לא הולכים לפשל בזה, נכון?

לאחר שהצטרפתי לצוות הסטודיו של ESPN בעונה שעברה, הפחד הכי גדול שלי היה להיות חולה במהלך הגמר. המערכת החיסונית שלי על הפנים. שימו אותי בכמה מטוסים וכנראה שאחטוף כבר משהו. נשארתי בריא במשך שמונה חודשים ברציפות, כאשר הכל נופל לאחר משחק 5 בסדרת הגמר. נחתנו במיאמי ונשארתי בחדרי במלון, כאשר החימום גבוה ככל האפשר, כאשר אני מנסה להזיע החוצה איזשהו שד ברונכיטיס אכזרי שהיה בתוכי.

אי אפשר לא להופיע בגלל מחלה בטלוויזיה. אין ברירה, חייבים להמשיך. רק להמשיך למצוץ את הכדורים שנגד שיעול, לקחת אדוויל ולהמשיך לשתות נגד התייבשות ולקוות שלא תשתעל החוצה איזה ריאה בשידור ישיר בטלוויזיה. וככה לבשתי את החליפה הכי איכותית שלי ואחת מהעניבות החביבות עלי. הם טבלו את הפנים שלי במייקאפ. הם השתמשו בטיפות כנגד עיניים אדומות. לא הייתם יודעים שהייתי חולה, אפילו שהרגשתי כאילו אני הולך להלוויה של עצמי. עד כמה שהגוף שלי היה מוכן לזה. וככה צפיתי באחד ממשחקי הכדורסל הכי גדולים אי פעם – בערפול חושים. אני זוכר שדאנקן שם 25 נקודות במחצית הראשונה, שורף את מיאמי כאילו הוא היה שוב בן 25. אני זוכר שדיברתי איתו במחצית, משוחחים על כך האם מדובר במשחק של דאנקן – הפרק הבלתי צפוי האחרון שלו, הלילה שיכול לבסס את המורשת שלו כשחקן יחיד בדורו. אני לא זוכר יותר מדי מעבר לזה.

אבל הרבע הרביעי? אני זוכר מגוון של דברים. אני זוכר שדאנקן דעך תוך כדי שלברון עולה לרמה בלתי הגיונית. מותך את בו ג'קסון לגובה של 2.07, נותן לו את זריקת הניתור של טי-מאק, התחרותיות של ג'ורדן, יכולות ההגנה של פיפן והשכל של בירד, וככה לברון היה דומיננטי בשני צדי המגרש במשך תשע דקות. הוא נלחם בקבוצת סן אנטוניו טובה, לבדו … ואז, באופן בלתי צפוי, הוא נזכר שהוא אנושי ונגמר לו הדלק. זה מתי שטוני פרקר עשה מספר מהלכים של טוני פרקר, ולפני שהספקנו למצמץ, הספסל של סן אנטוניו חגג ושל מיאמי החל לקפל את הסדרה.

במהלך פסק הזמן הגורלי כאשר סן אנטוניו ביתרון חמש, ג'יילן רוז ואני צפינו בעובדי ה-NBA מגלגלים את הגביע על שם לארי אובריין מימיננו. זה לא היה יותר מחמישה מטרים. צפינו באנשי האבטחה תופסים את עמדותיהם מסביב למגרש, וצפינו בעובדי ההיט פורסים סרט צהוב מסביב לכסאות שעל הפרקט. כאילו הם תוחמים את זירת ההתאבדות. אפילו לאחר הקליעה ל-3 של לברון, עדיין חשבתי שאנחנו הולכים הביתה. כמה מאוהדי ההיט כבר עזבו. צפינו בהם עוזבים בחוסר אמונה. איך אלוהי הכדורסל יכול לתגמל … על זה?

לאחר שמילר ביצע עבירה על לנארד עם 19.4 שניות על שעון המשחק, הוא עליו לקו העונשין ללא הבעה על פניו, כאשר הקהל הצעיר של מיאמי מנסה להוציא אותו מריכוז בקריאות בוז וצעקות אחרות. אני זוכר שחשבתי, תשכח מלקלוע את זריקות העונשין האלו – אני בספק אם הילד הזה פוגע בטבעת. לנארד הגדיל את הספקות הללו, השקשוק הכה בו, ההתמוטטות של הספרס לפתע מתחילה. כמה שחקנים נוכחים יכלו לקלוע את זריקות העונשין הללו? אולי 10 בסך כל? לנארד פגש את החישוק בזריקה הראשונה. הלם. הוא קלע את השנייה, ודרך אגב, תמיד אכבד את קוואי על כך שקלע את הזריקה השנייה. משחק של שלוש נקודות.

לאחר פסק זמן של מיאמי, צפינו כלא מאמינים בפופוביץ' מספסל את דאנקן לקראת המהלך ההגנתי שהולך לבוא. איך אפשר להוציא את הפאוור פורוורד הגדול בכל הזמנים פעמיים? ג'יילן ואני השתגענו. על מה פופוביץ' חושב? כשאנחנו תוהים, הם החלו לשחק שוב כדורסל. צ'אלמרס העביר את הכדור ללברון, שהחטיא עוד זריקת 3 ליד הספסל של מיאמי. הכדור התעופף לצד הימני, כאשר בוש תופס אותו ממש לפני שג'ינובילי מעיף את הכדור ממנו (עבור מה שזה שווה, זה היה כדור חוזר אדיר של בוש). כאשר ג'ינובילי נופל לקרקע, אלן נסוג במהירות לפינה הימנית. אף אחד מהספרס לא היה מספיק קרוב אליו. ובוש מסר את הכדור לעברו.

עכשיו …

צפיתי בריי אלן משחק עבור קבוצתי האהובה במשך חמש שנים. הוא הולך לאותן העמדות ועושה את אותם הדברים באותה הדרך – לא רק למשך שבועות, או חודשים, אלא במשך שנים על גבי שנים על גבי שנים. הוא הדבר הכי קרוב שיש ב-NBA לרובוט. הוא מתייחס לזריקות ה-3 כמו ששחקני טניס מתייחסים למכת ההגשה שלהם, שחקני גולף להנפה שלהם והפיצ'רים בבייסבול לזריקה שלהם – ניתור מהיר, שחרור מהיר, צורה מושלמת, קו של קשת הזריקה, באנג. כל זריקה נראית אותו הדבר. תצפו בריי אלן מספיק זמן ותבינו מיד כשהוא מתחמם, כשהוא זורק מעמדות שהוא אוהב, וכשהוא נכנס לסיטואציה כזו – אפילו שהכל נראה כמו כאוס מסביב – שנראית שהיא מושלמת לריי אלן ורק עבור ריי אלן.

עם שבע שניות לסיום משחק 6, פתאום, היינו באחת מאותן סיטואציות. וידעתי זאת רק מלראות אותו מבצע את שני הצעדים הראשונים אחורנית.

סיפור אמיתי: כאשר ריי מתאמן על שלשות מנקודות שונות על המגרש, לפעמים הוא מכסה את עצמו ככה שהוא לא יוכל לראות היכן נמצא קו השלוש. שגרת אימון הקליעות שלו לפני משחקים מתחילה שעות לפני המשחק – כאילו, משחק חיובים לפני משחקים – לפעמים עם מעודדות שמתאמנות ועובדים באולם שמדליקים ומכבים את האורות. הוא מתאמן על עבודת רגליים בדיוק של בלרינה, חלק מזה בגלל שהוא פרפקציוניסט, חלק מכך שיש לו OCD לכדורסל, וגם בגלל שהוא תמיד רוצה להיות מוכן לכל דבר. ואתם יודעים מה ממש מטורף? ריי אלן הוא בחור חביב ומוזר שהוא מתאמן על הזריקה הספציפית. למעשה, הוא מתאמן על הזריקה הזו עוד מימיו במילווקי.

חמש שניות לסיום, פיגור שלוש, ריבאונד, אני בפינה, אני חייב לנתר לאחור מהר ככל שאני יכול … מה הלאה?

אף אחד בהיסטוריה של ה-NBA לא היה מוכן יותר לרגע הזה. ריי נסוג לאחור במהירות, בידיעה שהוא צריך שישה צעדים – הוא לא יכול היה לקחת חמש, והוא לא יכול היה לקחת שבעה – בגלל, ששוב, ריי אלן הוא גאון אובססיבי שמתאמן על הדברים האלה. היו שלושה שחקני ספרס שרצו במהירות אליו, כאשר טוני פרקר מגיע בזמן שהוא מרים את שתי ידיו כמו דמות מוקטנת של היברט. אלן היה צריך לעצור את המומנטום שהיה לו כשצעד אחורה, ליישר את הגוף שלו, לנתר בשתי רגליו ולשחרר את הזריקה באותה מכניקה כמו תמיד. אה, הוא גם היה יכול להרשות לעצמו לתת מבט חטוף על המיקום שלו על הפרקט – משהו שקורה תוך שבריר שנייה, כאשר אלן תופס את הכדור, והוא נותן מבט זריז לשמאלו.

הנקודה האחרונה היא זאת שהכי הדהימה אותי. הטריטוריה בפינות של קשת השלוש הן לא בדיוק כמו שטח של מערה. יש אולי מטר אחד בודד. טעות בשיפוט ודורכים מחוץ לתחומי המגרש. בכל פעם שאני משחק סתם כדורסל על מגרש NBA, אני תמיד נפעם מחוסר המקום שיש בפינות הללו. וזה לא שלשחקנים האלה יש כפות רגליים קטנות, בנוסף. אולי זאת הזריקה הכי קלה מבחינת אחוזים, אבל היא גם זאת אם הכי פחות מקום לטעויות. במיוחד כאשר מדלגים לאחור במהירות שיא.

וכאשר כל זה נאמר … ידעתי שהזריקה הזו תיכנס.

הייתי מוכן להתערב על כל דבר. אפילו עם טמפרטורה של 39 מעלות, אפילו עם גוף מיובש, אפילו עם גוש ליחה שהיה תקוע בגרוני, אפילו שהכל מרגיש לא ודאי ומעורפל – אותה ההרגשה שמרגישים ממש לפני המוות, אני מניח – ראיתי את העתיד ברגע שאלן החל לנוע אחורה. צפיתי בו קובר את הזריקות האלו בכל כך הרבה פעמים. אף אחד לא היה טוב יותר ברגעים הללו. אף אחד. אני זוכר שיללתי כאשר הזריקה צנחה בפניםאני זוכר שהצופים אבדו את העשתונות. אני זוכר שחשבתי, אין שום דרך שהוא לא דרך על הקו, זה לא אפשרי, אפילו לא לריי, פשוט אין מצב.

הם החלו לצפות בהילוך החוזר. הרצנו אחורה והתחלנו לצפות במוניטור שלנו. לא יאמן. לא דרך על שום קו. אפשר להשוות זאת רק לזריקת NBA אחת: זריקת הוו של קארים במשחק שש בגמר של 1974, שהצילה את מילווקי עם הבזאר בהארכה הכפולה. אם קארים היה מחטיא אותה, בוסטון היו זוכים בתואר. אם הוא היה מכניס אותה, מילווקי היו מארחים את משחק 7. הוא קלע. בעיה אחת: הסלטיקס טסו למילווקי וזכו בתואר שם, בכל מקרה.

הפעם, ריי אלן הציל את העונה של מיאמי והניף את התואר. מעולם לא הייתה זריקת NBA גדולה יותר. עם כל הכבוד לזריקה האייקונית של ג'ורדן מול הג'אז ב-98, לזריקה של אלן גם כן הייתה את מימד ההכרעה, סיכונים גבוהים יותר ודרגת קושי גדולה יותר. אם אתם או אני נתפוס את המסירה הזו כאשר אנחנו נעים לאחור, ואז נשחרר זריקת ייאוש ל-3 כאשר מישהו רץ לעברנו, אנחנו נפשל בכל פעם. רק מספר שחקנים חולמים לעשות את הזריקה הזו עם אותה עבודת רגליים – קובי, דוראנט, בירד, טי-מאק, רג'י מילר, אולי ג'מאל קרופורד באחוזים נמוכים – אבל הרגע עצמו הפך זאת לחיה אחרת. אתם לא רוצים שמישהו אחר יזרוק את הזריקה הזו מלבד ריי אלן. כל הקריירה שלו הובילה אותו לאותן שלוש שניות האלו. זאת האמת.

אני אוהב כל כך הרבה דברים בנוגע ל-NBA, אבל מעל הכל, אלו הרגעים שבהם אתם יודעים שראיתם משהו מיוחד – משהו שיראו שוב ושוב לנצח, משהו שיגרום לכם לומר, "כן, הייתי שם", ומישהו אחר יהפוך לוויל האנטינג ויצעק, "באמת? היית שם? באמת היית שם?" הייתי שם בנס של גאר הארד בבוסטון, בירד חוטף את הכדור מאייזיאה ועם הבייבי-הוק של מג'יק מעל מקהייל ופאריש. עכשיו, היית שם עבור השלשה של ריי. אלו הרבה רגעי שיא. רק הרגע של ריי נשאר מעורפל. הכל היה לבן ומטושטש, ואז, ריי היה שם, והכל נהייה ברור תוך שנייה. כן, הייתי שם.

והנה מה שקורה שנמצאים שם: נדחסים מסביב למגש כדורסל כדי לצפות בפריקים הפיזיים האלה מוציאים את המיטב אחד מהשני, ולעתים, משהו בלתי יאומן קורה, וזה יותר את הצליל הזה שאפילו אי אפשר לתאר אותו. זהו צליל מיוחד, למעשה. שבירד נלחם בדומיניק ב-1988, משחק 7, עשינו את הצליל הזה למשך כל הרבע הרביעי. ידענו שאיזה קסם מתרחש. הולכים למאות אחרי מאות של משחקים בצפייה לצליל הזה. במשחק 6, זה קרה. השלשה של ריי השפיעה על התואר וכבשה חלק קטן מהמורשת של לברון. זה ניפץ את הקבוצה המופלאה של סן אנטוניו ושמרה על ניסיון שלוש האליפויות ברציפות של מיאמי בחיים.. וזה הפתיח שריי אלן יבחר להיכל התהילה כבר בהזדמנות הראשונה.

אתם יודעים מה קרה לאחר מכן. פרקר החטיא את הזריקה האחרונה של סן אנטוניו בתום הזמן החוקי, עם עזרה קטנה של דחיפה קטנטונת מלברון. מיאמי גברה בקושי בהארכה, לאחר שבוש חוסם את ניסיון הזריקה ל-3 בשנייה האחרונה של דני גרין. התכנית שלנו הופיע בטלוויזיה קצת אחרי חצות. ווילבון דיבר ראשון, ואז מג'יק, ואז ג'יילן, ואז אני. הצהרתי שאין אף קבוצת NBA שהגיעה כל כך קרוב מבלי לזכות בתואר, שזה מה שקיוויתי שיהיה נכון (זה היה). התלוצצנו למשך מספר דקות, ואז חזרנו לעוד מספר דקות ושוב עשינו זאת. צילמנו עוד מספר קטעים, ולאחר מכן סיימנו. כל הדבר הזה לא היה קרוב למה שציפיתי להגשים. בדיעבד הייתי מעדיף לכתוב על כך.

במקום זאת, חזרתי לחדרי במלון, כיוונתי את הטרמוסטט גבוה והתרסקתי. נשארתי במיטה למשך 36 השעות הבאות. איבדתי כמה קילוגרמים. סיימתי את החצי הראשון של העונה החמישית בשובר שורות. צפיתי בברויינס מפשלים במשחק על אליפות ה-NHL. קיבלתי אנטיביוטיקה עם עזרה מרופא של ה-NBA. הזמנתי שירות חדרים ובקושי נגעתי בזה. הרגשתי כישלון על כך שמעולם לא כתבתי טור על משחק 6. עשיתי מקלחת חמה אחר מקלחת חמה, מכיוון שזה היה הדבר היחידי שגרם לראשי להרגיש טוב יותר. תהיתי אם אצליח להגיע למשחק 7. אני זוכר כל פרט קטן בקשר לחדר האפל הזה.

בסביבות 4 אחר הצהריים, האדרנלין של הטלוויזיה החל לפמפם בתוכי. היינו חמש שעות ממשחק 7. עשיתי עוד מקלחת חמה, התגלחתי, לבשתי חליפה מקומטת, שמתי עניבה צבעונית, הוצאתי עוד כמה טיפות בשיעולים אחרונים. ואז פתחתי את הווילונות בחדרי, האור עיוור אותי מכל זווית. חיכיתי להסתגלות של עיני, וכאשר עיני הסתגלו, יכולתי לראות את המים ואת הבניינים שהיו לפני. הדאונטאון של מיאמי חיכה. וככה גם משחק 7.

כאשר הספרס העפילו לגמר 2014 בסוף השבוע האחרון, פופוביץ' לא יכול היה להחביא את הערכתו לשחקניו, נדהם מיכולתם לקבור כזה הפסד קטסטרופלי. רוב הארגונים היו נשברים ממשחק 6 שכזה. הקבוצה של פופ פשוט עברה הלאה. הוא הזכיר שהוא שמח שהם לא עשו "מסיבת רחמים" עבור עצמם. רק פופ יאמר דברים כאלו. מסיבת רחמים. בינתיים, מיאמי צריכים ארבעה ניצחונות כדי להפוך לקבוצה ברמת כל הזמנים. צריך לחזור אחורה ל-1987 – הקרב האחרון בטרילוגיה בין בירד למג'יק – לגמר NBA שיש בו המון על כף המאזניים מבחינה היסטורית עבור שני הצדדים.

הספרס פייבוריטים, בקושי, תודות ליתרון הביתיות ולעונה בה התמחו בסמול-בול. עם מרקו בלינלי וג'ינובילי שמצא את נעוריו, הספרס עמוקים יותר וערמומיים יותר מאי פעם. ועכשיו לנארד הבריא פרח לשחק נפלא בשני הצדדים לתשובה ראויה ללברון. הספרס של 2014 הם בהחלט טובים יותר מהספרס של 2013. בנוסף: ההיט של 2014 פחות טובים במקצת מהקבוצה של שנה שעברה – וויד כבר לא אותו הדבר, השחקנים המשניים שלהם היו עקביים בחוסר אמינותם, ויש בהחלט סיכוי שהאזור המזרחי היה פחות מאיים ממה שחשבנו. אם אתם בוחרים במיאמי בסדרה הזו, זה בגלל לברון ואך ורק בגלל לברון. הוא בשיא יכולותיו. זוהי סיבה נהדרת, דרך אגב.

אבל יש את אלמנט הקרמה שבדרך כלל אין בגמר NBA נורמלי. סן אנטוניו מחפשת אחר נקמה מול ההיט הרעים והאכזריים שגנבו להם את התואר? סן אנטוניו הרוויחו עוד הזדמנות לאחר שנכשלו רק בגלל רצף אירועים מפוצץ? אם היו משחקים שוב את 28.2 השניות 100 פעמים נוספות, סן אנטוניו בוודאי הייתה מנצחת ב-99 מהמקרים. אז, למה? למה אז זאת הייתה הפעם ה-100? למה זה היה צריך לקרות לדאנקן, מכל האנשים?

אולי תזכרו את העצבות שחלחלה לתוך הרגעים האחרונים במשחק 7, מיד לאחר שדאנקן את מה שיכול היה להיות זריקת שוויון מעל שיין באטייה שכנראה הוא קלע 24,236 פעמים בחייו. דאנקן רץ חזרה להגנה בחוסר אמונה, כאילו מישהו מזועזע מתאונה. מיאמי קראה לפסק זמן ודאנקן שקע בהתכווצות מדוכדכת, כאשר הוא נשאר בתנוחה הזו למשך מספר שניות, ולבסוף מכה ברצפה עם שתי כפות ידיו.

כולם באולם יכלו לקרוא את המחשבות של דאנקן. איך הצלחנו לפספס את זה? איך? איך זה קרה? טים דאנקן הגדול חשב איך הוא בזבז את ההזדמנות האחרונה שלו.

והנה כמה מהר הדברים יכולים להתהפך. בחזרה לאוקטובר 2003, הרד-סוקס נחנקו במחשק 7 באצטדיות היאנקיז, אחד מההפסדים הכי הרסניים בהיסטוריית הארגון. זה הרגיש כמו הקש האחרון על גביהם של אוהדי בוסטון. היינו חושבים על הטעות של גראדי ליטל ועל ההום-ראן של אהרון בון לנצח. אלוהי הבייסבול שונא אותנו. זה היה רשמי. היינו חיים למשך שארית חיינו, ואז מקרקרים, בלי שבכלל ראינו אותם זוכים בתואר. שתיים עשרה חודשים מאוחר יותר, זכינו בזה. עשר שנים מאוחר יותר, משחק הבון כבר לא משפיע. אני לעולם לא חושב על זה.

אם הספרס מנצחים את מיאמי, קליעת ה-3 של אלן תפסיק לרדוף אותם – ואם זה לא מספיק, אנחנו נזכור את סן אנטוניו כארגון הגדול ביותר בתקופה שלאחר עידן ג'ורדן. אם ההיט מנצחים, הם נכנסים לקטגוריה אחרת מבחינה היסטורית: ארבעה גמרים ברציפות, שלוש זכיות רצופות בתואר, אחת מהקבוצות הכי טובות אי פעם. זה מה שמונח על כף המאזניים. הם חוזרים לקרב חוזר בחמישי בלילה. מיאמי וסן אנטוניו, ההמשך. חייבים לאהוב ספורט.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. אני לא אוהב את ביל סימונס בשפת המעטה. הסיבה: לדעתי הוא פוני. יש לי סיבות טובות להאמין בזה.
    אבל…הבנזונה יודע לכתוב (וסמיילי יודע לתרגם), והוא אינטיליגנטי מאד. כל מה שכתב ידוע ומוכר אבל היה כיף לקרוא הכל שוב, מנקודת מבטו.
    תודה סמיילי

      1. התחלתי לשמוע אחרי שקראתי את הספר, זה לא חידש לי כלום אז הפסקתי. אגב רותם ממליץ לך לקרוא אם לא קראת כבר

  2. החשיבות הכי גדולה של המשחק הזה לדעתי זאת ההשפעה על הקריירה של טימי בהסתכלות היסטורית. אין לו שום אשמה בהפסד כמובן, והוא שיחק טוב בסדרה, אך אם הספרס מנצחים במשחק 6 (בהנחה ששאר ההיסטוריה מסתדרת באותה צורה) טימי מסיים קריירה עם 6/6 בגמרים. בנוסף לכך כמובן שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה בעיני, יציבות בלתי הגיונית ו3/4 תארי מצטיין הגמר – ואפשר לדבר עליו באותו משפט עם הבחורים מהר ראשמור (לדעתי הוא לא נופל מאף אחד מהם מבחינת קריירה).

    1. נקודה מעניינת.
      .
      אני משרטט את זה בשתיים וחצי שכבות.

      שכבה ראשונה – ג'ורדן, קארים וראסל. הראשון בגלל כל הסיבות המוכרות. השני בגלל שמעולם לא היה שחקן טוב כל כך לאורך זמן רב כל כך, והשלישי בגלל ה-11/13 ומהפכת ההגנה. לדעתי לכל אחד מהשלושה הללו יש קייס לשחקן הגדול בהיסטוריה, ואלמלא השניים האחרים גם היה זוכה בו לבדו. בגלל שיש שלושה כאלה הם מצטופפים כולם ביחד על המדרגה הראשונה בפודיום.

      שכבה שניה – גם על המקום השני בפודיום מצטופפים שלושה אנשים גדולי גוף (ונפש) – לארי, מג'יק ולברון. השלישיה הזו מעט פחות טובה מקודמתה, עם מעט פחות הישגים, ולמעט לברון גם עם קריירה קצרה יותר. לארי קצת יותר חכם, מג'יק קצת יותר יצירתי, לברון קצת יותר שלם.

      החצי הוא דאנקן. אין לי הסבר אובייקטיבי טוב, אבל זה קשור לאורך הקריירה, להישגים וליכולת לשנות היסטוריה של מועדון. יתכן שגם האקים עומד שם לצידו.
      .
      השאלה היא האם זכיה שישית היא מה שהיה מעלה אותו למדרגה השניה? אני לא בטוח. אפילו עכשיו יש לו יותר אליפויות מרוב אלה שעומדים שם (5 למג'יק, 3 לאחרים).
      .
      איך אתה רואה את זה?

      1. משהו בדאנקן פשוט קנה אותי לאורך כל הקריירה, הספרס תמיד היו הקבוצה שלי בזכותו והוא היה השחקן האהוב עליי, למרות שלכל שחקן אחר (ובכללי בטופ 50 של השחקנים) יש משחק יותר מעניין ממנו…
        משהו בקריירה שלו פשוט מושלם, אפילו ההפסד בגמר היה כשהוא לא היה על המגרש (לא אתעסק ב"מה אם" כי זה בזבוז זמן).
        בחיים לא זכיתי לראות משחקים של רוב הגדולים, יצא לי לראות בשידורים חוזרים את ג'ורדן, מג'יק, קארים ולארי וכמובן שאת לברון בלייב… ולהגיד לך את האמת אני לא חושב שדאנקן נופל מהם, בטח לא בפער גדול.
        אני כמובן לא הכי אובייקטיבי בעולם, אבל משהו בשחקן שנתן הכל בשביל הקבוצה שלו, הקריב מהסטטיסטיקה שלו (כי אין באמת סיבה שלא יקלע 28 ויקח 14 ריבאונדים למשך עונות מרובות) שמרגש אותי יותר ממה שכל האחרים עשו.
        הדיון הזה כל כך מאוס (בכל ספורט) שאני פשוט לא מקדש אותו ופשוט משתדל לכבד את כולם…
        אבל אני בהחלט רואה את דאנקן בשכבה הראשונה, יחד עם לברון, ג'ורדן והחברים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט