הצד השני של ההר – פול ג'ורג' / תרגום Smiley

הצד השני של ההר – פול ג'ורג' / תרגום Smiley

הצד השני של ההר

פול ג'ורג' / לוס אנג'לס קליפרס
נובמבר 15, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/paul-george-clippers

החלק המטורף ביותר היה כמה מהר הדברים התגלגלו. זה היה כאילו כל האוויר יצא מהאולם. אולי זה היה פשוט הלם, אבל הרגשתי כאילו אני מסוגל לשמוע אנשים בודדים בקהל מתלחשים. יכולתי לראות אותם מכסים את פניהם.

מישהו מצוות האימון רץ לעברי.

תחילה, באמת שלא הרגשתי כלום. ניסיתי לעמוד וללכת, אבל לא יכולתי. לא הבטתי למטה אל הרגל שלי באותו הרגע.

ואז הבחנתי שכמה אנשים בקהל מוציאים את הטלפונים שלהם ומצלמים אותי. זה היה סוריאליסטי. אז ידעתי שזה חייב להיות רע. אז סוף סוף הבטתי למטה לעבר הרגל שלי ו … כן.

שניה אחת אני בן 24, משחק עבור נבחרת ארה"ב, עומד לתת עוד ריצה לעבר התואר עם הפייסרס, ובשניה שלאחר מכן זה כאילו כל הקריירה שלי מבזיקה מול עיני.

רגעים כמו הפעם הראשונה שהגעתי לטופ 10 בספורטסנטר, מטביע על בחור במשחק הראשון שלי בפרנסו סטייט.

הפעם הראשונה ששיחקתי בבוסטון וראיתי את KG, רונדו, פירס, ריי אלן ושאק יוצאים החוצה למגרש והם נראים כמו המפלצות מספייס ג'אם, בחיי.

הפעם הראשונה שהייתי צריך לשמור על טי-מאק וכל כך נפעמתי ממנו שישבתי לאחר מכן בתא ההלבשה שלי אחרי המשחק, כאילו, "האם זה באמת בדיוק קרה?"

אפילו שעדיין שכבתי על הרצפה, מחכה חרופא, חשבתי, האם אני אי פעם הולך להיות אותו הדבר?

תודה לאל שאמא שלי הייתה בקהל באותו הערב. תמיד היה לנו קשר מאוד מיוחד. היא למעשה מי שנסעה איתי לבד באמבולנס לבית החולים, ואני זוכר שהיא המשיכה לחזור על עצמה, "זה הולך להיות בסדר, בן. זה הולך להיות בסדר".

עכשיו, אם מישהו אחר היה אומר את המילים האלו לעברי באותו הרגע, הם לא היו אומרות כלום. אבל שזה מגיע ממנה, זה היה כל כך חזק. בגלל שאמא שלי מכירה כאב אמיתי. הכאב שבו הייתי היה כלום בהשוואה למה שאני ראיתי שהיא מתגברת כאשר הייתי ילד.

כאשר הייתי בן שש, היא סבלה משבץ ושני קרישי דם. בנקודה מסוימת, הרופאים למעשה הכריזו על מותה. הייתי צעיר מדי כדי באמת להעריך את הנס שקרה שהיא שרדה. הם היו מסוגלים להחיות אותה, והיא עשתה התאוששות מדהימה במהלך השנים. יותר ממה שהיינו יכולים להתפלל עבורו, באמת. אבל לצערי, היא נותרה משותקת בחלקה והייתה צריכה להתמודד עם הרבה כאב ושיקום. זאת הייתה דרך ארוכה.

Paul George reflects on mother's stroke, contributes to awareness

אני זוכר שהייתי נוהג לשים כיסא לצד מיטתה בבית החולים ולהחזיק את ידה ולהירדם תוך כדי. כשהם נתנו לה לבוא הביתה, הם התקינו מיטת התאוששות במאורה שלנו והייתי שם ערימה של שמיכות וכריות על הרצפה וישן לצידה בלילה.

ככה שכאשר שברתי את הרגל שלי, והיא זאת שהייתה איתי באמבולנס, מחזיקה בידי ואומרת לי, "בן, זה הולך להיות בסדר", אלו לא היו מילים ריקות. אני באמת האמנתי לה.

היו זמנים במהלך השיקום שלי שהייתי כל כך מדוכא, ממש למטה, כל כך מתוסכל. אבל הייתי מדבר עם אמא שלי ומקבל כל כך הרבה כוח. היא ידעה שאני הולך לחזור, בגלל שזה היה כל מה שאי פעם רציתי לעשות בחיי. זאת לא הגזמה. לכו ותשאלו אותה. היא כנראה תאמר לכם שהייתי נוהג לשחק כדורסל בחוץ 24/7 ללא נעליים בתלבושת ה"נינג'ה" השחורה שלי. אחת עשרה בלילה, יחף בגשם, משחק כדורסל. זה לא היה שלא יכולנו להרשות לעצמנו נעליים. שום דבר כזה. פשוט ממש לא יכולתי להסיח את דעתי כדי לקחת 30 שניות כדי לקשור את השרוכים, וככה נרגש הייתי כדי לצאת ולשחק כדורסל.

האחיות שלי יספרו לכם שכאשר הן לקחו אותי לשחק את משחק ה-5-על-5 הראשון שלי במתנ"ס, כל הילדים האחרים הגיעו במדים מלאים של הקבוצה, ואני הופעתי עם ג'ינס קצר כזה. משהו ביתי, ג'ינס קצרים בעיצוב עצמי, בחיי. פשוט חתכתי אותם בקו הברך עם זוג מספריים והייתי מוכן לשחק.

זה כאילו הייתי יותר מדי מרוכז בכדורסל כדי לחשוב על דבר אחר. זה היה מעבר לתשוקה. זאת הייתה מחלה. כאשר אני אומר שלא עשיתי שום דבר אחר מלבד לשחק כדורסל, אני באמת מתכוון לזה שלא עשיתי שום דבר אחר מלבד לשחק כדורסל.

אתם צריכים להבין איפה גרנו, ומתי. אם אתם לא מקליפורניה, אני צריך לצייר עבורכם את התמונה. אתם מכירים שאתם בהוליווד, נכון? או בברלי הילס? ובכן, לא היינו משם בכלל. אתם מכירים את ההרים האלו הנמצאים הרחק מאחור? אנחנו גרנו בצד השני של ההרים האלו.

פאלמדייל. האנטלופ ואלי. לוס אנג'לס האחרת. הרבה משפחות יצאו משם בשנות ה-80 – משכונות כמו סאות' סנטרל, אינגלווד וקאמפטון – לחיים טובים יותר. זאת הייתה מאין עיירת צווארון כחול כזו באמצע המדבר, ולא היה שום דבר לעשות מלבד לשחק כדורסל או ללכת לקניון. אז רק תחשבו על זה. אני בן 10 בשנת 2000. יש לכם את קובי והלייקרס עם ריצת שלוש האליפויות הרצופות שלהם, ויש לכם את הקליפרס הצעירים עם די-מיילס ולמאר אודום ואלטון ברנד. זאת הייתה תקופה משוגעת בכדורסל של לוס אנג'לס, ומשפחתי הייתה חצוייה 50-50 בין הקליפרס ללייקרס.

קובי היה אליל שלי, 100%. ביססתי את כל המשחק שלי לפיו. אבל אז יש לכם את די-מיילס שמגיע ישירות מהתיכון, תופס את ההרמות האלו ודופק על הסרט ראש לבן. קובי היה הכי טוב שחי, אבל קבוצת הקליפרס ההיא הייתה התרבות. אני אומר, הייתי אובססיבי. אם ניסיתם לדבר איתי, היינו מדברים על כדורסל. כל דבר אחר, לא יכולתי להתייחס.

אחותי טייושה הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, והיינו נוהגים לשחק ביחד במדרכה. ובכן, למעשה, בדיקת עובדות – לא היינו יכולים לשחק במדרכה בגלל שאבא שלי היה צועק עלינו מהחלון, "אל תפגעו במכונית שלי עם הכדורסל הזה!"

ככה שהיינו צריכים לגרור את החישוק הנייד שלנו לתוך רחוב ללא מוצא כדי לשחק אחד-על-אחד. וכאשר אני אומר לכם שהסל הזאת היה מצוקמק, אתם אפילו לא מבינים. הטבעת הייתה בזווית למטה. העמוד היה עטוף בנייר שחור כזה של קלטות. זה היה עצוב, בחיי. אבל זה היה הסל שלנו. היינו זורקים אליו, במשך שעות. מסביב לעולם, 21, אחד-על-אחד, לא משנה מה. ואל תסובבו את זה, היא כיסחה אותי. המשחק שלה היה מטורף. היה לה את המידריינג' של טים דאנקן. במפים, בחוץ. עם הקרש. היא הייתה ביג פונדמנטל. אני לחלוטין לא חושב שאי פעם ניצחתי אותה עד לשנתי השנייה בתיכון, ואז ביליתי את שארית חיי כשאני מתחמק ממשחק חוזר.

Paul George's Parents Celebrate after Game-Clinching 3! - YouTube

העניין לגבי ה-(661) שאף אחד לא הגיע אלינו לגיוס. אף-אחד. לא הכרתי אדם אחד ששיחק כדורסל מכללות. כאשר התבגרתי יותר, ויוטיוב הופיע, הסתכלתי על כל המיקסטייפ האלו של שחקני AAU גדולים מלוס אנג'לס וניו יורק, וזה היה כיאלו הם חיו בעולם אחר. לאנס סטפנסון, דמאר דרוזן, ג'רו הולידיי. הם היו בסביבות הגיל שלי, אבל הם היו עבורי כמו מפורסמים, אתם מבינים?

לא הייתה לי קבוצת AAU או מאמן או משהו, אז הייתי ממציא בעצמי אימוני עשה זאת בעצמך. טייושה קיבלה שנה אחת סוליות קפיץ [Jumpsoles] כאלו לכריסמס, והשאלתי זאת ממנה ופשוט הסתובבתי בשכונה יום שלם והייתי ככה, "אני הולך להטביע בוודאות. שישה חודשים של זה, אני מטביע". לפעמים הייתי לוקח את הילקוט שלי וממלא אותו באבנים והולך לרוץ בחוץ במדבר שהיה ממש מאחורי הבית שלנו. אני מבצע כפיפות מרפקים בשממה עם תיק מלא באבנים על הגב שלי. בלי אייפוד, בלי כלום. רק הקול של הרוח. זה היה האקווינוקס של פאלמדייל.

ניסיתי להגיע לצידו השני של ההר. הרגשתי כאילו אני צריך להיראות. הרגשתי שאסור לי להיכשל, בגלל שראיתי כמה קשה אבא שלי עובד כדי להחזיק את המשפחה בזמן שאמא שלי הייתה חולה.

הוא עבד בחנות חישוקים במהלך היום, וזה היה שנות ה-2000 המוקדמות, ככה שהיה להם מלא עבודה, בחיי! זאת הייתה שיא עונת החישוקים. ה-22. הספינרים. לכולם היו חישוקים באותם ימים. כשהתבגרתי, הוא התחיל לעשות עבודות נגרות מהצד כדי להרוויח עוד כסף. הוא נהג להתעורר בשלוש לפנות בוקר כדי לעשות עבודה ולא חזר הביתה עד שבע בערב. ומה שהיה כל כך מדהים עבורי אז, כאשר אני שוב חושב על זה, שהוא היה חוזר הביתה ועדיין עובד בחצר, עדיין לוקח את האחיות שלי לקניון, עדיין לוקח אותי לדוג באגם בכל זמן שהיה יכול.

פשט הרגשתי כמו, אסור לי להיכשל, כשאני רואה כמה קשה אבא שלי עובד. במציאות, לקח לי המון זמן לפרוץ. לא ממש הבחינו בי עד לשנתי השנייה בתיכון. דרישת שלום לדנה ודיוויד פאמפ, בחיי. הם ראו אותי באופן מקרי באיזה טורניר, והם הזמינו אותי לבוא ולשחק בקבוצת ה-AAU שלהם, ה-Pump-N-Run הידועים לשמצה. אבל זה הרבה יותר ממקום בסגל, למעשה. ה התאמנו בוואלי ובמקומות שונים בלוס אנג'לס, והמשפחה שלי לא היתה יכולה להרשות לעצמה להביא אותי לשם. אבא שלי עבד 24/7, ואמא שלי לא הייתה מסוגלת לנהוג. אבל האחים פאמפ עשו מעל ומעבר כדי לעזור לי. הם היו שולחים רכב כדי לאסוף אותי לאימונים ולהחזיר אותי הביתה בלילות, וזה שינה את כל חיי.

Def Pen Hoops on Twitter: "A little Kawhi x Paul George throwback ...

אם הם לא היו עושים זאת, אין שום סיכוי שהייתי מספר את הסיפור הזה עכשיו. מעולם לא הייתי מצליח להגיע לדיביזיה ה-1, מעולם לא מגיע לליגה, לעולם לא הייתי חווה את כל מה שיש לי בחיים. אני מתכוון, הייתי כל כך מחוץ לרדאר באימון הראשון שלי, שכל חברי קבוצתי הסתכלו עלי כמו, "מעולם לא שמעתי עליך, אחי. מי אתה?"

ואני הייתי מסתכל עליהם כאילו, "ובכן, אני בהחלט שמעתי עליך".

זה מה שכל כך מצחיק לגבי כל הקיץ הזה, למעשה. בגלל שאנשים ממשיכים לומר, "אה, אתה וקוואי, אתם מכירים אחד את השני מאז שהגעתם ל-AAU".

אבל זאת הדרך שבה אתה באמת יודע מי מלוס אנג'לס, כי בכלל לא היינו על אותו המסלול. לא פגשתי את קוואי עד שהייתי במכללה והוא ישחק עבור סן דייגו סטייט.

הייתי אמור לראות את הבחור כאשר היינו במחנה של לברון בשנתי הראשונה בפרנסו סטייט, בגלל שכל מה שדיברו על זה במחנה ההוא היה, "הבחור הזה קוואי, הוא אמור להיות טוב".

ביומיים הראשונים, קוואי לא הופיע. זה בהחלט גרם לאגדה לגדול. זה היה תעלומה שלמה. "קוואי, בחיי. שמעתי שהבחור מטורף".

סיימתי כשאני נפצע בתחילת המחנה, והייתי צריך לעזוב מוקדם. לא חשבתי שום דבר אחר על הבחור עד ששיחקנו מול סן דייגו סטייט בשנתי השנייה, ואני מסתכל על הסגל שלהם ואני רואה, "לעזאזל – קוואי לנארד", ואני ככה, "אהההההה".

אבל עדיין, אני חושב, האם הבחור הזה אמיתי?

אתם מבינים, לפעמים החברה פשוט מקבלים את ההילה הזו סביבם.

בחיי. קוואי הגיע מהחימום, וזה היה כאילו הוא ידע. מדדנו אחד את השני מכדור הביניים. שיחקנו כל כך חזק באותו הערב שזה היה מטורף. הוא לא אמר מילה אחת, באופן טבעי. אבל האינטנסיביות שלו הייתה ברמה אחרת. אני זוכר שהסתכלתי עליו לאחר המשחק, כאילו, אה, בסדר. אתה שונה. אתה רציני.

אין סיכוי שמישהו באולם ההוא באותו הערב חשב שהוא בדיוק צפה שני אול-סטארים של ה-NBA שהולכים אחד מול השני. אלו היו שני חברה מחוץ ללוס אנג'לס. שני חברה שהיו מעט מחוץ לרדאר. שני חברה שמשחקים במאונטיין ווסט בערב שלישי.

כל השנים האלו מאוחר יותר, בחיי. אני וקוואי באותה קבוצה, בחזרה ב-(213).

כל המסע הזה מפאמפ-נ-ראן לפרנסו סטייט ללא לשחק בשנתי הראשונה ועד לשחקן המשתפר, לאול-סטאר ה-NBA באינדיאנה, ל-OKC … בחיי, תנו לי רק לעצור כאן ולומר שאני בעיקרון, באמת אהבתי לשחק עבור האוהדים האלה באוקלהומה סיטי. כולכם הייתם פשוט נהדרים כלפי, מהפעם הראשונה שדרכתי מחוץ למטוס, ממש כך. ויש לי חיבור מיוחד עם ראס שהוא באמת נדיר בליגה הזו. אני אוהב את החוויה שלי ב-OKC.

המסע חזרה ל-(213) הוא בלתי יאמן עבורי בהסתכלות לאחור, בגלל שכאשר עזבתי את הבית למכללה לפני 10 שנים, אני לא חושב שמישהו במשפחה שלי ציפה שכל זה יקרה. אמא ואבא שלי, הפעם הראשונה שהם התחילו לקבל שיחות מסוכנים ולראות את שמי ברשימות הדראפט, אני לא משקר כשאני אומר שהתפוצץ להם המוח. הם נהגו לנסוע מעל לשלוש שעות מפאלמדייל לפרנסו כדי לראות אותי משחק בכל משחק בית. אלו היו שבע שעות במכונית, מסע גדול בימי שלישי, רק כדי לראות אותי באופן אישי.

עבורם, אני עדיין אותו ילד קטן שגורר את הסל סמרטוטים הזה לתוך רחוב ללא מוצא ברגליים יחפות. זה לא היה לפני הרבה זמן, עבורם.

Bleacher Report on Twitter: "Breaking: Paul George plans to make ...

זאת הסיבה שזה הרגיש כל כך טוב להתקשר לאמי בקיץ הזה כדי לבשר לה שאני מוכן לחזור הביתה ל-(213) כדי לשחק עבור הקליפרס. אני לא חושב שאנשים מבינים כמה קשה זה היה עבורה לנסוע כדי לראות אותי משחק, במיוחד בשנים האחרונות. היא לוחמת, והיא מעולם לא התלוננה. אנחנו כל כך מבורכים. אבל זה לא קל עבורה לעלות למטוסים. עבור אבא שלי להיות מסוגל להסיע אותה לסטייפלס כדי לראות אותי משחק, זה דבר יפיפה.

תראו, לא גדלתי באותה הלוס אנג'לס.

אני מלוס אנג'לס אחרת.

אני מ-(661) ואני גאה בזה. אבל נהגתי להיות בחוץ במדבר, רץ מסביב עם הילקוט שלי מלא באבנים, חולם לעלות על הרדאר של מישהו, חולם על להגיע לצד השני של ההר, חולם לשחק בסטייפלס, חולם על האורות הזוהרים הללו.

לוס אנג'לס היא לא רק מה שאתם רואים בטלוויזיה מלמעלה. אני מנסה לייצג את כל המקומות שעיצבו אותי – (661), (213), (818), (310), כולם. אני מנסה לנצח.

אז אנחנו יודעים מדוע אנחנו כאן.

אנחנו רק מנסים להביא טבעת ל-(213), בחיי. נקודה, סוף הסיפור.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. אוי כמה שאני שונא אותו
    אבל כמו ששונאים אקסית ששברה לך את הלב והמשיכה הלאה
    בלי בכלל אזכור של הפרק באינדיאנה
    מה שכן, זה שאחותו הייתה כזו משמעותית לכדורסל שלו נותנת נקודת דמיון אצלו לרג'י מילר, שגם עבורו שריל אחותו הייתה דמות מפתח בהתפתחותו כשחקן
    אבל הוא לעולם לא היה ולא ייזכר כרג'י מילר או משהו קרוב אליו

    1. כאוהד לשעבר של okc , מענין אותי לשאול אותך , למה האוהדים של אינדיאנה לא ניהלו או מנהלים נגדו מסע של הכפשות ?
      אם כבר אותה שאלה מופנית לאוהדי
      פורטלנד-למרקוס אולדריג'
      ספרס-קוואי
      קליבלנד-קיירי

      1. כמה סיבות:
        אינדיאנה היא לא מועדון מהגדולים והתקשורתיים בליגה, לכן דברים שקורים שם נשארים מעט רחוק יותר מהעין הציבורית, הפרופיל הנמוך יותר מאפשר לדברים כאלה לעבור חלק יותר
        הזיהוי- הוא שיחק בקבוצה 7 עונות, ולא היה לו זיהוי מוחלט איתה. הוא כן היה הכוכב, אבל בעיקר בצורת מוציא לפועל עיקרי והשחקן הכי טוב בקבוצה טובה. לא שחקן שמזוהה עם המועדון
        התמורה- בזמן הטרייד הוא נחשב טרייד גרוע לאינדיאנה. איך אתה מעריך אותו היום? ההערכה שלי היא שאינדיאנה יצאה המורווחת בטרייד, בלי קשר אפילו למה שokc השיגה עליו בטרייד עם הקליפרס.

  2. שחקן חזק ומרשים הגנה התקפה ועבודת רגליים
    שראה הרבה קובי מסתבר
    אם כבר.. מסתבר שלא ידעתי על הרקע שלו דבר
    מפציעה מזעזעת ועד לחזרה לרמות גבוהות

  3. פול ג'ורג' שחקן מעולה ואחד החביבים עלי ביותר בדור הזה . יחד עם זאת , מאד התאכזבתי מהקדנציה שלו באוקלהומה .
    חשבתי שהחבירה שלו לראס תתן תוצרת של לפחות 52 נצחונות בעונה הסדירה , ולעבור לפחות סיבוב אחד בפלייאוף וסיכוי סביר לשניים . דבר מזה לא התגשם , למרות שורה סטטיסטית מרשימה , בודאי בעונה השניה .
    אין לי הסבר לזה , אם מישהו יודע להסביר את את זה , אשמח לשמוע .

  4. לא מאוד חיבבתי אותו עד כה (התבאסתי מהוויתור שלו על אינדיאנה והמעברים לקבוצות מעצבנות)
    אבל אין ספק שהוא יוצא מהמאמר הזה מצוין – שקול, צנוע, גיבור.
    תודה על התרגום – מ-ע-ו-ל-ה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט