רק חברה וותיקים – גארי פייטון / תרגום Smiley

רק חברה וותיקים – גארי פייטון / תרגום Smiley

רק חברה וותיקים

גארי פייטון
NBA / פרש ממשחק
דצמבר 21, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/gary-payton-supersonics-oakland/

בימים האלה אני לא יוצא כמו שהייתי רגיל.

אני אבא עכשיו, בנאדם.

בחזרה ל-91, 92 אמנם? רק הגעתי לליגה. הסוניקס בחרו בי עם הבחירה השנייה. שון היה שם רק שנה אחת. חשבנו שאנחנו בפסגת העולם.

סיאטל – היא הייתה המרכז של כל זה.

אנשים שוכחים – הסוניקס כבר היו טובים לפני שנבחרתי בדראפט. זה היה עידן אחר בזמנים האלו. בימים אלו הבחירות הגבוהות הולכות לקבוצות הגרועות. אבל בשנה לפני שהגעתי לשם, סיאטל היו 41-41. הם כמעט הצליחו להגיע לגמר האזור המערבי ממש לפני כן. אני מתכוון, הסוניקס אולי עשו קצת טנקינג כדי להשיג אותי. היה קצת מזל שמעורב. כדורי הלוטו נפלו בדיוק בזמן הנכון, וזה היה זה. ככה זה היה.

אתם יודעים מה? בכיתת הדראפט שלי אין שום שחקן היכל התהילה. אני חשבתי למה זה ככה. הלכתי לקבוצה טובה ממש ישר כשנבחרתי – אני חושב שזאת סיבה עיקרית. לסוניקס היו חברה וותיקים שלא שמו כלום על מי שהייתי או מה עשיתי לפני. הם הראו לי מה הוא מה. נלחמתי אתם על כל דבר, בנוסף, אבל הם הראו לי.

בשנתי הראשונה, קיי.סי ג'ונס היה המאמן שלי. קיי.סי חשב שאני אידיוט.

הייתי אידיוט.

הוא תמיד היה אומר, "אתה לא מוכן. אתה לא מוכן". חשבתי שאני מוכן. הוא לימד אותי שיעור. בשנתי הראשונה, הוא לא נתן לי לשחק. הוא היה ככה, "אני הולך לתת לך לפתוח כי אני חייב – בגלל שאתה הבחירה השנייה – אבל אם אתה לא משחק טוב, מקמילאן הולך לשחק את כל הדקות. אז אני הולך להתחיל איתך שוב ברבע השלישי בגלל שאני חייב. לעזאזל, אז אני לא חייב להחזיר אותך חזרה למשחק, בגלל שאתה לא יכול לעשות כלום עבורי".

דיברתי אליו הרבה בחזרה. עכשיו אני מעריך את מה שהוא עשה.

Image may contain: 1 person, smiling

כמו שאמרתי, השנתיים הראשונות הללו, אני ושון, החברה הצעירים בקבוצה – היינו עושים הרבה … היינו יוצאים כל הזמן, שותים כל הזמן. הכרנו את כל הברים בסיאטל. סגרנו את כולם. היינו כמו 22, 23, 24. באורגון סטייט במהלך ארבע שנים, התבגרתי הרבה. אבל עדיין הייתי מזרח אוקלנד. תמיד אוקלנד. ובין לילה, עם הכסף של ה-NBA, זה הרגיש כמו משהו ללא הגבלה.

מתי שאתה ילד בליגה ואתה מנסה לעשות את כל הדברים האלו מחוץ למגרש? זה לא עובד אחרי זמן מה. זה תופס אותך. המזל בכל הסיטואציה הזו שהיו לי את החברה הוותיקים. נייט מקמילאן, אדי ג'ונסון, קסבייר מקדניאל.

קסבייר – הייתי שחקן שנה הראשונה שלו, ככה שהייתי צריך לעשות כל דבר עבורו. יום אחד באימון, נגמר לי מהשטויות האלו. אמרתי לו, "בנאדם, לא, לעזאזל עם זה. אני לא עושה דבר ממה שאתה אומר". קסבייר הסתכל עלי ככה, "בחור צעיר, אתה לא עשית שום דבר בליגה ואתה מנסה להגיד לי מה לעזאזל לעשות? אתה חייב לשלם כמו שאני שילמתי". 

אמרתי מיד, "מה לעזאזל אתה הולך לעשות? אני לא משלם שום דבר".

זה מה שקסבייר עשה. הוא תפס אותי בצוואר – באמצע האימון. וכמעט שם אותי במצב שהתעלפתי, ממש שכולם צופים וכל זה. הייתי בדרך להתעלף, ואז הוא שחרר. הוא אמר לי, "אם אני צריך להכות אותך בישבן בכל פעם, אתה הולך להקשיב לי".

הדבר הזה היה קריאת השכמה. לאחר מכן, עשיתי כל מה שהוא אמר. מה שמצחיק הוא שאני וקסבייר עדיין קרובים עד היום. בכנות, בלי לשקר, הקריירה שלי לא הייתה אותו הדבר אם הייתי נבחר בקבוצה שכולם בגיל שלי. אני יודע זאת בוודאות. לרוב הקבוצות היום אין בחור כמו קסבייר שהולך לאכוף עליכם את החוק. בחור כזה שדואג לך.

זה היה ככה עבורי ועבור שון בשנים הראשונות. היינו צריכים לקבל את האישור.

היינו אומרים אחד לשני כל הזמן, "זאת הולכת להיות הקבוצה שלנו. זאת הולכת להיות העיר שלנו".

ואתם יודעים, לפני זמן מה, זאת הייתה.


תאמינו לי, וכל מי שמכיר אותי יודע זאת – אני לא הייתי מדבר ככה אם זה לא היה עבור אבא שלי.

הוא היה אל פייטון, אבל כל אחד באוקלנד קרא לא מר. רשע. יש לו את זה מודפס על לוחית הרישוי – MRMEAN. הרבה אנשים פחדו מאבי. אנחנו פחדנו מאבי. הייתי טוב בלדבר לכלוכים מסיבה אחת בלבד. בגלל שראיתי את אבי עושה זאת לעתים קרובות ברחובות. אם מישהו היה אומר משהו אליו, הוא היה מחסל אותם. כך זה היה. ראיתי זאת אלפי פעמים. ואנשים למדו לא לחזור על הטעות הזו.

על המגרש, כשהתבגרתי, אבי תמיד היה אומר לי, "אם הם מדברים איתך מלוכלך, דבר אליהם בחזרה". נהייתי טוב בזה כי זה היה כמו נשק – ידעתי שאני יכול להסיח את דעתו של הבחור השני. בזמן שהם חוששים ממני, אני רק חושש מהמשחק. ככה שהרצתי את הפה שלי, מגיל צעיר. ולא היה אכפת לי מה יוצא מפי כי ידעתי שאני טוב – יכולתי לגבות את זה בעזרת המשחק שלי. רוב הילדים לא יכולים לעשות זאת. בליגה רוב הבחורים גם כן לא יכולים לעשות זאת. ישנם אנשים שלא מסוגלים לדבר את הדברים ולבצע את ההליכה, אתם מבינים מה אני אומר? הם מנסים, אבל הם לא מסוגלים.

הייתי מדבר בטירוף במהלך אותם משחקים במגרש. עד לנקודה שאנשים היו משתגעים. אני זוכר שהם החלו לזמזם בצד – אתם יודעים, כמו, "אנחנו הולכים לקבל את פייטון", ודברים כאלו. אבל אם אבי היה תופס אותם, הוא היה מתעמת איתם. "אף אחד לא הולך לעשות כלום. הוא ילד. אם כולכם רוצים ללכת אל מישהו, כולכם יכולים לבוא אלי". לפעמים ככה זה הלך – הייתי בן 10, 12 שנים ואבי פתאום באמצע קטטה במגרש המשחקים.

זה למה, ב-NBA, באמת לא ממש פחדתי מאף אחד. זה כאילו, להגיע ממזרח אוקלנד – ישנם בחורים גדולים וישנם בחורים מהרחוב. בחורים גדולים הם גדולים. אבל בחורים מהרחוב קשוחים יותר מבחורים גדולים. כמה מהחברה בליגה גדלו באותה צורה בה אני גדלתי, אבל זה לא היה ממש ברחוב. אולי הם גדלו בשכונה קשוחה, אבל הם אף פעם לא היו חלק מאותה קשיחות, אתם מבינים מה אני אומר?

אבא שלי עשה את שלו בדיבור ואגרסיביות. אבל הכבוד הגיע מצד אחר של הדברים. הוא היה כאילו אב של כולם בשכונה. רוב חבריי, הם גרו אם אימא שלהם. לא היה להם אבא בסביבה. זאת הייתה דרך אחרת עבורי – בגלל שאחרי שהורי התגרשו ואמרתי לאבי שאני רוצה לעבור לגור אצלו. אז אבי היה כמו אבא לחלק משאר הילדים בסביבה. היו הרבה פיתויים והשפעות רעות מסביבנו כשהתבגרנו, והדבר הגדול עבורי היה שאבי נתן לי את הביטחון לומר לא לדברים.

A different side of Mr. Mean: Gary Payton II preps for the NBA ...

אבא שלי למעשה הקים ליגת קיץ באוקלנד- זה היה כמו ה-AAU לפני ה-AAU. קראו לליגה ONBL – ליגת כדורסל השכונות של אוקלנד. זה התחיל כשהייתי בכיתה ה', ו'. היו לנו משחקים בימי שלישי וחמישי. אהבנו לשחק, אבל המציאות הייתה שככה אני וחבריי נשארנו מחוץ לצרות. לא יכולתי להיות בחוץ ברחובות, מנסה למכור סמים, עושה מה שבראש שלי, אבל לא עשיתי בגלל אבי. הוא המשיך לעקוב אחרי. הוא עבד המון אבל היה מתקשר אלי מהעבודה – הוא היה טבח ועשה עבודות קייטרינג גדולות – והוא היה אומר דברים כמו, "אני אהיה שם עוד מעט. תישאר בבית ותגמור את העבודות שלך. אל תצא החוצה". אז מתי שהייתי ילד, אם לא שיחקתי כדורסל, הייתי בבית לבדי – הדלת נעולה. הקשבתי לו.

אבא שלי תמיד היה המאמן שלי, אבל העניין הוא, הוא שאף פעם הוא לא אמר לי אם שיחקתי טוב. לא הייתה פעם אחת שאבי היה אומר, אתם יודעים, "משחק יפה, שיחקת נהדר". זה היה תמיד, "יכולת להיות טוב יותר". אני זוכר משחקים שהיו לי 50 נקודות, בלי לשקר, והוא עדיין היה כאילו, "תראה פה, לעזאזל, עדיין לא עשית כלום. אתה לא משחק הגנה טובה, אתה לא עושה את זה או את זה, יכולת להיות עם 60 או 70". בגיל הזה, הייתי בוכה כשהוא ממש ירד עלי.

אם לא הובלנו ב-40 על קבוצה שהוא חשב שאנחנו צריכים להוביל ב-40, הוא היה מושיב את החמישייה עד שהוכחנו שאנחנו מסוגלים לשחק חזק יותר.

משחקי ה-ONBL נהיו אינטנסיביים. כדי להמריץ אותנו, לפני המשחק הוא היה אומר, "אם הם ילחמו, כדאי לכם להילחם. או שאתם יכולים להילחם בי … אז אתם רוצים להילחם איתם או אתי?" אנחנו היינו אולי בכיתה ו'! זה עבד, בנאדם. הוא היה גורם למחליפים לשחק פי 10 חזק יותר מהחמישייה בגלל שהם פחדו ממנו.

העניין הוא, ידעתי שאבי מעריך אותנו. כולנו ידענו זאת. הוא הראה זאת בדרכו שלו. אם ניצחנו קבוצות ב-50, או משהו כזה, הוא תמיד היה לוקח אותנו לאכול או קונה לכולם זוגות נעליים כאשר אף אחד מהילדים לא יכול היה להרשות זאת לעצמו. או שהוא לא היה אומר לנו כלום לאחר שהיינו מנצחים משחקים. פשוט שתיקה. אז ממש ידענו שהוא ממש שמח עם הדרך בה שיחקנו.

לפני שקיבלתי מלגה למכללה, אני זוכר איך אנשים באוקלנד לא ממש חשבו שאני הולך להצליח שם. זה עדיין נראה מטורף לפעמים. אנשים שואלים, "איך הגעת ממזרח אוקלנד כל הדרך לאורגון סטייט?"
מר. רשע. הנה התשובה עבורכם לכל זה.

יש לי סיפור MJ עבורכם.


זה היה משחק קדם עונה נגד הבולס בשנתי הראשונה. ככה שזה ב-1990. אלו היו הבולס אבל לא הבולס של מייקל ג'ורדן עדיין, מבינים מה אני אומר? זה לפני שלושת האליפויות הראשונות. הם עדיין נוצחו בפלייאוף על ידי דטרויט, ב-88 ו-89. 

וככה אני מגיע לשם, משחק אימון, בחירה שנייה בדראפט. לא אכפת לי מי זה לעזאזל מייקל ג'ורדן. ראיתי אותו בזמן שאני התקדמתי. עבורי זה היה כאילו, בסדר, הוא טוב … אבל הוא לא כל זה.

MJ היה על הספסל במשך רוב המשחק – לא הבנתי שזה רק משחק הכנה ו-MJ לא משחק חזק ככה במשחק אימון. אז בי.ג'יי אמסטרונג קיבל אותי. נתתי לו 19 נקודות. ואני שחקן שנה ראשונה, אז כמובן שאני מדבר שטויות. אני מדבר שטויות לבי.ג'יי. אני רץ ליד הספסל, אומר שטויות ל-MJ. אני בוהה בבחורים. אני מרגיש נהדר.

כמה שבועות לאחר מכן, קיבלנו את הבולס בפעם הראשונה בעונה הרגילה, בבית בסיאטל. עבדתי עבור זה, אני מוכן. וכמובן, כולם מדברים על כך שאלו הם הבולס – איך מייקל מגיע לעיר. ואני כאילו, בסדר קלעתי מולם 19. אני יודע שאני יכול לשחק עם MJ, אין בעיה.

אז אנחנו יוצאים לשם לפני המשחק, וכולם לוחצים ידיים במעגל. MJ לא לוחץ את ידי.

Jordan vs Gary Payton(The Glove) Seattle SuperSonics (With images ...

הוא מסתובב לבי.ג'יי ואומר, "תשאיר את שחקן השנה הראשונה המז***ן בשבילי", ככה שכולם יכולים לשמוע זאת.

לעזאזל, בסדר. אני חושב. ובכן, לעזאזל אם כך. תביאו את זה.
המשחק יוצא לדרך. אני בודק את מייקל, ואני רואה שפיל ג'קסון מתחיל לקרוא תרגילים – ארבע, חמש, שש פעמים ברצף, הוא קורא תרגילים עבור מייקל. ומייקל קולע ארבע, חמש, שש פעמים ברצף. מייקל ברמה אחרת ממה שידעתי שקימת.

בתוך דקות ספורות, אני בבעיית עבירות. קיי.סי מספסל אותי. לא ממש חזרתי למשחק לאחר מכן. אני זוכר שסיימתי ללא נקודות – משחק אולי שבע או שמונה דקות. MJ סיים עם 33.

אבל זה לא היה הסוף של זה. לקראת סיום המשחק, אני יושב על הספסל, ו-MJ מגיע קרוב לספסל שלנו – מגיע ממש אלי בזמן שהמשחק עדיין מתנהל. המאמן עומד פשוט שם. כולם בספסל בוהים אליו.

מסתכל ישירות אלי. "השטויות שדיברת בקדם עונה?"

הדבר המשוגע הוא, ש-MJ אפילו לא כועס או משהו. הוא לועס את המסטיק שלו.

"זה המציאות ממש פה. ברוכים הבאים ל-NBA, בחור צעיר".

הבולס ניצחו את האליפות באותה עונה, ואז עוד חמש לפני שהוא סיים.


אנחנו עדיין קרובים, אני ושון. אני כמו אח גדול עבורו. אנחנו עדיין נפגשים מפעם לפעם. אנחנו עדיין יודעים איך לבלות – שום דבר מטורף יותר, אבל זמנים טובים. עכשיו החיים יותר בעניין הילדים ברוב המקרים. הבנים שלנו – גארי II ושון ג'וניור – הם באותו גיל בערך, ואתם יודעים מה הדבר הכי  מצחיק? הבנים האלו לא מקשיבים לנו, בדיוק כפי שאנחנו לא הקשבנו לאף אחד בתקופה ההיא!

לפני שנתיים, אני ושון חזרנו לסיאטל בגלל שהבנים שלנו שיחקו אחד נגד השני – הבן שלו שיחק עבור וושינגטון, שלי שיחק עבור אורגון סטייט. ישבנו בצדי המגרש וזכינו לראות את הילדים שלנו. זה היה הזמן הטוב ביותר. שון הביט לעבר באמצע המשחק, מתחיל להתלהב כפי שהוא היה עושה. הוא מתחיל להזיע כשהוא מתחיל להיות נלהב. והוא כאילו, "האם אתה מאמין שאנחנו היינו עושים זאת ועכשיו אנחנו צופים בבנים שלנו עושים זאת?"

הנהנתי בראשי: לא, אני לא יכול להאמין לזה, גם כן. אם היו שואלים אותנו אז ב-1991 אם אנחנו יכולים לדמיין לאיפה החיים ילכו, אין סיכוי שהיה לנו איזשהו מושג.

זה עושה אותי  שמח – לראות את שון כאבא. לשון היו כמה שנים קשות. אני יודע שאנשים ראו שהוא עבר כמה בעיות – ואתם יודעים, כן, היו לו דברים גדולים להתמודד איתם ודברים גדולים לעשות נכון. אני פשוט יודע, אנשים פשוט לא רואים את כל כולו, אתם מבינים מה אני אומר?

במהלך השנים האחרונות, שון הגיע אלי לקבל עצות – עבור דברים שהוא חושב שאינו יכול לחלוק עם מישהו אחר. דיברנו על כל מה שהלך. אני הייתי, "לא משנה מה אתה עובר, אנחנו חייבים לחשוב על זה, בנאדם. אנחנו יכולים לפתור זאת. יש לך מישהו אחר כדי לחיות עבורו, הרבה אנשים לחיות עבורם. אתה הולך לעבור זאת". ניסיתי להיות סוג הבנאדם שנשאר בסביבתו ומניע אותו.

אתם צריכים לראות אותו שהוא בסביבת הילדים שלו – הוא פשוט … הוא אבא. הוא אדם נהדר בסביבת הילדים. הם תמיד עושים כיף. שנינו כאלה כאבות. אנחנו רוצים שילדינו יבינו שהם יכולים לבלות עם אבותיהם ולהירגע ולדבר אתנו על כל דבר. אנחנו רוצים לגרום להם להבין, תראו, ההורים שלכם? אנחנו חברים. אתם יכולים לבוא ולדבר אתנו. ושון עושה זאת היטב עכשיו. זה מעניין כי אנחנו הורים צעירים – בעוד אמי ואבי היו ב-30, 35 שנה מבוגרים ממני. בני גארי II צעיר ממני ב-20 שנה, אז יש לנו הזדמנות להיות שם עבורם בדרך מיוחדת. אבל, בנאדם, חלק גדול ממי שאני הוא מהצורה שאבי היה בשבילי. הוא נפטר לפני שנתיים. אני מתגעגע אליו. אני שמח שגארי II קיבל קצת זמן לבלות במחיצתו.

לאחר אותו משחק בסיאטל עם שון, כולנו יצאנו כדי לבלות. החברים שלנו והמשפחה. זה היה טוב להיות חזרה בסיאטל. אני ושון לקחנו זאת בקלות, אבל ניסינו לגרות לכל האחרים במועדון להשתכר. היינו יעילים בזה שניסינו.

הסתכלתי אל עבר שון, חושב, לעזאזל, הכל השתנה אבל הכל נשאר אותו הדבר!

גארי פייטון


בסדרת הכתבות של HOOPS – פרויקט אגדות כדורסל II – יונתן גוזלה סיפר על "הכפפה"

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. אפילו בכתיבה עצמה ניתן להרגיש את העארס שבו. את הנועזות, החוצפה, והאומץ לומר בפנים מה שיש לו, ולעמוד פ-נים אל פנים מול מייקל, ולא למצמץ בעין אפילו פעם אחת. הוא היה אחד המגינים הטובים, ובכלל, אחד הגארדים המצויינים של הליגה.
    הצלחת בתרגום להביא את השפה הנחרצת של פייטון. תודה סמיילי.

  2. תודה רבה סמיילי..החצוף הזה ,אחרי שנבחר בדראפט אמר משהו כמו:שחקנים כמוני וכמו מג'יק מגיעים פעם ב 10 שנים..אההם..ושון קמפ יש לו איזה 9 ילדים או משהו כזה..

  3. תודה רבה, סמיילי.
    אתה מגלה לי ככה דברים על השחקנים שלא היה לי מושג עליהם ומאירים אותם באור שונה לגמרי.
    שמח לקרוא את מה שאתה כותב (אגב, גם בטוקבקים…)
    מעריך את ההשקעה שלך

  4. הקישור שהעתקתי נראה זהה לזה שבראש המאמר ולפי זה לא ברור איך הקישור שבראש מוביל להודעת שגיאה.
    זו הכתובת שהופיעה בשורת הכתוב בדף השגיאה: https://www.theplayerstribune.com/global/gary-payton-supersonics-oakland

    זה זהה לכתוב של המאמר. כך שצוזר מאוד איך הקישור שבראש המאמר מוביל להודעת שגיאה ולא למאמר אך דרך האתר כן ניתן להגיע למאמר והכתובת שלו אותה כתובת!!!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט