בלתי יאמן, מדהים, מושלם, זהב – ג'אקלין למורקס-דווידסון / תרגום Smiley

בלתי יאמן, מדהים, מושלם, זהב

פברואר 28, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/jocelyne-lamoureux-davidson-olympic-gold/

ג'אקלין למורקס-דווידסון

פורוורד / נבחרת הנשים האמריקאית בהוקי

אני בוודאי פישלתי במהלכי הפנדלים אולי מאות פעמים.
אבל בשבוע שעבר, על הקרח בפיונגצ'אנג, כאשר מדליית הזהב מונחת על הכף, ידעתי – פשוט ידעתי – שאני יכולה לעשות זאת. התאמנתי על המהלך הזה בדיוק מאז שהייתי במכללה בצפון דקוטה. פיטר הנדלר, אחד מהמאמנים שלנו, נהג לערוך אימונים אישיים אתי ועם אחותי התאומה, מוניק, כמעט כל יום. האימונים האלה לפעמים כללו ארבעה צמיגים המונחים לאורך מגרש הקרח. המטרה של התרגיל היא לאסוף מהירות, להחליק לתוך כל צמיג, להזיז את הפאק סביבו בצורה הכי יצירתית שיש, ואז לתת לשוער את המהלך הטוב ביותר. ועם הזמן, המהלך הזה – הטעיית ההנפה, הטעיית הבק-הנד ומעבר לפור-הנד – הפך למהלך שלי. כשיכולתי לעשות את זה, זהו זה.

אבל זה היה קשה להגיע לשם. אז המאמן פיטר המציא לכך כינוי: "אופס! … עשיתי זאת שוב".

זה היה בערך לפני 10 שנים.

אני לא יודעת מדוע הוא קרא לזה כך – אבל זה התאים. אני רוצה לחשוב שאם בריטני ספירס הייתה משחקת הוקי אז היא הייתה מאשרת. זה מהלך מוזר אם רואים זאת בפעם הראשונה – זה נראה כאילו זה בטעות-אך-בכוונה. זה לא מקובל, אבל, ובכן, זה למה זה עובד… כאשר זה עובד.

וכאשר ההארכה הסתיימה נגד קנדה כבר ידעתי שאני הולכת לנסות זאת. הדבר היחידי שלא החלטתי זה האם אני רוצה לחזור חזרה לפור-הנד בסיום המהלך. זה תלוי במה רואים, וכמה קשה השוער מאתגר אותך, תמיד אפשר לסיים בבק-הנד. כאשר הגיע תורי, הרמתי את הפאק, חציתי את הקו הכחול… והיתר זה טיפה מעומעם.

כל מה שאני באמת זוכרת זה שהייתי מסוגלת לראות את אחורי הרשת.

ואז הרבה מאוד חיוכים.

הדבר הבא שראיתי הייתה מאדי רוני, השוערת שלנו, עוצרת את הפנדל האחרון.

See the source image

ואז פשוט מהומה מוחלטת. הרגשתי כאילו יש לי בלק-אאוט לאיזה רגע או שניים. זה היה פשוט… אופוריה. הרגשתי פרץ של רגשות שמעולם לא חוויתי בעבר בחיי. זה היה מדהים. זה היה נפלא. זה היה מושלם.

זה היה זהב

זה החלט היה זהב.

וזה מטורף, כי כמעט לפני שנה בערך, אותה נבחרת ארה"ב הייתה קרובה לתחתית.

במרץ האחרון, אני זוכרת שהסתכלתי על השעון באולם ישיבות בפילדלפיה כאשר אני יודעת שאני הולכת להחמיץ את הטיסה שלי חזרה – שקבוצה קטנה של שחקניות מהנבחרת הלאומית כולן הולכות להחמיץ את טיסתן חזרה הביתה. אבל ידענו שבאנו לפילדלפיה עבור משימה – הטיסה שלנו לא חשובה עכשיו. שבוע לפני, הודענו שאנחנו מחרימות את אליפות העולם – שהייתה אמורה להיערך בעוד מספר ימים.

שם, בחדר הישיבות, ישבנו מול השולחן וממול נציגי ההוקי של ארה"ב. המטרה שלנו הייתה משא ומתן על החוזה שייתן לתכנית ההוקי של הנשים את אותם משאבים ותמיכה כמו שקבוצת הגברים קיבלה. ידענו שהתמיכה הזו הולכת לשנות דורות של הוקי נשים שיגיעו.

לא שמרנו דבר. היינו אכזריות בכנות שלנו. זה היה קשה. זה היה מפחיד. זה היה עצוב, בנוסף, להרגיש כאילו הקול שלנו בקושי נשמע – לא במלואו, בכל מקרה. והחלק הזה – לא להישמע – היה אולי החלק הכי קשה.

ידענו דבר אחד בוודאות. כולן בקבוצה הרגישו שמה שאנחנו נלחמות עליו הוא צודק. היינו בטוחות במה שמגיע לנו. ידענו בצורה מלאה את הפוטנציאל לתוצאות הפוכות שהלכנו מול ההוקי בארה"ב. כמה מאיתנו הסתכנו בעתיד שלהן בתכנית. אבל באותו יום בחדר שעמדנו ביחד, כצוות. המוטיבציה שלנו לא הייתה רק עבור הבנות הנמצאות בחדר. זה היה גם עבור הבנות שאנחנו בכלל לא מכירות. זה היה על בנות שאולי בעוד ארבע שנים מעכשיו, או 12 שנים מעכשיו – האתלטיות שהולכות לזכות במדליות עבור ארה"ב אבל טרם יודעות זאת.

עבורי, זה היה אישי, בנוסף. זה גרם לי לחשוב על ליה, האחיינית שלי. היא רק תינוקת, אבל במחשבותיי אנחנו נלחמנו עבור בנות כמו ליה. היא וכל הבנות האחרות ראויות לכל הזדמנות שהבנים מקבלים. לא רק בגלל שזה צודק, אלא בגלל שזה מה שיהפוך את ההוקי בארה"ב – גברים ונשים – לתכנית חזקה. אותן בנות… הן יהפכו למאדי רוני ואחרות.

ולעזאזל, אמריקה בהחלט צריכה יותר מאדי רוני ודומות לה עכשיו.

נשארנו בחדר בפילדלפיה, מול הנציגים של ההוקי בארה"ב עד שהרגשנו שאמרנו את החלק שלנו. החמצנו את הטיסות שלנו. עשינו את מה שיעדנו שצריך להיעשות – ולכל מי שתמך בנו, אין ביכולתי להודות לכם מספיק. אז, כמה ימים מאוחר יותר, ורק שלושה ימים לפני שאליפות העולם הייתה אמורה להתחיל בפליימות', מישיגן, הגענו להסכם.

See the source image

בסיומו של הטורניר מספר ימים לאחר מכן, היינו אלופות עולם. אני זוכרת את האהבה מהקהל, התמיכה המדהימה מאנשים מרחבי הארץ, וברור שאני זוכרת את השער שהילארי נייט הבקיעה כדי לנצח את קנדה בהארכה.

אבל מה שאני זוכרת יותר מכל הייתה תמונה שקיבלתי מילדה בת 11 לאחר הזכייה.

זה היה מילדה בשם אייברי, בתו של המאמן הראשי, של הפליירס, דייב הקסטול, שאימן את נבחרת הגברים בצפון דקוטה בזמן שהייתי שם. יצא לי להכיר את אייברי במהלך השנים בצפון דקוטה כי היא תמיד הייתה הילדה שמסתובבת עם אבא שלה ליד זירת ההחלקה. אפילו עשיתי לה בייביסיטר מספר פעמים. זכיתי לראות איזו אוהדת הוקי היא ולמדתי שהיא מאוד מאוד מוכשרת כשחקנית בעצמה. כמה זמן לאחר הזכייה, היא שלחה לי ולחברת קבוצתי (ואחותי התאומה), מוניק, תמונה של גזרי עיתונים שהיא מצאה בקשר למשא ומתן על החוזה שלנו עם נציגי ההוקי של ארה"ב.

אייברי הוסיפה כמה מילים משלה לתמונה. היא רשמה, "אני חושבת שזה מאוד מגניב מה שאתן עושות. אתם עומדות לצד כל הבנות. תודה רבה לכן".

זהו זה. זו בפשטות הסיבה מדוע נשים בתכנית הזו משחקות את המשחק. זו המשמעות של הזהב. זה למה ישבנו בחדר הישיבות במרץ. זאת הסיבה.

זה קל לצפות באולימפיאדה ולחשוב שהוקי הנשים הוא כמה משחקים פעם בארבע שנים. אבל מה שאנשים לא רואים הוא כל דבר אחר. הם לא רואים את הליגה שעמוקה בכישרון בה אנחנו משחקות, הטורנירים הבינלאומיים שאנחנו נוסעות אליהם, תכניות הנשים של המכללות ברחבי המדינה המפתחות שחקניות הוקי נהדרות ואפילו נשים נהדרות יותר. אנשים בוודאי לא מכירים את המחנות שאנחנו מריצות עבור ילדות צעירות ברחבי המדינה בכל שנה, הקליניקות שאנחנו מבצעות ברחבי העולם – ההשפעה שאנחנו מנסות ליצור מעבר למשחק, או לאיזה מהלך של פנדלים, בכל ארבע שנים.

למרות שהיית רוצה להראות לאותם אנשים מה הוקי הנשים עושה ברחבי העולם, אני מבינה את הייחוד של הספורט. אני מבינה מה המשמעות של המשחק על מדליית הזהב לאוהד הממוצע.

אבל זה יכול להיות מתסכל כאשר אנשים חושבים שמשחק אחד יכול להגדיר תכנית שלמה. הלחץ הוא הרבה יותר גבוה. ברור, כל בחורה בנבחרת שלנו חייה בשביל הרגע האולימפי. אנחנו רוצות את הנטל הזה – את ההזדמנות. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לא לאפשר לזה להכביד על מחשבותיי ברגע שהגעתי לפיונגצ'אנג. ניסיתי לגשת למשחקים האולימפיים כאילו הם הראשונים שלי, ולא השלישיים.

See the source image

 

בסוצ'י, 2014, בגלל לוחות הזמנים הקבוצה שלנו לא יכולה הייתה לצעוד בטקס הפתיחה. הפעם, היינו מסוגלות לחוות את החלק הזה. הייתי בטקס הפתיחה בונקובר ב-2010, אבל זה פשוט הרגיש אחרת לאחר כל מה שעברנו. כל הקבוצה שלנו העריכה את הרגע הזה.

כל ארבע שנים, לקבוצה יש הרגשה שונה. הנבחרת לפיונגצ'אנג הייתה שילוב טוב מאוד של שחקניות צעירות וותיקות. טווח הניסיון והגילאים נתן לנו אווירה טובה. בסוצ'י לפני ארבע שנים, נשארה לנו ההרגשה שלא באמת חווינו את החוויה האולימפית בדרך בה קיווינו. לפעמים, זה מלחיץ.

אבל בפיונגצ'אנג, היינו משוחררות. זה היה כיף. הלכנו לאירועים אולימפיים אחרים בזמננו הפנוי. צפינו במירוצי החלקה עם המחליקים. הלכנו אל – באמת, באמת, באמת – בתי קפה טובים (באמת, ממש טובים) בקרבת הכפר האולימפי. והשחקניות הצעירות שלנו – מאדי, קיילה בארנס ומייגן קלר – שמרו אותי ואת שאר הוותיקות קלילות. אני לא חושבת שהן באמת יודעות כמה הן תרמו לקבוצה שלנו.

כשהרגשנו נינוחות זה גרם לנו להרגשת ביטחון עצמי. אפילו בלילה של לפני המשחק על מדליית הזהב, נשארנו נינוחות. בערך 12 שעות לפני הטלת הפאק, הכנתי פנקייקים עם חמאה וציפיתי באירוע סקי עם חברות קבוצתי. אבל אם להיות כנה, זה לא ממש רגיל עבורי. יש לי ריטואל של יום משחק כבר זמן מה – פנקייקים לפני כל משחק. לא משנה אם זה מתחיל ב-10 בבוקר או ב-10 בלילה. פנקייקים. תמיד פנקייקים. ואני מכינה אותם בעצמי, בנוסף – לא בלילה מוכנה. ממש טובים כאלו עם שוקולד צ'יפס ובננות ואוכמניות – הם טעימים. ככה שאני מכינה את החמאה ביום לפני ככה שהטבחים שלנו יוכלו להכין אותם ישירות על הבוקר.

ככה שלתכנית של יום המשחק היו שני שלבים: פנקייקים. מדלית זהב.

הכל הוא גם קל בתאוריה. כן, היינו רגועות ובטוחות בעצמנו. אבל, שוב, זאת קנדה. הם פשוט תמיד… מוצאות דרך. כל פעם, אפילו שהובלנו עליהן 2-1 במוקדמות כמה ימים לפני, הן מצאו דרך לנצח.

ידענו מה מונח על הכף. אף אחד לא היה צריך לומר משהו. כולנו ידענו. ראיתי את התקציר מההפסד שלנו בסוצ'י לפחות 50 פעמים במהלך השבועיים האחרונים. ושמעתי את המשפט, "זה 20 שנים מאז ש…" לפחות 50 פעמים. אף אחת בקבוצה שלנו לא צריכה נאום הוליוודי. היינו מוכנות.

איך אומרים זאת? "לכולם יש תכנית עד שהם מקבלים מכה לפרצוף"?

לאחר שני שלישים, היינו בפיגור 1-2. בגלל… קנדה פשוט מצאו דרך.

אבל בחדר ההלבשה שלנו במהלך ההפסקה, אף אחת לא הייתה לחוצה. למאדי היה את החיוך הגדול שלה על הפנים, המוזיקה של האלי סקארופה התנגנה ברקע, החלפנו בדיחות. רבות מאיתנו נתקלו במכשול הזה בעבר, אבל ידענו שאנחנו יכולות לעשות את זה. ידענו. האמונה הזו – יותר מכל מאשר עם כל קבוצה אחרת שהייתי חברה בה – פשוט הלכה וגדלה. חשבתי, משהי הולכת להשוות את המשחק, אז מי זאת הולכת להיות?

והתשובה הייתה מוניק.

אפילו לא ראיתי את השער שלה. החלקתי לספסל לחילוף. רק שמעתי את הצליל. הנחתי שהיא הלכה על החור החמישי, מן קטע כזה שלה. אבל היא הלכה לצד הכפפה. השווינו את התוצאה.

ההפסקה לפני ההארכה לא הייתה כמו זאת שב-2014. אין שקט. לא מבטים לכל כיוון. רק מוזיקת פופ וחיוכים גדולים. היו כמה חבטות קרובות בהארכה. אני נשבעת, ראיתי את הפאק נכנס לשער שלנו כאשר קנדה נהנו מפאוור-פלי עם כמעט דקה לסיום… אבל איכשהו מאדי הגיעה לזה עם הכפפה שלה.

ובסיום, האמונה הזו שהייתה לנו בכל הדרך – זה השתלם.

זה היה זהב.

See the source image

אבל באותו הזמן, זה היה הרבה יותר מזהב. זה היה מתן תוקף לכל אישה שלבשה את האדום, לבן וכחול במהלך ה-20 שנים האחרונות. זה היה רגע של אושר עבור כל מי שהיה חלק מהתכנית הזאת. המדלייה הזו – זאת שאיני יכולה להוריד ממנה את העיניים – ממש מסמלת הרבה יותר מרק שבועיים של הוקי.

הדבר הראשון שתפסתי מהספסל – לאחר שחגגנו עם מאדי על הקרח – היה הדגל האמריקאי. הוא ניתן לי לפני כמה שנים על ידי סנטור מצפון דקוטה. תמיד לקחתי אותו עמי, לאן שלא הלכנו, בשבע החודשים האחרונים. כאשר החלקתי עם זה מעל ראשי, חשבתי על הורי ועל הבעל שלי. חשבתי על ליה ואייברי. הייתי, ואני עדיין, כל כך אסירת תודה וכל כך גאה.

לפני המשחק, ביקשתי את אחד מצוות המאמנים לשמור את הדגל הזה על הספסל עד לסיום.

בגלל שפשוט ידעתי.

אנחנו פשוט ידענו.

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. סיפןר מעולה סמיילי. לנשים כבר יש זכויות איזה 60-70 שנה אבל התהליך ההיסטורי ממשיך אט אט.
    מרתק לראות את זה.
    נראה שמאבק ההומוים והלסביות הולך לאותו כיוון… עם קיצוניים משני הצדדים ןהכל… מעניין יהיה לראות איפה זה עוד 20-30 שנה 🙂

  2. תרגום מעולה, כתבה מעניינת מאוד, תודה רבה. יפה לראות ספורטאים לוקחים אחריות ונוקטים עמדה, בלי קשר למה שעמד על הפרק הפעם או בכלל. זו זכות וחובה של כל אדם

  3. מי שלא קורא את התרגומים שלך לסיפורים אדירים כל כך – מפסיד.
    אני עוקב אחרי נבחרת הנשים בהוקי כבר שנים. הן תמיד הפסידו לקנדיות, אפילו כשהן היו יותר טובות. תמיד פאשלה זאת או אחרת. אפילו במשחק הגמר שהיא מתארת האמריקאיות החמיצו שערים כמעט בטוחים וכמעט הפסידו שוב.
    ממש הרגשתי התרוממות נפשית כשהן סוף סוף ניצחו, אפילו שזה היה בשוט-אאוט.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט