אוקיי, אז קנדה זה טוב ויפה. אבל אחרי הכל, אנוכי בסוף מערב וליבי עודו במזרח. האתרים והעיתונים הראשונים שאני קורא בבוקר הם בעברית (בעיקר אם ממש מתעקשים לקרוא ל'ישראל היום' עיתון) ועדיין אכפת לי יותר ממה שקורה בארץ, בגדולות ובזוטות (מה שרה אמרה לביבי ומה מירי ואיילת חושבות על זה, איזה הסדר טיעון אופק בוכריס קיבל, ומה כתבו על החדש של אבי נשר) מאשר ממה שקורה כאן בקנדה. וכן, גם (הרבה) יותר איך כספי היה אתמול (בהנחה ששיחק) מאשר איך וויגינס.

אולי מתי שהוא זה משתנה, מי יודע, צריך לשאול את מנחם. אבל בינתיים אני ממשיך לעקוב מרחוק בעניין, כולל אחרי הכדורסל הישראלי. ומכיוון שהקדשתי כל כך הרבה זמן ומילים לקנדה, חשבתי שמן הראוי להתייחס טיפה גם לישראל ולעתיד של הכדורסל הישראלי.

על התקווה

לפני כמעט עשור, ב-2008, הגליל נטשה את העליון, באחד המהלכים היותר תמוהים ומצערים של הכדורסל הישראלי לדורותיו. וכשהלכה לה לגבלוע, לקחה איתה את זכרונות הילדות והנעורים שלי, יושב באולם מפוצץ בכפר בלום וצופה בקבוצות עם דגש על בסיס ישראלי איתן ועל הזדמנות לצעירים המבטיחים של הכדורסל הישראלי לעשות את הפריצה שלהם. מי לא עבר ופרץ בגליל של סוף שנות ה-80', שנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000 בדרך לנבחרת הבוגרת ולחוזים שמנים במכבי תל אביב? הנפלד, שפר והדובדבנים, קטש, גור שלף, יואב ספר, עידו קוז'יקרו, קיר-בטון המקומי (האל מבית הילל הוא היחיד מהרשימה הזו שלא הגיע בסופו של דבר למכבי). וגם יוגב אוחיון (עוד תוצרת בית מקריית שמונה), ליאור אליהו, עומרי כספי, וגל מקל. אלה היו שנים שבהן כל שון דוסון ובר טימור ידעו איפה המקום לקבל דקות משחק, ניסיון, ומעמד, בדרך לתהילה, או לפחות לכסף הגדול. מאז המעבר לגלבוע, הגליל איבדה את הזהות שלה כקבוצת הקולג'ים המקומית. ומאז, כבר לא מעט שנים, הקבוצה הישראלית היחידה שאני באמת אוהד ואכפת לי ממנה היא נבחרת ישראל.

אבל האמת היא שעוד לפני כן, מדליות הכסף של נבחרות העתודה ב-2000 (בורשטיין, גרין, יצחקי, ואפיק ניסים, שניצחו בדרך את ספרד של פאו גאסול) וב-2004 (הלפרין, לימונד, ואליהו, שניצחו בדרך את ספרד של מארק גאסול) ריגשו ושימחו אותי הרבה יותר מעוד איזה פיינל פור מזדמן של מכבי בהנהגת לגיון זרים מתחלף.

גם כאוהד הנבחרת הישראלית הבוגרת, בהחלט ידעתי רגעי שמחה וגאווה. למשל נצחונות באליפויות אירופה על נבחרות חזקות יותר כמו ספרד, קרואטיה, סרביה, איטליה, רוסיה ויוון. או העובדה שב-2017 נסגור רבע מאה שבה הנבחרות הישראליות משתתפות באופן רציף באליפויות אירופה, תוך הפגנה של ווינריות לא מבוטלת ברגעים המכריעים של טורנירי המוקדמות וניצול מצויין של טורנירי ההזדמנות האחרונה (תודות מיוחדות למאמן החדש של אשדוד, מר מאיר טפירו). איזה כיף, בעיקר כשמשווים לכדורגל הישראלי, שכידוע לא זכה לכבוד מעולם (ההשוואה הזו היא אחת ההנאות הקטנות שעוד נותרו לי כאוהד כדורסל). אז כן, היו כמובן גם הרבה מפחי נפש. למשל העובדה שבעשרים וחמש השנים הללו הנבחרת הגיעה רק פעם אחת לשמונה האחרונות (מקום שביעי ב-2003). או ההפסדים המרגיזים לאיזו פורטוגל מזדמנת, שחירבו קמפיינים מוצלחים על סף הבאר.

יחד עם זאת, צריך לזכור שזו הרמה הריאלית של הנבחרת הישראלית כבר הרבה שנים, משהו בין המקום ה-12 למקום ה-16 באירופה, מאחורי מדינות כדורסל גדולות יותר (מבחינת אוכלוסיה ו/או נתונים פיזיים). כשמגיעים ליותר מזה, זה בהחלט הישג. דווקא זה שלא נפלנו כבר הרבה שנים מתחת לזה, מראה לדעתי על איזה חוסן מנטאלי ומיצוי לא רע של הפוטנציאל, גם אם התקשורת, והאוהדים בעידודה, מקפידים להתאכזב מהנבחרת אחרי כמעט כל אליפות ולדרוש את ראשו של המאמן התורן.

מכל מקום, מעבר להישגים וההצלחות, תמיד הייתה לנו (לי) התקווה. הרעיון הזה שאי שם בארץ גדל לו עכשיו איזה ילד בן 14, שיהפוך למיקי\ג'מצ'י\קטש הבא ויוביל את הנבחרת להישגים גדולים ואותנו האוהדים להחזיק לו אצבעות. איזה כיף היה למשל לגלות בזמנו את עמרי כספי, ששיחק עם נבחרת הקדטים כבר בגיל 14 (צעיר בשנתיים) או לעקוב אחרי הפריצה בנבחרת העתודה של ליאור אליהו, שהכישרון הגולמי שלו באמת ייחודי ומפעים. אז אחד מהם לקח את הכישרן הזה עד למקסימום, והשני לא ממש.

אבל לא זו הנקודה. כמו שיודע כמעט כל אוהד קבוצה ב-נבא, התקווה הזו לעתיד טוב יותר גם כשההווה שחור או אפור (וזה, מה לעשות, המצב של רוב הקבוצות רוב הזמן) יכולה לגרום לך להישאר נאמן לקבוצה לאורך שנים ולפנטז תמיד על הדראפט הבא שבו הקבוצה שלך "תביא את המכה" בצורת איזה פורזינגיס או חד גבה שיחזירו לה את הצבע לפנים ולך את הכיף לצפות במשחקים. אם אתה באמת בר מזל, אולי אפילו תעלה בחכתך מהדראפט איזה צירוף של סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין (או דאנקן, פארקר וג'ינובילי), שיביאו לך גם אליפויות וקבוצות שכיף לראות. וגם אם לא, עצם היכולת לפנטז על עתיד ורוד יותר  מאפשרת לנו אוהדי הספורט לצלוח תקופות קשות ולהרים את הראש (כפי שיודע גם כל מי שממלא לוטו באופן קבוע).

ומכאן, מהתקווה, מגיע גם העניין המיוחד שלי בכדורסל בגילאים הצעירים. אז עד היום אני ממשיך לעקוב באדיקות אחרי הנבחרות הישראליות הצעירות בגילאים השונים (קדטים, נוער ועתודה), לצפות במשחקים שלהן כשמתאפשר לי, ולדלות עליהן פיסות מידע מזדמנות, למרות שאין הרבה אינפורמציה (מה שיש מגיע בעיקר מאתר ספסל. ממשחקים מצולמים, מלבד אליפויות אירופה לגילאים השונים, וגם זה די חדש, אפשר פחות או יותר לשכוח).

אז מה קורה עם כשרונות צעירים מארץ הקודש?

לא מזמן עידן עופר פרסם סדרת כתבות מצויינת בהופס, שסקרה כמה מהשחקנים הצעירים של ישראל מעל גיל 20 ועשתה עבודה יסודית בכיסוי שלהם על פי עמדה – גארדים, פורוורדים, וסנטרים. למי שלא קרא, מומלץ מאוד. אני גם בהחלט מסכים עם רוב הבחירות וההערכות של עידן.

ובכל זאת, הייתי מוסיף לרשימת המעקב הזו עוד ארבעה שמות של שחקנים בגילאי 21-22 ששווה לשים עליהם עין:

הראשון וכנראה המעניין ביותר הוא איגור קולשוב, גארד-פורוורד (1.96) שנותן השנה עונת פריצה יפה במכללות. כשכבר יותר מחצי עונה סדירה מאחורינו, קולשוב מוביל את רייס, המכללה שלו, בנקודות (כמעט 20 למשחק) ובריבאונדים (8 למשחק) ועושה את זה ביעילות מרשימה, עם אחוזים נהדרים מהשדה לגארד (54%). אבל הכי מרשים: הוא מציג השנה אחוזי קליעה מדהימים מעבר לקשת. קולשוב קולע שתיים וחצי שלשות למשחק ב-58%. נכון לפעם האחרונה שבדקתי (תחילת ינואר), זה מדרג אותו במקום השלישי בדרג הראשון של המכללות באחוזים משלוש. בהחלט לא הישג של מה בכך. רק כדי לתת קצת פרופורציה, מדובר כאן על מעל ל-5000 שחקנים, כולל כוכבי נבא עתידיים. קולשוב הוא גם היחיד בעשירייה הראשונה של הרשימה הזו שקולע מעל 15 נקודות למשחק, כשלרוב האחרים פחות מעשר נקודות למשחק, ורובם גם זורקים הרבה פחות שלשות. במילים אחרות, מבין השחקנים שממלאים תפקיד סקורינג מרכזי בקבוצה שלהם, קולשוב מוביל כרגע את המכללות באחוזים משלוש, ובפער לא קטן (השחקן הבא ברשימה עם מעל ל-15 נקודות למשחק קולע ב-52% משלוש). כבוד! גם אחוז הקליעה האמיתי (True Shooting) של קולשוב נהדר – כמעט 69% — שמדרגים אותו בין 30 המובילים במכללות (טי ג'יי ליף במקום ה-18 בקטגוריה הזו).

אז מה כל זה אומר על הסיכויים של קולשוב להגיע לליגה הטובה בעולם? למרבה הצער, כנראה שלא יותר מדי וכדאי לצננן קצת את ההתלהבות. אם קולשוב היה פרשמן, מספרים כמו שלו היו כנראה יוצרים הייפ גם במכללה קטנה. אבל קולשוב הוא ג'וניור (שחקן שנה שלישית) וגם מבוגר יחסית (בן 22), כיוון שנאלץ לקחת שנת צינון במעבר מאריזונה לרייס. בעונות הקודמות האחוזים משלוש היו בינוניים למדי (באיזור ה-34%) וסביר להניח שגם השנה המספרים עוד הולכים להתיישר קצת, למרות שמדובר כבר על מדגם לא קטן של משחקים. בנוסף, רייס היא מכללה קטנה יחסית בדרג הראשון, שלא פוגשת על פי רוב קבוצות מהדרג הבכיר (אף אחת מהמכללות שמולן היא מתמודדת במהלך העונה לא נמצאת בדירוג הטופ 25 של ESPN). לכן קשה להסיק מהנתונים על היכולת של קולשוב להתחרות ברמות הגבוהות, אפילו ביורוליג. ל-נבא קשה לי להאמין שיוכל להגיע, לפחות לא כרגע; הוא לא גדול ואתלטי מספיק (למרות שאתלט בכלל לא רע) לתפקיד הסמול-פורוורד, ומצד שני לא זריז ויוצר מספיק לתפקיד הגארד המודרני. כדי שזה בכל זאת יקרה, הוא יצטרך כנראה להצטיין קודם באירופה ולהראות שהקליעה הנהדרת משלוש היא לא עניין חד פעמי ועובדת גם מול מגינים גדולים וזריזים יותר.

ועדיין, גם אם נבא לא ייצא מזה, נראה שקולשוב מתחיל לממש את הפוטנציאל ומראה סוף סוף את היכולות שקיוו להן ממנו מאז שהוביל את נבחרות הקדטים והנוער לפני לא מעט שנים. נקווה שיוכל לתרגם את זה להצלחה גם בבוגרים ובנבחרת ישראל. בהחלט מגיע לו. מדובר בשחקן שעובד קשה מאוד ומקריב הרבה (עבר לארצות הברית לבדו בגיל 16 כדי לנסות ולהגשים את החלום).

השם השני מוכר הרבה פחות – יניב סולומון. בן גילו של קולשוב (שניהם ילידי נובמבר 94'); האח הצעיר, ולדעתי היותר מוכשר, של אור. כמו אור, גם יניב הוא סמול פורוורד גבוה (1.98), עם קליעה לא רעה, יכולת חדירה יפה, והרבה פיזיות, אבל יש במשחק שלו משהו אסרטיבי יותר מזה של אור. הוביל את ראשון לציון לאליפות בנוער, ובנבחרות הצעירות הראה יכולות יפות, אבל אז נפצע באופן די קשה (אפילו פעמיים אם אני לא טועה) והחמיץ עונות שלמות. עכשיו, בגיל 22, הוא נותן עונת פריצה יפה בגבעתיים בליגה הלאומית ומספק מספרים של זר (19 נקודות ו-7 ריבאונדים למשחק, ביציבות מרשימה; שוב, שימו לב לדמיון לקולשוב מבחינת מספרים). בשנה הבאה הוא יקבל כנראה הזדמנות בליגה הבכירה ונחזיק לו אצבעות שיצליח גם שם.

גם לנמרוד לוי בן ה-21 יש פוטנציאל מצויין. כמה סמול פורוורדים כבר יש לנו עם גובה כזה (בסביבות ה-2.07), יד טובה משלוש, יכולת חדירה לסל, וגם אתלטיות לא רעה? האחרונים שזכורים לי עם נתונים דומים הם יואב ספר ושרון ששון. לשניהם לקח זמן, אבל ברגע שפרצו בגיל 20 פלוס נתנו קריירות יפות והיה כיף לראות אותם. כרגע לוי חלש גופנית ורחוק מהרמות הללו. אבל אם יהיה שם קליק יום אחד והדברים יתחברו (בעיקר מבחינה מנטאלית), הוא בהחלט יכול להיות שחקן. בשנה שעברה הוא הראה פוטנציאל יפה ונתן מספרים טובים בגליל העליון בלאומית וגם בראשון הוא מראה ניצוצות מדי פעם.

האחרון הוא נאור שרון, פוינט גארד בן 21 שגדל במכבי תל אביב. באליפות אירופה לעתודה, בקיץ 2015, שרון נראה נהדר והוביל נבחרת ישראלית די בינונית לכמה נצחונות יפים בדרג א' האירופי (במיוחד זכורות לי תצוגות ווינריות גדולות מול לטביה ויוון, כולל שלשות קלאץ' על הפנים של שומרים). לשרון יש גובה טוב לרכז (1.93), וממה שזכור לי גם אתלטיות נאה, חדירה מצויינת עם סיומת יפה בשתי הידיים, וקליעה טובה, אם כי לא תמיד יציבה משלוש. הוא גם עושה משחק של ממש – כזה שיוצר לאחרים ומניע קבוצה. למרות שכבר פרץ בליגה השנייה, נאור לא קיבל הרבה הזדמנויות בשנה שעברה אצל צביקה שרף באשדוד. השנה זה נראה קצת יותר טוב באילת, עם יותר דקות משחק מעודד קטש (שבוודאי מזהה בנאור קצת מהכישרון והחוצפה החיובית שהיו לו כשחקן), וגם כמה משחקים בכלל לא רעים. ועדיין, 6 נקודות ו-3 אסיסטים ב-16 דקות למשחק זה מן הסתם עוד לא זה. מקווה שהפריצה עוד תגיע. הכי-שרון כבר שם והוא אמור בתוך כמה שנים להיות מינימום הרכז המוביל של קבוצת מרכז טבלה. אם הכל יתחבר, הוא גם יגיע לנבחרת הבוגרת, שדי נואשת לגארדים מובילים.

בפוסטים הבאים, אנסה לעשות משהו דומה למה שעשיתי עם קנדה, ולבחון גם את כשרונות הכדורסל הצעירים עוד יותר (מתחת לגיל 20) שצומחים כרגע בישראל. האם גם לנו יש איזה אר ג'יי בארט בן 16 שבעוד כמה שנים מסוגל לכבוש את ה-נבא, או לפחות את אירופה, בסערה? (ספוילר אלרט: לא ממש. נראה לכם שעוד לא הייתם שומעים עליו?). או אם לא בארט, אולי לפחות איזה כספי חדש? נבדוק.

אתחיל מגילאי נבחרת העתודה (בני 20 פלוס מינוס), ואמשיך גם לצעירים יותר (חומר לעשרה פוסטים, כמו עם קנדה, בהחלט אין כאן; שניים-שלושה יספיקו לחלוטין). חשוב לציין שלאור המרחק הפיזי והעובדה שאני לא יכול לעקוב מקרוב אחרי ליגות הנוער ובתי הספר, אין לי ספק שאני הולך לפספס פה ושם ויש לא מעט אנשים (כולל סביר להניח מבין הגולשים כאן) שמבינים ויודעים יותר ממני על הכדורסל הישראלי. לאור זאת, אשתדל לא לקבוע דברים ביותר מדי פסקנות ואשמח אם מי מבין הגולשים יכול לעזור ולתקן אותי בטעויות או החמצות.