ראס נגד הארדן זה ויכוח על הנשמה של הכדורסל – ג'ייסון קונספשין / תרגום Smiley

ראס נגד הארדן זה ויכוח על הנשמה של הכדורסל – ג'ייסון קונספשין / תרגום Smiley

ראס נגד הארדן זה ויכוח על הנשמה של הכדורסל

היכן שאתם עומדים בדיון על ה-MVP של השנה שעברה ומחשבותיכם על המנצח של השנה הנוכחית שופכת אור על איך שאתם רואים את המשחק

מאמר מקורי: https://www.theringer.com/nba/2018/3/7/17090008/russell-westbrook-james-harden-mvp-debate

ג'ייסון קונספשין / The Ringer

See the source image

בכדורסל, שחקנים סוליסטים גורמים לפילוג. זהו ספורט קבוצתי, אחרי הכל. מה שמפריד בין האגדות לבין הכוכבים החולפים והשמות שבכל תקופה זה ההכרעה האם הם עשו את חברי קבוצתם לטובים יותר. האנטי גיבור המוצמד לסוליסט מגיע מההבחנה בין האנוכיות להקרבה, בין לשחק בדרך הנכונה מול עשיתי זאת בדרכי.

ראסל ווסטברוק הוא סוליסט. עם ראס, הקו שמפריד בין אלטרואיזם לאגו תלוי בעיני המתבונן. הוא מוביל את הליגה באסיסטים. ועדיין אם איזה שחקן כלשהו יכול לגרום למסירה להיראות אנוכית … ובכן, זה כנראה ראז'ון רונדו. ואז זה יהיה ראס. זה כאילו הוא רואה את האסיסטים כפרס שהוא משלם כדי להימנע מהביקורת כלפיו שהוא לוקח זריקות גרועות. זה אכן מתאים שהוא נשאר באוקלהומה כאשר קווין דוראנט ברח אל החוף. כולם, בזמן כזה או אחר, הרגישו שנטשו אותם, הרגישו שכל העולם נגדם. הספורט יכול לרתום את ההתאבלות והבדידות הללו, בנוסף לחוסר הכבוד, באופן שיכול להיות משחרר פסיכולוגית. זה מה שראסל ווסטברוק עושה. שנה שעברה, עמיתי למקצוע, שון פננסי, כתב על ראסל: "הוא כמוך, תקוע בפקק תנועה, מוכן לנסוע ברכב הגדול שלך מתוך ההמולה לכביש הפתוח".

שנה שעברה, ראסל, מונע על ידי זעם כמעט טהור, זכה בפרס ה-MVP. שמו לקח חלק בכל שיחה הקשורה ל-NBA. מנסה לכמת את השפעתו על הת'אנדר למשחק שלו. פרס ה-MVP הוא התוצר הסופי של הדיון על המשמעות שזה מייצג. זהו ביטוי NBA קולקטיבי – אוהדים, שחקנים, מאמנים, תקשורת – של החשיבות של שחקן כדורסל. מה שהופך את הזכייה ב-MVP בעונת 2016-17 של ראסל ווסטברוק (והנסיגה מהמירוץ העונה – הוא אפילו לא בשיחה לפרס ב-2017-18) למדהימה, הוא זה: הוא לא זכה בתואר בגלל שהוא הגדיר את משמעות ה"בעל ערך". הוא זכה בתואר כי הוא עשה "הכי הרבה".

See the source image

ראס היה בעונת 2016-17 כמו מטאור – בחלקו מפעים ובחלקו כמו אסון טבע. הוא ניפץ את השיא בן ה-55 שנים של אוסקר רוברטסון למספר טריפל-דאבל לעונה והפך לשחקן השני אחרי ביג-O, להשיג ממוצע טריפל דאבל לעונה. הוא הוביל את הליגה בנקודות. הוא זכה בתואר כמו חברו לשעבר בקבוצה, קווין דוראנט. ראסל הזעיף פנים, צרח והטביע כאילו הטבעת לחשה לו משהו בצדי המגרש.

ההתפוצצות האגרסיבית שלו, מתודלקת בהתרעמות שלו – עם KD, עם לא משנה מי שמר עליו, עם לא משנה איזה עיתונאי שאל אותו איזושהי שאלה עליה הוא לא רצה לענות באותו לילה ספציפי – לקחה אותו לרמה אחרת. לילה אחד, הוא שרף את אורלנדו מג'יק עם 57 נקודות, 13 כדורים חוזרים ו-11 אסיסטים, עם שבעה איבודים כדי להוסיף טעם מיוחד. הוא סיים עם 51, 13 ו-10 מול הסאנס, ועם 50, 16, ו-10 מול הנאגטס. הוא חגג את הכריסטמס יומיים מוקדם יותר עם משחק של 45-11-11 על הסלטיקס בבוסטון.

אפילו אוהדיו של ווסטברוק יודו בכך: כשהוא נכנס לקצב, כולם מתמכרים לכך. היריבים שלו שם כדי שיחלוף על פניהם כדי לקבל הטבעה בפרצוף. כתבים נוכחים כדי לסקר זאת. וחברי קבוצתו הם כמו סֶם לפרודו. הם שם כדי להקל על החיפוש שלו, כדי לתת לו את הכדור, לשים את הזריקה שהם מקבלים ממנו מסירה, או לסגור לכדור החוזר כדי שהוא יוכל לקטוף את הכדור מהסל. שנה שעברה, אחוזי השימוש בו במהלכי הקבוצה היו הכי גבוהים מכל שחקן בהיסטוריה.

נצחונו של ראס ב-MVP התיישב בקצרה על השאלה הרווחת שתמיד נשאלת כאשר צופים בו משחק: האם זה כדורסל טוב או כדורסל רע? התשובה הייתה: למי אכפת? הבחור משיג טריפל דאבל.

כמו דמות של פול באניין, ווסטברוק השלים השגים נהדרים. אבל אי אפשר להמציא מחדש את מנוע הקיטור. המספרים תמיד יספרו זאת. אם אתם בעד הת'אנדר, כנראה שאין הרגשה בטעם חמוץ-מתוק מאשר לצפות בראס לוקח שלשה מוקדם במשחק, עם אותה תנועה, הקפיציות שלו, וקובר אותה. הוא קולע ב-28 אחוזים מעבר לקשת העונה, ויש לו ממוצע של יותר מארבע ניסיונות למשחק. כאשר ההפצצה הזו נכנסת ברבע הראשון, קשה שלא לחשוב שזה אומר שהוא הולך להחמיץ שתיים או שלוש זריקות ברבע הרביעי. להשיג ממוצע של טריפל דאבל לעונה זה מדהים ומיוחד. זה גם מבוי סתום. מאיפה הולכים מכאן?

אם ראס הוא פול באניין, ג'יימס הארדן הוא בעלי המנסרה. המספרים תמיד יספרו זאת. וזה למה הארדן זורח מכוכב לסופר כוכב למועמד ראשי עבור תואר ה-MVP בעונה זו, כאשר המירוץ נושא תחושה של כורח הנסיבות. המשחק שלו – מבוסס על שלשות, זריקות עונשין, והגעה לטבעת – מספר את השינוי במבנה שאליו הליגה נעה.

הארדן הוא שחקן לרגע הזה ויש לו גם את הרוח בגבו. שנה שעברה, הטיעון לטובת הארדן היה רופף ומעומעם והיה צורך בתומכיו לספק בתשוקה הגנה על זריקות העונשין שלו. אין פלא שהוא הפסיד לבחור ששבר שיא של חמישה עשורים. העונה, זכייתו של הארדן בתואר ה-MVP נראה כמו עובדה מוגמרת. לרוקטס יש את המאזן הטוב ביותר בליגה. התקפה נהדרת ברמה היסטורית, וג'יימס הארדן הוא שחקנם הטוב ביותר.

כמו תמיד, הארדן משתמש במספרים היסטוריים עבורו. שנה שעברה, הוא זרק 756 ניסיונות מה-3, השלישי הכי גבוה בהיסטוריה. הוא הוביל את הליגה בזריקות עונשין, עונה שלישית ברציפות, עם 881 הליכות לקו. זה במקום ה-24 עם הכי הרבה זריקות עונשין אי פעם, 41 יותר מאשר ראס העונה, ו-205 יותר מאשר ג'ימי באטלר שבמקום השלישי. לגבי השחקנים שמעל המספרים של הארדן ב-2016-17 ברשימת זריקות העונשין לעונה אחת, רק דוויט האוורד (897 זריקות ב-20017-08 ו-916 ב-2010-11) שיחק במקביל עם הזקן. הוא ומייקל ג'ורדן, ג'רי ווסט ואוסקר רוברטסון הם הגארדים היחידים ב-25 הראשונים. כולם מלבד אחד (אדריאן דנטלי) הם גבוהים – ווילט צ'מברליין, שאקיל אוניל, קארל מלון, ודוויט כאמור. נראה זאת בדרך אחרת, הארדן סוחט עבירות באופן יחסי כמו הסופרסטארים לאורך ההיסטוריה שעשו עליהם עבירות בכוונה.

אין הפתעה, ובכן, למצוא משהו לאהוב לגבי הארדן יכול להתברר כמטלה. אין דרך אחרת לאהוד את קצב זריקות העונשין של הבחור. זה כמו לצפות במיליונר שגוזר קופונים בעיתון. המשחק של ראס זה כמו אוסף ווידאו של נוק-אאוט של מייק טייסון. אין צורך להסביר איזה עניין זה יוצר.

עדיין, אפילו אם הצבעת ה-MVP והפלייאוף והפוטנציאל לעוד מעשה היעלמות של הארדן במרחק של כמה חודשים, הוויכוח בין הארדן וראס מרגיש כל כך מסודר, זה בקושי מרגיש כמו וויכוח כלל. אלו הם שחקנים הנעים בכיוונים שונים. הארדן יקח מעל 700 זריקות ל-3 העונה והוא מוביל את הליגה בנקודות. קלינט קאפלה ואריק גורדון חווים עונות קריירה. לרוקטנס יש רצף ניצחונות של 14, ולאחר שניצחו בקלות את ראס והת'אנדר בערב שלישי, הם על 16 וממשיכים לספור.

הת'אנדר הוסיפו אול-סטאר בשני צדי המגרש כפול ג'ורג' וגם (כחכוח בגרון של חמש דקות) סקורר-עילית-במחשבה-שלו ככרמלו אנטוני לפני העונה, אבל הם איבדו את מומחה ההגנה אנדרה רוברטסון בפציעה מסיימת עונה. הם צריכים 10 ניצחונות מיתרת 16 המשחקים כדי להשוות את כמות הניצחונות של העונה שעברה שהייתה 47.

בינתיים, השחקנים שאותם החליף ה-GM, סאם פרסטי, עבור ג'ורג' ואנטוני משגשגים. הרוקטס הוסיפו כישרון והפכו לטובים יותר. ת'אנדר הוסיפו כישרון ונשארו בערך אותו הדבר. בשלישי, הם נשברו על ידי הארדן והרוקטס, בהפסד 122-112. הארדן קלע 23 נקודות (עם 13 זריקות) והוסיף 11 אסיסטים. הוא היה אחד מתוך שבעה שחקני הרוקטס שקלע בספרות כפולות. ווסטברוק השיג 32 נקודות (עם 27 זריקות) ושבעה אסיסטים. המספרים תמיד יספרו. אם מדברים על:

ראסל ווסטברוק הוא סוליסט, אולי שחקן הסולו המרגש ביותר בכל הזמנים. אבל המשחק חולף על פניו. עם עונת הטריפל דאבל שלו ועם הזכייה בתואר ה-MVP נראים יותר ויותר כמו צלילים של זעם, שלא מסמלים דבר.


ג'יימס הארדן זכה בתואר ה-MVP לעונת 2017-18 בטקס פרסי ה-NBA שנערך ב-25/5/2018

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. ראסל בעונת הטריפל היה תופעה. הוא היה ה MVP של הליגה. V בגלל שהוא היה בעל ערך לליגה כולה. בשביל דברים כאלה קמים בלילה, על ביצועים כאלה אתה חושב כשאתה משחק כדורסל לבד או עם חברים.
    ברגע שהוא השווה את ממוצע הטריפל לא הייתה שאלה בכלל.
    וכמו שכתבת, השנה הוא בכלל לא מועמד… וזה לא נשמע מוזר לאף אחד.
    הארדן יעיל בצורה בלתי רגילה אבל השיטות שלו לסחוט עבירות (לתקוע את היד שלא זורקת מתחת ליד המגן) הופכות את המשחק שלו לסקסי כמעט כמו המשחק של טים דאנקן.
    לשניהם הגיע. כל אחד מסיבות שונות.
    אני שמח ששניהם זכו לבסוף 🙂
    למרות שבעולם אובייקטיבי לברון נתן לדעתי עונה פנומנאלית יותר מכולם (ואני לא חובב שלו)

  2. אני בכלל בחרתי בקוואי.
    שניהם סוליסטים מאוד. שמתי לב שבקרב מאמנים ושחקנים יש המון הערכה לסוג השחקנים הסוליסטים. כי ברוב המקרים לא מצליחים ליצור קבוצה שהיא מכונה משומנת ופקחית כמו סן אנטוניו או גולדן סטייט. ברוב המקרים זה מנוע אחד, ראס, הארדן, קובי (ולהבדיל, לברון, נאש ואייזיה תומאס הגדול שהם Pass first) ועוד 4 רול פליירס.

  3. תודה.
    לדעתי, להארדן הגיע גם בעונה שעברה ואח"כ לקוואי. ווסטברוק קיבל על פיצוח השיטה העשרונית.
    אבל!!! מבחינה מספרית העונה הנוכחית של ווסטבורק משמעותית פחות טובה. אי אפשר לטעון שהוא עשה שוב ממוצע עונתי של TD אז זה אותו הדבר. המספרים העונה נחותים משמעותית לעומת אלה של העונה שעברה – אבסולוטית וביחס לממוצע בליגה.
    זה גם מענה לטענה המופרכת ש"אם XYZ היה נותן מספרים כאלה הוא היה זוכה בתואר המתלבש הטוב ביותר" או לא יודע מה. הוא ירד באסיסטים (ירידה מינורית, אבל ביותר דק' משחק), הוא ירד בכ"ח והוא בעיקר ירד בנקודות וביעילות השגתן (31.6 נק' ב-55.4 TS% לעומת 25.4 נק' ב-52.4 TS%). ואם להסתכל על השוואה לממוצע העונתי, הוא ירד מהמקום הראשון בליגה למקום ה-11. עבור שחקן שהתועלת שלו במספריו, זה לא מספיק טוב.

    בעונה שעברה שניהם היו ראויים, אך להארדן, לטעמי, הגיע יותר.
    העונה לא היתה תחרות. הארדן פשוט היה הרבה יותר טוב (וזה לפני שאני נכנס להבדלים בהישגי הקבוצות).

    אין לי בעיה עם שחקנים שדואגים למספרים שלהם. כמעט כל הכוכבים ככה, למרות שחלק מהאוהדים שלהם מנסים להתכחש לתופעה.
    אבל כששחקן, באופן עקבי, כל כך לא יעיל, מתחיל לעלות הספק לגבי התועלת שלו לקבוצה.

    לסיכום, ווסטברוק שחקן מלהיב של פעם בדור. לקבוצה שלי הייתי לוקח את הארדן לפניו כמעט בכל תמהיל שחקנים סביר.

  4. לדעתי גם הארדן סוליסט.פשוט השנה כריס פול היה שם במקומות שצריך
    בכל מקרה המשותף לשניהם שלא כיף לצפות בהם. מפעימים כן, אבל לא מהנים

    1. לגמרי.

      לראות אותם משחקים זה 10% "וואו איך הוא עשה את זה?!", ו90% של "נו עוד פעם השטויות האלה?!"

      להארדן הגיע לזכות השנה (לווסטברוק שנה שעברה לא), אבל לראות את הקבוצות שלהם זה ממש סבל.

  5. תרגום טוב למאמר מאוד מעניין. אני לא חושב שההבדל כזה גדול – ווסטברוק מוסר המון והארדן עושה לא פחות בידודים. זה לא נגיד הארדן מול קרי שבאמת יש הבדל. השינוי לדעתי נגרם כי לאחד יש מאמן התקפי עצום ולשני אין.

  6. אי אפשר להשוות כיום ביו ווסטברוק להארדן. 2 שחקנים עם הבדל מהותי ותהומי –

    הארדן לוקח את מה שההגנה נותנת לו.
    הוא מעניש אם בוחרים לנסות ללחוץ אותו. הוא מעניש אם בוחרים לתת לו מטר, הוא מעניש דאבל טים.
    המשחק שלו מותאם להגנת היריבה.
    למעשה, אם צריך לבחור את השחקן שתהליך קבלות ההחלטות שלו מזכיר את זה של הארדן, אז התשובה היא לברון.

    ווסטברוק, הוא כישרון על. יש לו את היכולת לקלוע על כל שחקן, על כל דאבל טים, על כל שמירה.
    בהתקפת המעבר הוא מטוס סילון בלתי ניתן לעצירה.
    למעשה, בהתקפת המעבר, אני לא חושב שיש שחקן מאיים יותר מווסטברוק.
    הבעיה?
    שהיחיד שיכול (ומצליח) לעצור את ווסטברוק, זה ווסטברוק.
    במשחק בו הוא מצליח למצוא פעם אחר פעם את אדאמס מתחת לסל, הוא מסוגל להחליט פתאום משום מקום ללכת על 4 פול אפס מ-3 ברצף.
    ווסטברוק זורק את מה שווסטברוק חושב שנכון לו לזרוק, שמתאים לו לזרוק.
    מי מולו?
    זה בכלל לא משנה.
    בימים שזה נכנס, זה ללא ספק מחזה מרהיב.
    בימים שזה לא נכנס, זה מחזה מרהיב לא פחות (מהסוג של לצפות בתאונת רכבת…)
    אין בכדורסל של היום שחקן בר השוואה לווסטברוק.
    רוב השחקנים המובילים בליגה כבר הפנימו שהיעילות חשובה לא פחות מנפח הסטטיסטיקה.
    ווסטברוק משחק כמו שאייברסון שיחק, כמו שקובי שיחק,
    בימים בהם "כמה נק' השחקן קלע" היה נתון שהאפיל על "כמה נק' הקבוצה איבדה".

    תודה, סמיילי.

  7. אין לי הסבר מספיק טוב לזה, ואני בטוח שיש כאן עכברי כדורסל גדולים ממני שיוכלו לספק אותו – אבל אני ממש אוהב לראות את ווטסברוק משחק, וממש לא אוהב לראות את הארדן.

    זה כמובן לא קשור לשאלת ה-MVP, שברור שהיה צריך ללכת השנה להארדן (לדעתי). וברור לי גם שהארדן שחקן ענק, ובוודאות יותר טוב מווסטברוק, אבל יש משהו ממכר באקספלוסיביות של ראסל. הוא פאקינג 1.91, אבל מטביע כאילו יש לו איזה 20 ס"מ יותר. הוא בגובה של קרי, ותראו את ההבדל באתלטיות ביניהם. ומצד שני, הארדן יכול להיות הכי יעיל בעולם, אבל לא כיף לראות אותו. וזה עוד לפני סחיטת העבירות, שהיא אנטי-כדורסל מזעזע.

    1. מאמר מעניין מאוד, תודה רבה
      הפרס בשנה שעברה ניתן עקב הפיקנטריה של הטריפל דאבל. השנה, כבר היה קשה להרחיק את הגביע מידיו של הארדן (למרות שבתכל'ס אני נאלץ להסכים עם ברץ'. השחקן בעל הערך הכי גבוה לקבוצתו היה, שוב, הלברון)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט