ירושלים של זהב :  הניו-יורק של ישראל בספורט

מאת אהרון שדה

אני דור שמיני בירושלים .ירושלים היא עיר יוצאת דופן בארץ בכל תחום. האנשים ,התרבות ,הדת ואפילו במזג האוויר.

כמובן שגם בספורט בירושלים הכל שונה .

אמנם לא ניתן לומר שהעיר ירושלים לא זכתה בהישגי ספורט .ובכל זאת ההישגים רחוקים משל תל אביב ואפילו ביחס לחיפה.

מצד שני יש בעיר אווירה מטורפת לטוב ולרע.אווירה מטריפה שיכולה להרוס כל חלקה טובה אך גם כזו שיכולה להרים אותך לגבהים חדשים ומדהימים.

נדמה כי אין כמו להסתכל על שני הקבוצות הבכירות בעיר בכדי להסכים עם זה.

מצד אחד קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. הקבוצה הזו חוזרת ומאכזבת שנה אחרי שנה בשנים האחרונות כגודל הציפיות כך גודל האכזבות .

גם השנה נבנתה קבוצה איכותית מאד על הנייר .

על הקווים שרון דרוקר אחד מטובי המאמנים בליגה.

הסגל הישראלי הוא איכותי ביותר על הנייר שני רק למכבי.

סגל ישראלי שכולל את טפירו ,ולימונד בקו האחורי את גרינפלד ומקדימה את כדיר וקוקיה .

זרים מנוסים ויציבים שכבר היו בארץ כמו פלס ודאנקן שחקן שכבר עבר בליגה הטובה בעולם (סמית) ועוד גארד שנחשב להבטחה גדולה (פולן)

איפה שהוא נראה שהעסק לא דופק. במשחק הראשון נוצחה הקבוצה בנוקיה על ידי מכבי ת"א במשחק צמוד.אך אז באה המפלה הביתית מול הפועל ת"א.

וההפסד בנתניה מעמיד את הקבוצה במצב מביך שלא היה כבר מספר שנים וזה מאזן של 3-0 .

כמובן שזה מוסיף לחבית החומר נפץ . גם החוסר ניסיון בהנהלה לא מועיל .כזכור דני קליין נפרד מהקבוצה אחרי כמעט 20 שנה .תוסיפו לכך את עזיבתו של המנהל גידי דודי אחרי כמעט עשור ותקבלו משבר לא פשוט שצריך להתנהל על ידי מנהלים חסרי ניסיון בחלקם.

בירושלים כמובן הכל יכל להיות. אך הייתי מציע לכולם לא להתרגש לא לזעזע בעמדת המאמן או בלחתוך שחקנים.העונה עוד ארוכה הפועל תגיע לפליאוף העליון .וגם אם לא לא נורא. אשדוד הוכיחה אשתקד שגם מהפליאוף התחתון ומהמקום השביעי ניתן להגיע למשחק הגמר.

בקיצור סבלנות זה שם המשחק תשאלו למשל את בוסטון שפתחה את העונה הקודמת במאזן 5-0 והגיעה עד למשחק בודד מהגמר הכללי.השאלה אם יש מהמצרך הזה בירושלים .

דבר מאפיין נוסף בירושלים זה שאין אפור ואין אמצע. הכל או שחור או לבן. או למעלה או למטה.

בירושלים אין מושג כזה שנקרא מרכז טבלה .או שרצים לאליפות בצמרת הגבוהה או שנאבקים על החיים בתחתית.

כמובן שהמציאות הזו מאפיינת ביתר שאת את קבוצת הכדורגל הייחודית של בית"ר ירושלים.

ההיסטוריה שלה מראה זאת !

בשנות ה80 הקבוצה טסה למעלה בשנת 87 לקחה את תואר האליפות ההיסטורי שנתיים אחרי כן הקבוצה דשדשה אך ידעה לקחת גביע בניצחון אגדי על מכבי חיפה האלופה אחרי 3-3 אגדי לאחר 120 דקות. שנה אחרי כן הקבוצה נאבקה על הישרדותה ונשארה בליגה בקושי רב.

שנה אח"כ בשנת 1991 ירדה הקבוצה ליגה רק בשביל לעלות שנה אח"כ בחזרה ולזכות מיד אח"כ באליפות (השנייה והאחרונה שעשתה זאת אחרי הפועל ר"ג בשנות ה60 )

גם השנים האחרונות הוכיחו שאין בקבוצה אמצע. לאחר עונות צמרת בשנים 2006-2009 עונות שהסתיימו ב אליפויות וגביעים (2 מכל דבר)

עברה הקבוצה ישר לקרב הישרדות.

אשתקד הייתה הקבוצה כבר על סף ירידת ליגה עד שבא אלי כהן שהשיג שיא חדש של ניצחונות רצופים והישרדות הרואית.

גם העונה אנו רואים את המניה דרפסיה . הקבוצה החלה את העונה עם 2 נקודות בחמשת המחזורים האחרונים .וכך על סף המקום האחרון התעלתה הקבוצה וניצחה בחוץ את בני יהודה.

והיום הגדילה לעשות בניצחון יוצא דופן 2-3 על הפועל ת"א.

כמדומני שאין קרב רווי יצרים בארץ כמו הקרב בין בי"תר ירושלים להפועל ת"א.

זהו קרב תרבותי ,פוליטי , מעמדי ,וסגנוני

.מצד אחד נמצאת הקבוצה היהודית הימנית הפנאטית הענייה והנאיבית המשחקת כדורגל פתוח ואטרקטיבי .

ומולה נמצאת הקבוצה האירופאית ביותר בארץ .השמאלנית עם אוהדים רבים המצהירים על עצמם שהם חסרי זהות ציונית.

הקבוצה היא עשירה בסדרי גודל ישראלים .וכמובן צינית ופרקטית שהסמל המסחרי שלה זה ה 0-1 הקטן.

בקיצור אנטי תזה.

כמה נחמד (לפחות בעיני ) לראות את האנדרדוגית המובהקת מנצחת את הפייבוריטית הגדולה.

זה היה משחק יוצא דופן אחד הטובים שראיתי בארץ בשנים האחרונות .

בנוסף יש לציין את ההתלהבות הגדולה .כולל של שחקנים מסוימים שכבר היה נראה שגמרו את הקריירה.

תסתכלו למשל על חיים מגרשוואילי שלא ראה דקת משחק במכבי חיפה .או חן עזריאל שכמעט גמר שם את הקריירה .ואז הם הגיעו לבית"ר וקמו לתחייה.

זה הייחוד של ירושלים באופן כללי ובספורט בפרט.