המורשת שלכם גדולה יותר ממרץ – ג'ונתן אייזק / תרגום Smiley

המורשת שלכם גדולה יותר ממרץ – ג'ונתן אייזק / תרגום Smiley

המורשת שלכם גדולה יותר ממרץ

ג’ונתן אייזק
אורלנדו מג’יק
מרץ 27, 2020

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/jonathan-isaac-florida-state-march-madness

כאשר אני מספר לאנשים, בחיי, הם לא מאמינים לי.

כאילו הם באמת לא מאמינים לי.

זה נכון, אחרי הכל. רציתי להישאר בפלורידה סטייט מעבר לשנת הפרשמן שלי. באמת. אבל כאשר אני מספר זאת למישהו, או שהם שואלים לגבי הסיבה שבגינה עזבתי, לכולם יש את אותה הבעה. כאילו, לא, הבחור הזה הוא מהסגנון של שנה אחת וזהו. הוא רק הלך לשם כדי שהוא יגיע לליגה.

זה לא זה, אחרי הכל.

כאשר שנת הפרשמן שלי הסתיימה ב-2017, והשם שלי נזרק לאוויר כבחירת לוטרי, כולם המשיכו לשאול מה אני הולך לעשות. לא עניתי, אבל עמוק בפנים ידעתי מה אני רוצה. הלכתי לדבר עם המאמנים שלי מספר חודשים לפני הדראפט ואמרתי להם שאני רוצה לחזור. אמרתי להם שיש לנו עסק לא גמור, ויש לי מספר דברים במשחק שלי שאני רוצה לעבוד עליהם.

אמרתי להם שאני לא מוכן ל-NBA.

אבל צוות המאמנים שלי לא ממש חשב כך.

הם היו ככה, "ג'ונתן … אנחנו נארוז עבורך את התיקים, איש צעיר. אתה הולך ל-NBA".

ובמהלך הזמן, כאשר הגעתי להבנה שזאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר, הבנתי מדוע הם היו כל כך איתנים איתי. הם ידעו כי הזדמנויות כמו שיש לי לא מגיעות לעיתים תכופות עבור הרבה שחקנים ואני אהיה טמבל אם לא אקפוץ עליה. הם צדקו. אבל זה כואב שהם צדקו.

בגלל … בחיי, אני פשוט אוהב את טלהאסי. אני אוהב את פלורידה סטייט. זה המקום שלי. לא רציתי לעזוב.

שלוש שנים מאוחר יותר, אני עדיין שומר על הזיקה שלי עם FSU. אני נשאר מעודכן לגבי הקבוצה, עם המאמן האם. אני יודע שהם עושים דברים מאוד מיוחדים שם והם בונים על חלק מההצלחה שהייתה לנו ב-2017. זה הזמן הזה בשנה עכשיו, מתי שכל הבוגרים נהיים מעט נוסטלגיים … ממשיכים לבדוק בטלפון שלהם על תוצאות הטורניר ותחזיות הבראקט.

מתי שהאביב מגיע, אני נזכר בטלהאסי. ואפילו שהייתי שם רק במשך פחות משנה, זאת הייתה השפעה גדולה על מי שאני היום.

ועכשיו עם כל מה שקורה בעולם, ועם הדרך הפתאומית שעונת ה-NCAA הסתיימה, רציתי לכתוב משהו עבור החברה שפוחדים לגבי העתיד שלהם – המורשת שלהם.

כאשר אתם משחקים כדורסל ב-FSU, בחיי, זה קשור להרבה יותר מאשר כדורסל.

אתם משחקים כדורסל ב-FSU? אתם נולה לכל החיים.

אז כדי לדעת מה המשמעות של פלורידה סטייט עבורי, אתם צריכים לדעת מהיכן אני מגיע.


גדלתי בבארטו סטריט, צפונית להאנטס פוינט בברונקס.

החיים היו קלים בתקופה ההיא. היו לי ארבעה אחים, ואחות אחת. היה לנו בית נחמד שהיה בבעלות של ההורים שלי. הם השכירו את קומת הקרקע לשוכרים ולרשותינו היה את יתרת הבית. האחים שלי ואני ישנו במיטות קומתיים. לאחותי היה חדר משלה. פשוט היו ילדים מאוד הרפתקנים. תמיד היינו ממציאים משחקים כדי לשמור על עצמנו עסוקים, או שהיינו מקדימה ברחוב ופשוט משחקים עם כדור או משהו. לא שיחקתי יותר מדי כדורסל בתקופה ההיא או שלקחתי את זה יותר מדי ברצינות בגלל שאהבתי לעשות מה שכולם עושים.

וברוב הזמן … היינו בקנדי פרייד צ'יקן בלונגווד אבניו. המקום הזה היה בעל צ'יפס גבינה שלא מהעולם הזה. עד היום הזה אני זוכר את הטעם. בלתי יאמן.

זה אחד מהדברים הראשונים שעליהם חשבתי כאשר אמי אמרה לי שהם עוברים לפלורידה כאשר הייתי בן 10.

אין יותר צ'יפס גבינה?

אכזרי.

עברנו לנפלס, תחילה, והחיים היו פשוט מוזרים. אני לא בטוח שאפשר למצוא כל כך הרבה מקומות באמריקה עם שוני כל כך גדול בין הברונקס ונפלס. תמיד הייתי נכנס לצרות בגלל שאני והאחים שלי אהבנו לחסל אחד את השני וזה לא ממש הסתדר עם המורים שם.

קצב החיים היה איטי. זה היה מקום שקט. ללא סירנות או צעקות.

נפלס – זה לא הברונקס.

אבל היה לי שם בן דוד ששיחק כדורסל בקבוצה די טובה, והוא המשיך לבקש ממני לבוא ולשחק בגלל שהייתי גבוה. כפי שאמרתי, לא ידעתי יותר מדי על המשחק – אבל החלטתי ללכת ולשחק בכל מקרה. אני לא יודע בדיוק מה קרה, אבל משהו התחבר בפעמים הראשונות שהייתי על המגרש. הכל לגבי זה פשוט הרגיש נכון.

ואז במהלך השנים הבאות הכל מתחיל להשתנות. שיחקתי בקבוצות שיצאו למסעות משחקים, הלכו למחנות וטורנירים בכל מקום, ואנשים אמרו לי שאני יכול להגיע יום אחד ל-NBA. אמיתי. הכל קרה כל כך מהר.

אבל אפילו שהייתי ג'וניור או סניור בתיכון, אני לא ממש הבנתי את זה, אתה מבינים?

כאשר אנשים היו אומרים לי שהייתי מגוייס בפרופיל גבוה, או שאני יכול לעשות משהו עם הכדורסל, אני לא האמנתי להם. זה לא היה לי הגיוני בגלל שלא עקבתי כל כך מקרוב אחרי הספורט. אני לא הבנתי מה זה אומר להיות פרוספקט, או מה זה באמת אומר לקבל המעה למלגה. לא הכרתי תוכנית דם-כחול מאיזה בית ספר אחר.

פשוט הייתי רק ג'ונתן. ילד גבוה ורזה מהברונקס שאהב לשים את הכדור בסל, לבלות עם משפחתו ולאכול צ'יפס גבינה. 

אז כאשר עשיתי שנת י"ג באקדמיית IMG בבראדנטון לפני שהלכתי לקולג' והתחלתי לקבל תשומת לב רצינית בבתי ספר שהם שמות גדולים, היו לי רצונות וצרכים אחרים מתוכניות מסוימות.

הרבה מאמנים מבתי ספר מובילים היו מגיעים לפגוש אותי, והם פשוט היו הולכים ומדברים ישירות על נושא הכדורסל.

"ג'ונתן, אנחנו הולכים לבנות את ההתקפה שלנו סביבך … ניתן לך הרבה נגיעות בכדור … נשחק איתך בכל מקום על המגרש … באמת שנציג אותך לפני שתיבחר בדראפט".

זה לא שלא רציתי לשמוע את זה, או שלא הערכתי את זה. אני רק חושב שזאת לא הייתה הגישה הנכונה עבורי.

כאשר פגשתי לראשונה את המאמן המילטון, זה היה מספר שנים לפני שאני בכלל הלכתי ל-IMG. הוא הגיע עם הצוות של FSU, או שזה היה רק העוזר שלו, המאמן גייטס, והגיע לצפות במשחק או באימון. ובכל זמן שדיברתי עם מישהו מטלהאסי, הם עשו משהו מאוד ברור: היה להם אכפת ממני, כבנאדם – לא רק כשחקן כדורסל.

זה היה בעיקר המאמן גייטס, שהוא המאמן הראשי עכשיו של קליבלנד סטייט (אני אתן לו תשומת לב, בגלל שהוא האיש שלי), שגייס אותי, ככה שזכיתי להכיר אותו היטב. בכל פעם שדיברנו, הוא וידא שהכל בסדר איתי. הוא שאל לגבי אבא שלי, שעדיין היה עובד בניו יורק. הוא רצה לדעת על משפחתי בנפלס, ואיך התמודדתי עם תהליך הגיוס כולו. זה כמעט הרגיש שהוא כאילו כמו אח גדול עבורי.

ועבורי, מישהו שהרגיש ממש מחוץ לאזור הנוחות שלו בעולם – הידידות שלו הייתה משמעותית ביותר עבורי.

פלורידה גם כן התאימה לי, בנוסף. סגנון החיים היה דומה והשהייה במדינה הפכה להיות חשובה.

זאת הסיבה שבגינה הלכתי לטלהאסי.

אני פשוט אף פעם לא יכולתי לדמיין כמה קשה זה יהיה לעזוב את המקום הזה ברגע שהגעתי לשם.

כאשר הגעתי לשם לראשונה והעונה שלנו יצאה לדרך … אני לא הולך לשקר, האולם שלנו לא היה ממש מפוצץ. לא העפלנו לטורניר במשך חמש השנים והתוכנית רק התחילה למצוא שוב את הרגליים שלה. אבל אני זוכר שבסוף דצמבר ניצחנו במשחק חוץ את המדורגת 12, וירג'יניה. ואז הגענו הביתה, וחמשת המשחקים הבאים שלנו היו מול וירג'יניה טק, דיוק, צפון קרולינה, נוטרדם ולואיוויל – כולן היו מדורגות ב-25 הראשונים. ניצחנו ארבע מתוך החמש – המשחק היחיד שהפסדנו היה מול צפון קרולינה במשחק חוץ בצ'אפל היל. ואני לא חושב שהטאקר סנטר היה אותו הדבר מאז.

לא הפסדנו משחק בית אחד במשל כל השנה.

ובסיום העונה, המקום היה גועש.

זה היה מדהים לשחק מול האוהדים הללו. הם גרמו לי להרגיש כמו משפחה. אפילו בחוץ, הם נסעו אחרינו ותמיד היה לנו את התמיכה שלהם בכל בניין שבו שיחקנו. בחזרה בקמפוס, בכל פעם שנתקלתי במישהו שעקב אחר הקבוצה, הם תמיד אמרו לי כמה זה משמעותי עבורם לעודד את הקבוצה ששוב מתחרה ברמה הגבוהה ביותר. כולם היו כל כך אדיבים ואסירי תודה. זה פשוט מקום כל כך מיוחד.בשנה ההיא העפלנו לטורניר עם דירוג של מקום שלישי. שיחקנו דרומית באורלנדו מול פלורידה גולף קוסט, וזה באמת פקח את עיני עבורי בגלל שלא גדלתי כשאני צופה בטורניר. לחוות את האווירה ממקור ראשון, זה היה באמת מטורף. אני חושב שאולי המשא של המעמד פגע בכמה מאיתנו והמשחק מול FGCU היה צמוד. אבל המאמן המילטון … הוא באמת שעשה את ההבדל. יש לו את האיזון הזה. אף משימה אף פעם לא גדולה מדי, אין בעיה שאי אפשר לפתור אותה. אפילו כאשר הרגשתי שהיינו על הסף של ההדחה, פשוט הבטתי אליו והוא היה מהנהן בראשו, כאילו, תמשיך, אנחנו הולכים להגיע לשם. וכך עשינו, העפלנו לסיבוב השני.

במבט לאחור, בגלל שהפסדנו את המשחק מול אקסבייר, זה אולי לא נראה הרבה, אבל יש משמעות גדולה לאותו ניצחון בסיבוב הראשון.

בכל פעם שאתם יכולים להתקבץ כקבוצה בזמן שכולכם, עמוק בפנים, מרגישים את החום … מרגישים את הלחץ – אתם זוכרים את המשחקים האלה לכל החיים. והחברה שאיתם עברתם את זה, הם הופכים לאחים שלכם.

הבנתי מה הייתה המשמעות של הקבוצה שלנו לאחר כל זה, שזאת הסיבה מדוע ההפסד לאקסבייר היה כל כך קשה לקבל. לא ציפיתי לזה, אבל בשניות שהשעון ספר לאחור וזה הכה בי שאני אולי לובש את גופיית FSU בפעם האחרונה … בחיי, פשוט התחלתי לבכות. שמתי מגבת לכסות את ראשי ופשוט נתתי לזה להשתלט עלי.

כל הזיכרונות הללו, האחים האלה בקבוצה שלי – יחסי החברות שיצרתי … הרגשתי שאני מאבד את כולם עם ההפסד הזה.

אני ידע עכשיו שזה לא היה נכון, זה ברור, אני עדיין קרוב לכל כך הרבה מהחברים שפגשתי במהלך השנה. אבל באותו הרגע זה היה כל כך קשה. הלוואי ויכולתי לחזור לאחור ולהרגיש את הדברים האלה שוב בגלל שאתם מבינים שהכאב מגיע ממקום של אהבה, אם זה הגיוני. פשוט כאב לי באותו היום כי למדתי להרגיש מה זה להיות חלק מאומת הנולה.

אני מודה לאלוהים על ההזדמנות להגיע לפלורידה סטייט, אני באמת אסיר תודה.

אז אני בהחלט מודה לכולכם, טלהאסי. הכל מאהבה.

יש לי דבר אחרון לומר, בסדר? זוהי הודעה לקבוצה של השנה (המאמן המילטון, כדאי שהם יקראו את זה!!!).

אני יודע שזה מבאס עכשיו. זה אכזרי. ואני יודע שיש דברים הרבה יותר חשובים מאשר הכדורסל, או לשחק בשנת הסניור שלכם. אבל כל מה שכולכם עברתם העונה – השחיקה בחדר המשקולות, השעות על הפרקט – זה היה שווה את זה. אתם הבאתם אנרגיה לטלהאסי שתחזיק מעמד עוד הרבה מאוד זמן.

אני עקבתי אחריכם, חברה. אני יודע שהייתה לנו הזדמנות ללכת רחוק השנה. המאמן המילטון והצוות התחילו משהו עם הקבוצה שלנו ולא יכולנו לסיים אותו. אבל אני יודע שאתם יכולתם. כולכם עשיתם זאת לאורך כל השנה, מנצחים במשחקים גדולים וגורמים לטאקר סנטר לקפוץ.

כולכם הערכתם את הרגע. השארתם את החותם שלכם על התוכנית. גרמתם לנו לגאווה.

יצרתם מורשת לעצמכם.

והמורשת הזו? היא גדולה יותר מהטורניר של מרץ.

אבל כך גם מה שמתרחש בעולם עכשיו. תישארו בטוחים, תישארו בריאים. וחשוב מכל, תדאגו למשפחות שלכם ולקהילות שלכם.

בגלל שזאת הדרך שבה אנחנו עושים זאת בטלהאסי.

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. פלורידה סטייט הפכה למבצר כדורסל רק בשלוש-ארבע שנים אחרונות. לפני זה היה רק פלורידה. פלורידה בפוטבטל וכדורסל, ופלורידה סטייט – פוטבול!
    תרגום מעולה, וקריאה מענגת.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט